"המין החזק": הכל שאלה של עיתוי

הכרונולוגיה של סרטי רות' ביידר גינסבורג יצאה קצת הפוכה ובסופו של דבר הסרט העלילתי מרגיש כאילו הוא מנסה לרכב על הצלחתו של זה ממחלקת הדוקומנטרי. הסרט RBG שפתח את שנת 2018 במיליון וחצי פסטיבלים, היה מועמד בסופו של דבר לשני אוסקרים ונותר בגדר מועמד כאשר עשן הפרסים התפזר, אך נותר בגדר סרט מרתק בפני עצמו. הצפייה ביצירת הדוקו הנפלאה הזו מעניקה כיסוי מקיף לנקודות הציון המשמעותיות בחייה של האישה הקטנה-גדולה הזו, כאשר היא והאנשים הקרובים סביבה מרואינים, בכדי לקבל מושג על הקווים לדמותה לטווחים קצרים או לכאלו ארוכים יותר.

בסרט הדוקומנטרי מוצגים הישגיה של גינסבורג ברפרוף, מעמיק בחלקו ובעל כותרות משמעותיות בחלק הארי של הסרט. הסרט גם פורש את הפיכתה לתופעה...לא, לא...לאייקון תרבותי בעידן הרשתות החברתיות והדבר הכי קרוב לגיבורת על שחיה, נושמת ומתפקדת כיום. אי אפשר שלא להציץ בחלקים מהסרט הנהדר הזה ולחשוב איך הוא היה נראה בתור סרט עלילתי. מזל שאחיינה של ביידר גינסבורג לא שקט על השמרים, שקד על תסריט ומסר אותו לבמאית מימי לדר, שהספיקה להשחיל אותו עם תום השנה הקלנדרית שעברה, בכדי לראות אם יש סיכוי לגרום לאווז הזה להטיל עוד מועמדות אוסקרית. ובכן, זה לא קרה.


ים של אפור בשתי עיניי | באדיבות בתי הקולנוע לב

מי שכבר צפה בדוקו, ידע פחות או יותר לאן הוא נכנס. מי שלא הספיק וגם פחות מכיר את פועלה של כבוד השופטת הולך לקבל חוויה נעימה ומרתקת למדי, בליווי כל השמאלץ המלודרמטי שיכול לספק סרט עליתי על תופעה תרבותית ואישה שבאמת באמת שינתה את מהלך ההיסטוריה בכל הנוגע לזכויות נשים ולא רק בהינף יד או במהלך יחיד ובודד, אלא ממשיכה לרשום עד היום הישגים בלתי מבוטלים בזירה המשפטית ואף הפכה למודל חיקוי והערצה בקרב הדור הצעיר, שגדל היום – הישג בלתי מבוטל בפני עצמו, בעידן הרשתות חברתיות, לקדש מפעל חיים שכזה.

המסקנה המתבקשת מצפייה בשני הסרטים, כאשר הדוקו ראשון והעלילתי שני, היא שייתכן והסדר צריך להיות הפוך. "המין החזק" הוא אחלה סרט מקור, אם להקביל את אישיותה של ביידר גינסבורג לגיבורת על, שלא לומר וונדר וומן. את הסיפור המלא והמקיף יותר תוכלו לצרוך בזמן קצר יותר; של שעה וחצי, במסגרת הדוקו המרתק והממצה, אבל את השעתיים שמספרות על איך היא הפכה להיות מי שהיא עד אזור מסוים בשלהי שנות השבעים, תוכלו לקבל בדרמה העלילתית הנהדרת ובכיכובם של שניים מהשחקנים המבוקשים ביותר בהוליווד של זמננו.


בדרך הבטוחה למעלה | באדיבות בתי הקולנוע לב

הסצנה הראשונה היא נפלאה ובלתי נשכחת. חליפה נשית כחולה אחת כמעט טובעת בים חליפות שחורות ואפורות. אבל הכחול הזה לא יכול באמת לטבוע בכל האפרוריות הזו, שכן הוא יזרח בהמשך וללא הפסקה. הדרך תהיה רצופה במהמורות ובאותם צבעי אפור ושחור, אבל ברור לכולם שהכחול הזה הולך להשתלט לכם על כל חלקה עלילתית אפשרית ובדיוק כמו הכחול של חליפתה, היא פליסיטי ג'ונס, שמגלמת את ביידר גינסבורג, ללא קשר לדמות אותה היא מגלמת. יש משהו כובש בשחקנית הנפלאה הזו, שהיתה מועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט "התיאוריה של הכל".

סיפור המקור של כבוד השופטת די ממוקד ומנסה לרוץ במהירות אל עבר אותו תיק מהפכני, שהפך אותה ואת דרכה לחומרים מהם עשויים סרטי קולנוע מצוינים וסרטים דוקומנטריים טובים אף יותר. לא תמצאו כאן את סיפור ההתאהבות של מרטין גינסבורג ברות' ביידר. אין הרבה מעבר לתחילת הדרך ומספר קשיים שליוו את אותה ההתחלה, מונטאז'ים ארוכי טווח מביאים את הצופה בסופו של דבר ודרך דילוגים גדולים בזמן אל עבר שנות השבעים, שם עתידה ועתיד האומה האמריקאית עומדים להשתנות לעד.


