"גלוריה בל": משובטת

הבמאי הצ'יליאני המוערך, שהניף את פסלון האוסקר על "אישה פנטסטית" שלו, כבר מראה סימנים קבועים למדי בהתפתחות של סרטיו. הוא מנתח עבור הצופה תקופת משבר או מבחן בחיי הגיבורה שלו (וזו גיבורה בדרך כלל או גיבורות, כמו ב"שאהבה נפשי"). הוא מלווה את הגיבורות שלו במסע שלהן להגשמה, להתמודדות עם המכות של החיים וזה תמיד מגיע דרך תהליך נוטף ריאליזם. את צמד הרייצ'ליות שלו הוא העביר מסכת ייסורים ותשוקה לסבית טהורה ב"שאהבה נפשי", את דניאל וגה הוא גרר משך סרט שלם ודרך משפחה עוינת ורוח נגדית מתסכלת וגם בגרסה הקודמת שלו לאותו הסיפור של הסרט הנוכחי הוא בחן את הגיבורה וכיצד היא מתמודדת עם חייה במצב וסטטוס מסוים.

לפני חמש שנים עלה סרטו של לליו - "גלוריה", אשר סיפר את אותו הסיפור כמו של "גלוריה בל". קצת מזכיר את מה שעשה האנס פטר מולנד עם "מרדף קר", כאשר הוא לא חידש כמעט כלום ופשוט תרגם סרט זר בבימויו לאנגלית ועם נוכחות חזקה מצד שחקנים שונים, שמוכרים ומוכרים בהוליווד. בשני המקרים מדובר בסוג של אינדי זר, שמקבל אדפטציית אינדי אמריקנית לוקאלית וגם במקרה הנוכחי, הסיפור מתאר בצורה כמעט מדויקת את חייה של הגיבורה הראשית שנאבקת במספר חזיתות במקביל, כאשר היא מנסה להמשיך את חייה לאחר נישואין שהסתיימו די מזמן, מנסה להיות אמא וסבתא טובה, לעבוד ובמקביל גם לנסות ולעשות חיים.


בגדול אני לא עושה כלום. עובדת קצת, שותה הרבה | באדיבות בתי קולנוע לב

אי אפשר לפספס את הריחוק היחסי מילדיה. אי אפשר לעבור אורח ליד הניסיון לחדש את החיים בגיל 50 פלוס ואי אפשר שלא להיכבש בקסמיה של גלוריה, המגולמת על ידי ג'וליאן מור. זוכת האוסקר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד ועם זאת דווקא לסרט הזה היא הגיעה כאשר לא מזמן איבדה את התפקיד הראשי ב"האם אי פעם תסלחי לי?” קצת לפני תחילת הצילומים. וכאילו כדי שיצרוב קצת יותר מליסה מקארתי, אשר החליפה אותה, אף זכתה למועמדות לאוסקר, בעבור התפקיד הראשי הנשי באותו הסרט. מור פוטרה מהתפקיד וקיבלה את האפשרות להחזיר קצת מהמניות שירדו באסלה בסרטו המחודש של לליו.

גלוריה בל היא אשה משוחררת מכל כבלי הנישואין והמשפחה, היא גרה בדירה עם שכן פסיכוטי מעליה, היא עובדת בחברת ביטוח, לעיתים מהבית ולעיתים במשרד. היא מנסה לתחזק את יחסיה עם שני ילדיה ומחפשת את עצמה ומערכת יחסים חדשה או מזדמנת במועדוני דיסקו למבוגרים. כאשר היא פוגשת בארנולד (ג'ון טורטרו), באחת מהיציאות שלה למועדון, נרקם ביניהם קשר מיוחד שחווה עליות ומורדות, בעיקר נוכח ההבדלים התהומיים בין השניים, בכל הנוגע לתפקוד שלהם במשפחתם שהתפרקה לא מכבר ובכל הנוגע בהשקפת העולם שלהם על החיים בכלל.


רגע, היום זה היום שאני מוציאה את הילדים או שכבר לא צריך בכלל? | באדיבות בתי קולנוע לב

בעוד גלוריה מצליחה להחזיק על אש קטנה את כל החלקים של משפחתה ואף מרגישה תסכול מסוים מהפערים הצומחים בינה לבין שני ילדיה, ארנולד דווקא זקוק לחמצן דומה בחייו הלוחצים. ארנולד אמנם מנהל פארק פיינטבול משחרר ופורקני, אבל בחייו האמיתי הוא כבול בשלשלאות בלתי נראות לגרושתו ושתי בנותיו התלותיות. כאשר הקרח והאש הללו נפגשים זה נראה טוב, אפילו טוב מאוד וזאת בזכות תפקוד פנומנלי מצד שני השחקנים, שגורמים לקהל להתאהב בהם ולהתמכר אל הזוגיות המקסימה הזו, אבל ברור שמערכת היחסים הזו לא תוכל להחזיק לנצח ומה שמתחיל כמו סוג של צ'יק פליק למבוגרים, נמשך יותר לכיוון ז'אנרי דרמטי ומתסכל.

