"דמבו": כשבאטמן והפינגווין החליפו כיסאות

הסרט החדש של דיסני וטים ברטון די דומה לחלקים בעלילה שכולכם יודעים בדיוק איך הם יסתיימו. הוא מתקרב לרגע שהוא צריך לנסוק ולעוף, חושש, מתקרב בצעדים זעירים ואז...נופל. לא, צולל למטה וממש ברגע האחרון, כמו כל מטוס טוב בסרט אקשן, הוא מניף את חדקו אל על ונסחף אחריו לבצע פירואטים אוויריים ומרשימים, מציל את עצמו ועל הדרך גם את כל עלילת הסרט. "דמבו" החדש, מודל שנת 2019 הוא הכלאה בלתי אפשרית בין סרט ילדים עצוב ומתקתק של דיסני, לבין השאיפות הסמויות והגלויות של טים ברטון לומר את האמירה האפלולית, המקאברית והסיוטית שלו בכל דרך אפשרית ולא תמיד בצורה שבה הייתם רוצים שילדיכם הקטנים יצפו בפילון המעופף, בגרסת ה-CGI המתקתקה שלו.

נערכה עבודת הכנה טרום לצפייה בבכורת הסרט. יום לפני כן, בסלון הבית וב-VOD. גם הילדים וגם אביהם, שלא זוכר שום שמץ מעלילת המקור התיישבו מול ה-VOD הביתי וריעננו את הזיכרון. הילדים נקרעו מצחוק והיו מרותקים למסך שהכיל כל כך הרבה צבעים וכל כך מעט זמן תעופה, בסרט שאורכו פחות משעה. אביהם התרשם מהמסר העצוב שטמן בחובו הסרט, כמעט בן שמונים השנים וראה בעיקר עולם רווי אכזבות ומסר אופטימי קטן שמבצבץ מתחת לאוזניים הענקיות של הפילון המתקתק והשתקן. עם כל ההכנה המוקדמת והידיעה שאין סיכוי שדיסני מחדשת סרט בן שעה שיהיה....ובכן, בן שעה גם כן, עוברים להקרנת הסרט המדובב.


נעשתה עבודת הכנה ראויה לקראת הצפייה בדמבו המחודש

אין ברירה עבור הורה לילדים בגילאי גן ותחילת בית ספר, אלא לעבור לגרסה המדובבת, עובדה שמהווה אכזבה ראשונה בכניסה לסרט. לאחר מכן מגיעה הרשימה של ברטון – רשימת סימון ה-V על מה שהוא חש שצריך לסמן עליו V בשביל לתת כבוד ליצירה המקורית. החסידה מהסרט המקורי, שמביאה את דמבו התינוק (ונראית תכלס יותר כמו חסיד) מעופפת מעל הקרקס החונה בשביל לציין עבור הצופים שזוכרים ורומזת על הבאות. העכבר שהוליך את דמבו בסרט המקורי מוצג לשנייה ורבע, כמיני הומאז' (יותר דומה להופעות הקמאו של סטן לי המנוח בסרטי הקומיקס של מארוול) וכל הקטע של התעופה מואץ הרבה יותר מהר מאשר זה שהגיע לקראת סוף הסרט המצויר של שנת 1941.

העלילה של הסרט הראשון מסתיימת באמצע החלק הנוכחי ומשם מתחילה ביקורת גלויה מאוד על תאגידי ענק (נטפליקס, למשל) שבולעים עסקים קטנים, מקיאים מתוכם שאריות לא רצויות ומשאירים את חלק הארי החשוב, אבל תיכף ניגע גם בזה. בסרט הנוכחי יש גם שני ילדים ואב, שחזר קטוע יד מהמלחמה. בעל הקרקס מקבל יותר זמן במה ובסופו של דבר גם עוברים לדורסנות התאגידית והכל בחסות רסיסים רבים ממוחו הצבעוני, הקודר והשנוי במחלוקת של טים ברטון. הוא יוצר דמות כל כך אנושית וקלה לאהוב בעזרתו של הפילון המדהים הזה – משהו שילדיכם יחבבו בקלות רבה, אבל מהצד השני מנסה להזכיר לכולם שהוא אוחז בשרביט הבימוי ויוצר המון רגעים קשים לעיכול לבני האוכלוסיה הצעירה.


תגיד ביי ביי לאמא ונחזור לעבוד...העבודה משחררת | באדיבות סרטי פורום פילם

קולין פארל מגלם את הולט פארייר, אמן סוסים, שחוזר בתור קפטן מעוטר משדה הקרב אל שני ילדים שהתייתמו מאמם בזמן שהוא היה בשדה הקרב. ילדיו, המחפשים דמות הורה אחת שתמשיך איתם את הדרך מקבלים אב שבור, מרוסק מנטאלית, אלמן וגם קטוע יד שמאל. שני הצדדים זקוקים לחיזוק בקרקסו של מקס מדיצ'י, נמוך הקומה והקולני (אותו מגלם דני דה ויטו) ובעל הקרקס מנסה לתת קצה של חבל בדמות שיקום דרך טיפול בפילי הקרקס ובעיקר בפילה שעומדת להמליט. ארבעת הדמויות הללו לא היו קיימות או בפוקוס אפסי בסרט המצויר המקורי וכאן, למען עיבוי העלילה ואורך הסרט, הן מקבלות תפקידים משמעותיים לא פחות מזה של דמבו.

