"האם אי פעם תסלחי לי?": לטעות, אנושי. לסלוח...משפטי

טוב. מליסה מקארת'י יצאה מהנישה באופן רשמי ועם חותמת כמעט זהובה; גם אם זה לזמן קצר וגם אם האוסקר לא יינתן לה. השחקנית הקומית המובהקת כבר גילמה, לא אחת, דמויות דרמטיות, אבל לא מספיק ודווקא המועמדות הראשונה שלה לאוסקר נבעה מתפקיד קומי, שלא הבשיל לכדי זכייה ובצדק (הפסידה לאוקטביה ספנסר). הפעם היא מועמדת שוב על סוג של סרט נישה, שיאהבו אותו מאוד קהלים מסוימים וחלק ממש לא יתחבר, אבל הדבר שממנו אי אפשר פשוט להתעלם הוא תצוגות המשחק של שני השחקנים הראשיים ועל כך הוא מועמד (וגם בצדק) לשני אוסקרים, כאשר המועמדות הנוספת משתייכת לקטגוריית התסריט המעובד.

אם למנות יתרון נוסף הוא הביצוע הכללי, בכל הנוגע לעריכת וצילום הסרט, כאשר בשני התחומים הסרט מוליך את הצופה עמוק אל תוך עולמה של הדמות הראשית, יוצר קשר עבות עם הדמויות והזדהות עימן, בזכות העובדה כי במאית הסרט, מריאל הלר (״יומנה של מתבגרת״), גורמת לחיבור מקסימלי דרך לא מעט אלמנטים וויזואליים ועלילתיים. לא רק תחילת הסרט מבשרת על ניחוח וסגנון נוארי משהו, אלא גם המשכו של הסרט; הצהבהב, העכור והמלנכולי ששוחה במחוזות הסקרזם החריף ולוקח אותנו למחזוות עם גיבורים חסרי מזל, הנלחמים בלא מעט תחנות רוח ומתקשים לצלוח סיטואציות ואווירה כללית עוינת.


אה...הווסט הזה? סתם מאיזו חנות יד שנייה | באדיבות סרטי פורום פילם

זה מתחיל עם לי ישראל, גיבורה חסרת מזל אשר נדמה שמסלול חייה ואישיותה הם המנועים המרכזיים לגורלה המדכדך. היא אלכוהוליסטית, גסת רוח ואף מעידה על עצמה בתור אחת כזו שמסתדרת טוב יותר עם חתולים מאשר עם בני אדם. כבר בסצנה הראשונה היא מאבדת את עבודתה ובהמשך הסרט למדים הצופים כי היא סופרת אוטוביוגרפית, אלא שבניגוד לאושיות המפורסמות יותר או פחות, עליהן היא כותבת, יש לה נטייה להעלים את עצמה ואת זהותה לחלוטין מאחוריה הגיבורים עליהם היא כותבת וכך היא נותרת אותו אדם זועף, חמוץ וכזה המצוי ממש מאחורי הקלעים ופרנסתו מוטלת בספק, על אף כישרון כתיבתה.

הכל עתיד להשתנות תוך כדי שהיא מגלה שעבודתה, כישוריה ומכונת כתיבה אותנטית מביאים אותה לעמדה חדשה, במסגרתה היא עושה מן אדפטציה קונספטואלית ל"מועדון קרב" ומוכרת את השומנים האנושיים והדחויים בתור סבון בעל ריח אלוהי לאנשי החברה הגבוהה. היא מוצאת כי ישנה סצנה שלמה של איסוף חומרים אותנטיים, פרי כתב ידם של סופרים מפורסמים, שכתבו מכתבים וחומרים שלא נועדו לפרסום, אלא העידו על עצמם ונכתבו ליקיריהם וחבריהם. הגברת ישראל מזנקת על ההזדמנות ככזו שמצאה שלל רב ומתעלת את כישורי כתיבתה בכדי להרוויח קצת כסף מזומן ולהיכנס לדמויות, אליהן שאפה ממילא להפוך, כאשר חסתה בצילם.


שמתי לב שאתה זקוק למחסה מהגשם...בוא אליי הביתה, יש שוקו חם | באדיבות סרטי פורום פילם

משלב מסוים כל סיפור הרקע הזה מקבל בוסט של צבעוניות מטורפת בדמותו של ג'ק הוק (בגילומו של ריצ'ארד אי. גרנט) - הומוסקסואל מזדקן ונכלולי, שמרים איתה כוסית לחיים והופך להיות שותף מרתק למסע. הצמד הופך להיות הצמד הכי א-רומנטי שיכול להיות והם ממלאים היטב תפקיד כפול של גיבורים ונוכלים. אין מדובר כאן בנבלים אמיתיים, כי אם כאלו שקל לחבב ולהזדהות עם המטרה, בדיוק כשם שלא היה אכפת לאף אחד מגניבותיו של טיילר דירדן את השומן התעשייתי והדוחה, שחזר בחזרה לעשירי הסביבה, כך גם הצופה הנייטרלי חש שהגיבורה של הסרט שלו היא לא באמת פושעת, אלא אופורטוניסטית קומית-עצובה למדי.