לליו משכפל סרט שמיצב אבן דרך בסגנון הקולנועי שלו. הוא מעמיס את המצלמה ומלווה את חיי הגיבורה ביום יום, קוטע סצנות באמצע ועובר לבאות שאחריהן, מספר סיטואציות באופן עדין, פשטני ורגיל ועם זאת צובע כל שוט בצבעים חמים, בהם כבר היטיב להשתמש ב"אישה פנטסטית", מחד גיסא או שמותיר אותם רגילים וריאליסטיים להחריד מאידך גיסא. מעבר להיותו מסוגל לרתום את המצלמה באופן כה מדויק, בכדי להמחיש את הלך רוחה של הגיבורה, הוא מקפיד ללוות אותה בפסקול מדויק, שעוזר להתחבר בצורה הגסה ביותר שניתן לחשוב עליה. פס הקול מורכב משירי דיסקו מהסבנטיז והוא ברור להחריד, שלא יהיה מקום לתהיות או טעויות מצד הצופה.


אפשר להזמין בריחה מהחיים לאיזה יום יומיים? | באדיבות בתי קולנוע לב

הפרק החדש בחיי אדם שכבר השתחרר מכבלי הילדים והבעל, באופן מסוים, מסופר בסרטו של לליו בצורה המציאותית ביותר שניתן לדמיין. שם הסרט מצביע על הפשטות שלו, כאשר אין בו מעבר לשם ושם המשפחה של הגיבורה. לליו רוצה שנדע כי מדובר כאן בגיבורה נעדרת כוחות מיוחדים, אבל מדובר בגיבורה שחיה את חייה החדשים כפי שהיא רואה לנכון, עם כל היתרונות והמגרעות של הסטטוס החדש שלה ואי אפשר לתאר גיבורה ראשית שתבצע את התפקיד באופן טוב יותר מאשר ג'וליאן מור, שמרגישה בטוחה עם כל תנועה בסרט, עם גופה החשוף ועם הבעות פנים והבעות רגשיות אמינות בכל רגע של הסרט.

זה רק נראה כמו אילוץ הוליוודי, בשביל לפתוח פתח רחב יותר עבור במאים זרים, כאשר הם מתרגמים את עצמם ואת יצירותיהם לאנגלית ומי שצופה בגרסה האמריקאית קודם דווקא עשוי לזנוח את זו המקורית, אבל כנראה שכללי המשחק ההוליוודיים מצריכים כיפוף מצד במאים ואלו הם חלק מהוויתורים שהם מוכנים לספוג, על מנת ששמם יוכר באופן מובהק יותר. לליו פשוט ממשיך בקו אותו החל עם "גלוריה" המקורית וגם באנגלית זה נראה טוב ואיך אפשר שלא, כאשר מניחים את העיניים על הדמות הנפלאה שמגלמת ג'וליאן מור בהצלחה מרובה.


אם לא התאמה, אז לפחות כימיה מטורפת | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
אמנם שעתוק דומה בכל כך הרבה אלמנטים ושלבים לזה המקורי, אותו עיצב לליו בעצמו, אבל שעתוק שמבוים, משוחק, מצולם ומתנגן נהדר ובסנכרון מלא, גם אם לא תמיד בקצב גבוה.

משפט על הבמאי:
טביעת האצבע של לליו מורגשת בכל שלב ושלב מהסרט, החל בבחירת השירים, דרך בחירת השחקנים ששופכים את קרביהם על הסט וכלה בתנועות המצלמה, הקומפוזיציה והצבעים.

משפט על השחקנים:
אי אפשר שלא להתאהב בג'וליאן מור באחד התפקידים הנפלאים שלה בשנים האחרונות, בכימיה מופלאה עם טורטרו שפשוט מוכר את עצמו באופן שכבר לא נראה זמן רב (מאז "ליל האירוע"). מייקל סרה ("סופרבאד"), שון אוסטין (סאם מ"שר הטבעות") ובראד גארט (רוברט מ"כולם אוהבים את ריימונד") בתפקידים קטנים וטובים.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים. זמן סביר בשביל להעביר את הלכי רוחה של הדמות הראשית ואפילו קצר יותר בכמה דקות מהסרט המקורי משנת 2013.