"אנחנו": תברח, אנחנו מאחוריך

אחרי ההיסטריה והבאז המטורף שפיל גרר אחריו לפני שנתיים, הציפיות מסרטו הנוכחי לא היו יכולות להיות גבוהות יותר. פיל ניתץ מחסומים לסרטי אימה של העשורים האחרונים והיה לאחד הבמאים המועטים שהעלה על נס סרט אימה עד לפתח דלת האקדמיה והוא עשה זאת בחן ואפילו סיים עם פסלון מוזהב ביד (על התסריט המקורי). דניאל קלויה לא זכה בפרס השחקן הטוב, פיל ו"תברח" שלו לא זכו בפרסים בקטגוריות: הבמאי הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר, בעודם חוזים בגיירמו דל טורו, עושה זאת עם "צורת המים" שלו. ועם זאת פיל בהחלט רשם תקדימים ויותר מכך, חקק את שמו חזק, בהינף סרט הוליוודי אחד והפך בן לילה לסיפור הצלחה מסחרר שהאמריקאים צמאים למוצא שרביט הבימוי שלו.


אפשר להשתמש בטלפון שלכם? | באדיבות Tulip Entertainment

פיל לא סוטה מחוקי ז'אנר האימה, מעניק כבוד רב לתכתיביו ופוסע בשביל מבלי לסטות, בכל הנוגע לדרך ההגשה של הסרט עבור הצופים. סרטו הנוכחי מציג משפחה אמריקאית, ממוצא אפרו אמריקאי (איך לא?) שנוסעת לבית הנופש שלה, ליד האגם ולא רחוק מחוף הים של סנטה קרוז. המשפחה כוללת הורים ושני ילדים - בן ובת, אשר אופיים הולך ומתגלה במהירות רבה לצופים. אחד מהבילויים הראשונים שלהם בבית הנופש הוא נסיעה לחוף הים. נסיעה הטומנת בחובה התמודדות עם שדים מעברה של אדלייד, האמא.

סיפור הרקע הקצרצר של אדלייד מציג טראומת ילדות שהיא חוותה בגיל צעיר, כזו שקרתה בפארק השעשועים שנמצא לאורכו של חוף הים, שם פגשה כפילה מסתורית של עצמה. הזיכרון המודחק אומנם מוצג בקצרה, אך האימה שאחזה בה באותם האגעים השפיעה על אישיותה למשך שארית חייה. במהרה מגלה אדלייד שלביקור החוזר שלה ישנה משמעות חזקה למדי, כאשר הכפילה המרושעת שלה (כן, כן...אין הגדרה טובה יותר עבור ה"רעים" של הסרט הזה) עולה מתחת לפני השטח ומנסה להשתלט על חיי אדלייד ומשפחתה.


סינדרלה שלי, אוהבת אותי | צילום: IMDB

משפחתה של אדלייד מגלה כי שוכפלה במלואה עבור גרסאות פשוטות ואלימות הרבה יותר מהם. מכאן יוצא לדרך מאבק איתנים ומרדף, בו מסתובבים הרודפים והנרדפים סביב ההגדרות, משנים תפקידים, מתהפכים ובעיקר שומרים על הגחלת של הסרט לוחשת ללא הרף. מה שנברא במעטפת מובהקת ועמוסה סממנים של ז'אנר האימה מנסה ומצליח, לא אחת, להשיל שכבות ולחשוף הררי מסרים חברתיים, חרדות משפחתיות ואישיות תחת אותו עור עבה שמגדיר ז'אנר האימה בתור עטיפתו החיצונית של הסרט.

לא כל פרשנות שתחשבו עליה לפני, תוך כדי ובסוף הסרט היא פרשנות שתוכלו בהכרח להדביק עם החבר שצפה איתכם בסרט. פיל מעניק מספר קווים מנחים, חושף טפחיים רבים עבור הצופה ובסופו של דבר משאיר גם לא מעט חופש בחירה עבור צופיו, בכדי שיוכלו לתרגם את הסרט כאוות נפשים וקצת מעבר למה שהתכוון המשור, שמעדיף הפעם את הביקורת החברתית שלו ככזו שקצת פחות מתבססת על גזע וצבע ויותר על בסיס מעמדות וחתכי אוכלוסיה.


גם באור יום זה יכול להיות מפחיד | באדיבות Tulip Entertainment

סימבוליזם המטרופוליס, על שלל הרפרנסים המיוחסים לו, לא היה יכול להיות חזק, עוצמתי ואמיתי יותר מאשר זה הנקשר לסרט הנוכחי ועם זאת הסאבטקסט מתחבא בכל כך הרבה רבדים של הסרט שלא פשוט למצוא, להבין ולהסיק בדיוק למה ומי התכוון המשורר. זהו מאותם הסרטים שמצריכים צפייה שנייה ושלישית, על מנת לקבל את התמונה בצורה מקיפה ובעיקר בשביל לצרוב בתודעה את שובל עקבות פירורי הלחם שמותיר אחריו הבמאי המוכשר הזה.