אם בסרט הראשון לא היה רשע אחד מוחלט ומובהק, אלא ערב רב של דמויות שליליות שבעיקר לעגו לשונות של דמבו, כאן גם מתווסף מייקל קיטון בתור מר ונדוויר, שרוצה לחלוב את הפלא המעופף של קרקס מדיצ'י ולשדך אותו למפלצת הקרקסית שבנה מהונו העצום. וונדרוויר בנה אימפרייה בדמות עיר קרקס עצומה, שכוכב המופע שלה עכשיו אמור להיות פיל מעופף, בעוד שאר צוות קרקס מדיצ'י יהיה שולי ויירכש רק בשביל שיוכל לשים את ידיו על הפלא בעל האוזניים העצומות. עוד דמות שהצטרפה היא הלוליינית הצרפתייה, אותה מגלמת אווה גרין המופלאה שאין אצלה תפקידים לא טובים וכך בונה לו ברטון עלילה עבה הרבה יותר, על בסיסה של זו המקורית, שומר על נאמנות למקור וכמובן על נאמנות לחומרים שלו ולדרך הביצוע.


ברוכים הבאים לעוד יצירה של טים ברטון, אני מייקל ואני אהיה המארח שלכם | באדיבות סרטי פורום פילם

מבחינת ההישג של ברטון אפשר לציין בהחלט לטובה המון מרכיבים, כאשר הסרט משתדל לכבד את המקור, לבנות אמינות גדולה דרך הדמויות החדשות וכמובן דרך הדמות עליה מושתת הסרט והפעם באנימציה ממוחשבת, שלא מאבדת לרגע את הרגש הענק בעיניו הגדולות והנוצצות של הפילון המופלא הזה. ברטון מגיש את המנה הגדושה הזו עם הטעם והסגנון הייחודי שלו, שכאמור לא פעם ולא פעמיים חורג לחלוטין ממה שמצופה בסרט שבסך הכל מיועד לגילאים רכים וגרם ללא מעט דפיקות לב אצל נציגי הגיל הרך וגם אצל הוריהם, שרצו להישאר באולם הקולנוע עד לתום הסרט. אבל כפי שנאמר בפסקאות העליונות – דמבו עף, המצב מיוצב וכולם מרוצים.

וכאשר דמבו עף בסרט הנוכחי זו חוויה מרטיטה, לא רק להורים שמוצאים גאולה עבור ילדיהם החרדים, אלא גם מבחינה וויזואלית ורגשית. אלו היו רגעים שלא התרוממות רוח אמיתית ואי אפשר להיות ציני או אדיש לעובדות הללו, כאשר נמצאים באולם הקולנוע והחוויה החושית, שמערבבת ערכים וויזואליים וערכים ווקאליים, פשוט נחה על הצופה. הדגם של דמבו, מודל שנת 2019 הוא בסך הכל סרט נהדר, שיש בו כל כך הרבה מרכיבים חיוביים שיוצרים חוויה מהנה ומנצחת וסבירות גבוהה למדי שבתור חוויה משפחתית הוא לחלוטין יענה על הצרכים של ההורים וילדיהם כאחת, בתור יצירה מרגשת, נוגעת ללב ובעלת מסרים פוזיטיביים הרבה יותר.


הביישן הזה הוא עדיין הכוכב הענק של הסרט | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
הוא כמעט באורך שעתיים, עם עלילה עבה יותר, באופן משמעותי, מזו של הסרט המקורי ועם זאת הוא לא משעמם לרגע ומדובר בסרט מרגש ומרשים בוויזואליות שלו כמו גם בסאונד. טים ברטון יכול לטפוח לעצמו על השכם ולסמן V בכל מקום שעדיין לא סימן.

משפט על הבמאי:
שלוש שנים של שקט ועכשיו הוא שוב במוקד, שומר על המרכיבים שמאפיינים את סרטיו ולפעמים זה מוגזם (להרוג בן אדם בסרט לילדים, למשל). אלמנטים מיותרים שמנסים להזכיר לצופים הבוגרים שעדיין מדובר ביצירה ברטונית ועדיין...כיף גדול, כתמיד.

משפטים על השחקנים:
ג'וני דפ לא הגיע לסט, אבל אף אחד מהצופים לא התחרט לראות בתפקיד שכנראה היה מיועד לו את מייקל קיטון בתור נבל נהדר, קר רוח ומחושב ובניגוד גדול לבאטמן של שנות התשעים אצל ברטון, הפעם דני דה ויטו (אז הפינגווין) מקבל דמות מורכבת וחיובית, בסך הכל הכללי. קולין פארל סולידי וטוב. אווה גרין שכבר עבדה עם ברטון בסרטו הקודם, חושפת שיניים מחייכות ומתפקדת נפלא (ומשכיחה את היעדרה של הלנה בונהאם קרטר, הקבועה השנייה בסרטי ברטון) וגם אלן ארקין מגיע להתארח. אבל הכי חשוב וכנראה גם אחת הסיבות לא לפספס את הגרסה המקורית באנגלית מלאה – מייקל באפר בתור הכרוז של הקרקס וכל מילה מעבר, מיותרת.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים דקות זה זמן קצת ארוך מדי לילדים, שעדיין דיסני מייעדת אליהם את הסרט, אבל כנראה סרט של טים ברטון מפלח את אוכלוסיית הילדים ופונה לפלח הבוגר יותר. גם תוכנית וגם מבחינת הזמן.