משאירה אבק לכל הגברים מאחור | באדיבות בתי הקולנוע לב

סיפור הסרט מציג בפשטות את דרכה של רות', מהרגע שהיא דורכת בהארוורד ומבינה שהיא תצטרך ללעוס את דרכה אל הפסגה, דרך שלל הערות נבזיות ומחסור במתן הזדמנויות שוות לעבודה עבורה, על אף העובדה שהיא הייתה המצטיינת בכיתתה במשך שנתיים ברציפות. המשך דרכה, במרוצת השנים, בתור פרופסרית במוסד אקדמאי, נפרשת לאיטה עד שמגיעה ההזדמנות לשנות ודווקא דרך מקרה של אפלייה נגד גבר. מקרה שכאמור ישנה את ההיסטוריה לנצח.

העובדות הללו, אשר יוצרות סיפור מעניין בפני עצמו, הן גם החוליות החלשות של הסרט, בכל הנוגע למקוריות שלו והדרך שלו לנסות ולהיות שונה מסרט מבוסס מקרים אמיתיים אחרים. סיפור עלייתה ודרכה הקשה לא שונה מעוד מיליון סיפורי דרמת ספורט, מגדר, גזע או מין. לבסוף הכל קם ונופל שתי מערכות יחסים עולות על המוקד – עם בעלה ועם בתה הבכורה: ג'יין. הבעל, המגולם היטב על ידי ארמי האמר (שחקן נפלא בפני עצמו), הוא התגלמות הבעל המושלם והתומך ביותר שניתן לשער. נקודה שאפשר היה להבין בבירור גם דרך הדוקומנטרי.


האיש שאיתה | באדיבות בתי הקולנוע לב

הבת, קצת פחות. מערכת היחסים של רות' ושל ג'יין הרבה יותר מורכבת, אבל בסופו של יום היא לומדת משתי מערכות היחסים הללו המון על עצמה ועל הדרך שבה היא רוצה לצעוד. ועם כל האמור עדיין מדובר בסרט של רות' ביידר גינסבורג, מעל הכל ועל כן פליסיטי ג'ונס לוקחת על עצמה תפקיד מורכב, סבוך וכזה שחייב להיות נאמן למקור כמה שיותר והיא מבצעת אותו היטב, גם אם זה לא מרגיש הכי נאמן למקור, שכאמור מתגלה במידה רבה דרך הסרט הדוקומנטרי, שיהיה בעוכריו של הסרט העלילתי, לאורך כל הדרך. בקטנה, אבל עדיין יתייצב מאחור וימתין למעידה.

אל תראו את הדוקמנטרי לפני העלילתי. תנו לראש לרוץ בחופשיות על הדרמה, החיוכים המועטים ועל המלחמה הגדולה לחופש ולשיוויון המוצגים בסרט ה"המקור" - העלילתי הנוכחי. קחו אוויר ונשימה ותפסעו בקלילות, לאחר מכן גם לצפות ב"סרט ההמשך". במקום לתת לכתוביות לרוץ על מה קרה עם גינסבורג לאחר תום עלילת הסרט, פשוט תחזרו הביתה ותצפו בסרט הדוקומנטרי הנהדר שבהחלט עושה השלמה ראויה.


תרשמי, תרשמי... | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
חומק באלגנטיות מכל מכשולי "השפה" המשפטית. גורם להרבה מונחים להישמע הגיוניים ולעלילה להיות קוהרנטית, ברורה ורציפה. סרט נהדר, מחמם ומודע לעצמו לחלוטין. לא לוקח סיכונים והולך על בטוח.

משפט על הבמאית:
מימי לדר ("פיסמייקר", "תעביר את זה הלאה") לא חדשה בסצנה, אבל מעולם לא פרצה קדימה עם סרטים יוצאי דופן. גם הפעם לא. מביימת בבטחה, כי אין כמו ללכת על בטוח, עם נושא הכי בטוח.

משפט על השחקנים:
ארמי האמר הולך ומוכיח שהוא בהחלט הדבר האמיתי ושהוא מסוגל לבצע תפקידי דרמה מאתגרים. פליסיטי ג'ונס כבר כמעט זכתה באוסקר פעם אחת ותקבל הזדמנות נוספת בעתיד בזכות כשרונה והיא מבצעת את תפקידה כהלכה. נוספו להם בתפקידים קטנים, המועמד לאוסקר סאם ווטרסון וזוכת האוסקר קת'י בייטס.

משפט על אורך הסרט:
השעתיים המדודות והמדויקות מרגישות קצת יותר מדי. בייחוד ששמים את ההספק הגדול לאין שיעור של הדוקו בן השעה וחצי. אמנם מדובר במקרה אחד דרמטי, שקבע גורלות, אבל יש משיכת זמן מסוימת. לקצר.