פיל גם משתמש בעוד שניים או שלושה אייקונים בעלי משמעות סימבולית עבורו בסרט ואף דיבר על כך בראיונות טרום עלייתו של הסרט בארצות הברית. הוא לא מסתיר את העובדה שמדובר בחברה האמריקאית כאשר גם בגוף הסרט הוא מציין זאת דרך דמות הכפילה של ניונגו וגם דרך שמו של הסרט ("US"), בו מסתתרות להם שתיים משלושת האותיות שמרכיבות את ראשי התיבות של ארצו. אולי בצפייה שנייה או שלישית ייטענו עוד ועוד פרטים השופכים אור על מה שנכתב בשולי העלילה המרכזית, שבהחלט לא צריכה שום פירוש עודף.


תחזיקו חזק, אבא הלך לחפש מאנצ'יס באמצע הלילה | באדיבות Tulip Entertainment

ג'ורדן פיל בעצם מצליח שוב לגעת בצופים עם יצירת האימה השנייה שלו בקולנוע וגם אם הוא מאבד את חלקם במהלך רגעים מועטים בסרט, הוא עדיין מרוויח את מרביתם כאשר הוא בונה מתח בצורה נכונה ולא מוותר על אמירה חברתית נוקבת, בדיוק כפי שהיה מצופה ממנו, נוכח הצלחת המשלב העלילתי והז'אנרי. גם הליהוק המשובח של פיל שם אותו במקום קצת שונה מאשר סרטי אימה מסורתיים ומזכיר במידת מה את "תורשתי" המצוין, בכיכובה של טוני קולט, שהפליאה עם תפקיד פנומנלי ויוצא דופן לסרט אימה ובכלל. "תורשתי" יצא בשנה שעברה וגרף אף הוא שבחים ואהבה מרוב קהל הצופים, חובבי הז'אנר, אך לא הצליח לפרוץ את המחסומים ה"רגילים" של סרטי האימה ונותר מאחור בכל הנוגע למרוץ הפסלונים והמועמדויות בטקס הנחשב של הוליווד.

לפני שנתיים פחות שבועיים ברח "תברח" מבין ידיו הנאמנות של פיל והשתחל לטקס האוסקר של השנה שעברה. המון מים עברו בנהר מאז והשילוב בין הבימוי של פיל והמשחק המשובח של לופיטה ניונגו עשוי להניב תוצאה זהה גם עבור טקס האוסקר של השנה הבאה, לפחות בכל הנוגע לאיכות משחקה של ניונגו שמצטיינת בתפקיד הכפול הרחב ביותר שיש בסרט. עיתוי יציאת הסרט לא קבע עבור פיל בפעם הראשונה שביים, בכל הנוגע להשתרבבות מאסיבית לתוך טקס האוסקר וכל כן אי אפשר שלא לקחת את התוצר הסופי שלו פעם נוספת בחשבון, כדי שינפץ עוד מספר פרדיגמות ארכאיות.


עוד הופעה מסחררת לפנתאון | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
מתפקד היטב בכל החזיתות, הן בבחינת העלילה, הן בבחינת האלמנטים של האימה והאפקטיביות על הצופה וגם בשילוב הקומי בצורה אלגנטית וטבעית ועם זאת, נדמה שהוא קצת פחות מורכב, נוקב וטוב מקודמו, שהגיע לפני שנתיים.

משפט על הבמאי:
ג'ורדן פיל בהחלט ממצב את עצמו בזכות שני סרטי אימה כאחת ההבטחות העולות והבולטות של עולם הקולנוע בכלל ושל ז'אנר סרטי האימה בפרט. הולך בעקבות הגדולים, בכל הנוגע לקלאס ולאלמנטים המוצלחים בתפקיד הבמאי.

משפט על השחקנים:
לופיטה ניונגו כובשת את המסך, עם תפקיד כפול יוצא דופן ובעל מנעד רגשות וקריפיות שמגיעים לשמיים. לצידה ווינסטון דיוק ("פנתר שחור") מתפקד נהדר ומגלה את כישרונו ואליזבת' מוס ("סיפורה של שפחה") מוכיחה שאין תפקידים קטנים עבורה בשביל לזרוח.

משפט על אורך הסרט:
גבול השעתיים כבר מתחיל בשלב מסוים לגבות קורבנות עייפות, אז בהחלט היה אפשר לקצץ מריחה של עשרים דקות מיותרות.