הייאוש שלה הוא די קיומי, בין אם לפרנסה ובין אם למימוש תשוקת האומן הבוערת בה יותר מכל רגש אחר ואותם דברים בסיסיים, עבורה, הם אלו שגורמים להזדהות כמעט מלאה עם הדמות המזדקנת והאומללה הזו. מוכת גורל, מחוסרת חברים ותלויה באמת על חוט שערה, יוצאת לי ישראל למסע יוצא דופן, עמוס בשקרים, אבל גם עתיר אמת אחת פנימית, אמת שמוליכה אותה בדרכים עקלקלות ופתלתלות ובעצם מניעה אותה לכל אורכו ורוחבו של הסרט, לשקר את דרכה אל עבר מטרת הקיום הבסיסי שהיא מגדירה לעצמה. הגיבורה שלנו לא שודדת בנקים ולא מתכננת להביא את המכה העצומה שתעשה אותה עשירה, היא בסך הכל משאירה את הראש קצת מעל המים ונהנית מהדרך, תוך כדי שהיא עושה כן.


היי, בלי מתנות לא נכנסים. תודה ושלום | באדיבות סרטי פורום פילם

מליסה מקארתי לא באמת זקוקה לטקסט כתוב מראש בשביל להשחיז את חרצובות לשונה. היא כבר מתורגלת משלל סרטי הקומדיה, בהם כיכבה בעבר והיא כן מצליחה לבצע את הטרנספורמציה לכדי שחקנית רצינית ששוחה היטב בתפקיד הדרמטי, שמותאם לה כמו כפפה ליד ואליו היא גם מבצעת הסבה פיזית למישהי שסך הכל מבוגרת ממנה בכמה שנים, אבל נראית מבוגרת, מותשת והרבה יותר מושפעת מהחיים הסבוכים שאחזו בה. הגיבורה אותה היא מגלמת הולכת, מדברת ומתנהגת באופן כל כך משכנע, שצריך להסתכל שוב ושוב בתמונות וסרטונים של מקרארתי, מסרטים אחרים, בשביל להאמין שזו אכן היא עומדת מאחורי אותה הדמות ומגלמת אותה באופן מופלא.

הלר משרטטת דמויות שאף אחד לא רוצה להזדהות עמן, אבל היא משרטטת אותן כל כך טוב; דרך תסריט, צילום ובימוי משובחים ובעיקר דרך שני שחקנים כל כך משכנעים שכנראה שלא תמצוא צופה אחד בקהל שלא מרגיש הזדהות עם הדמויות המככבות בסרט בו הוא צופה. אין נפש אחת בקהל שלא מצליחה להתחבר להומור הגס והיהיר משהו, של גיבורת הסרט וקשה להאמין שיימצא מישהו אחד מקהל הצופים שלא ייצא מהסרט, כאשר הוא מאוהב לחלוטין בתפקיד המשנה של אי. גרנט, שהזכיר במעט ואף התעלה על זה של ריצ'ארד ג'נקינס ב"צורת המים", רק הרבה, הרבה, הרבה יותר מוחצן, מוקצן, מאוהב בעצמו וגורם לאחרים להיות מאוהבים בו במידה כמעט זהה.


זה בסדר, אני אכתוב לבד...בחושך... | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
לא סתם אינו מעומד לאוסקרים הראשיים, כי הוא לא עילוי יוצא דופן, אבל אם הייתה באוסקר מועמדות ל"חביב הקהל" הוא כנראה היה מתמודד ראשי, כיוון שהוא כזה...סרט שקל לאהוב.

משפט על הבמאית:
מריאל הלר היא שחקנית זניחה של סדרות טלוויזיה ומביימת בפעם השנייה בסך הכל סרט באורך מלא, אבל ניכר שהיא רכשה את המיומנויות המרכזיות בשביל לגרום לקהל להתאהב בזכות בימוי נפלא ובעזרת צמד השחקנים הראשי.

משפט על השחקנים:
הופעה נפלאה של מליסה מקארתי ואין ספק שמגיעה לקומיקאית, שעברה את מסלול קארי את קארל וזלגה לדרמה, להיות מועמדת לפחות והזכייה (גם אם לא תקרה השנה עקב ריבוי מועמדות נהדרות) עוד בוא תבוא. במקרה של אי.גרנט ("גוספורד פארק", "לוגאן"), הסיכויים לא קטנים שיקטוף את הפרס במועמדות הראשונה שלו אי פעם.

משפט על אורך הסרט:
שעה ארבעים וחמש הם זמן סביר, שבהחלט מגיע לכדי מיצוי כבר ברבע השעה המסיימת של הסרט.