"הנער מצ'אמברה": נער שוליים

הנציג של איטליה לטקס האוסקר® (שלא הגיע לשלב הסופי) דווקא יכול להיות מרוצה מעצמו עם יופי של סרט, כזה שמנחית מכה ריאליסטית בפני הצופה ובימים בהם הריאליזם השחור-לבן של "רומא" כל כך מדובר, אי אפשר שלא להבין דווקא את הסיבות שמנעו גם מהסרט הזה לעבור את השלב הבא באודישנים לחמישיית הגמר של הסרטים הזרים של השנה שעברה. העלילה בסרט הזה, כמו ב"רומא" היא בגדר אוסף התרחשויות המעבירות בעיקר את הלך הרוח השורר אצל הגיבור ומדובר בעיקר במרדף מצבים, כאשר האחד רודף את השני וכולם קולעים וכולאים בינם לבין עצמם את גיבור הסרט.


אני מרגיש שאתם רוצים לומר לי משהו | באדיבות yes

לא קלים הם חייו של פיו מקלבריה. יותר נכון, המיץ הזבל של איטליה, פינת קלבריה. פיו מתגורר בשכונת קרוואנים עם עוד עשרות צוענים כמותו ומוצא כי החיים קשים, אפילו קשים מאוד ועל אף שהוא חוסה בינתיים בצילם של אביו ובעיקר של אחיו, הוא מנסה להתמודד עם המצבים היומיומיים אליהם הוא נקלע וללמוד את כל מה שהוא צריך בשביל לשרוד במציאות בה הוא חי ובבית של כמעט 10 נפשות (או יותר, כי אולי רק לקראת סוף הסרט אפשר להבין מי ומי גרים ועוברים בבית), כאשר, כאמור, את כל מה שהוא צריך ללמוד הוא שואב מהתפוח הרקוב ביותר שניתן היה למצוא - אחיו הגדול, קוזימו.

רוצה הגורל ופיו מוצא את עצמו עומד בפני המבחן הגדול מכולם והוא שליחתם לכלא של אבי המשפחה ושל אחיו הגדול. מרגע פינוי הגברים האחראים בבית, מתחיל פיו לקחת אחריות בכוח ועל אף מורת רוחה של אמו, הוא מתגלה בתור הברקה כיוון ש-פיו הוא בדיוק האדם הנכון בשביל לדאוג לפרנסת האם, שבעיקר רובצת בימים כתיקונם בבית, בחוסר מעש ומשקיפה על הנעשה במשפחתה, כאשר פרנסת הבית כולו נמצאת בסכנה מהותית, בעקבות כליאתם של זכרי האלפא של הבית - בעלה ובנה הבכור.


תמזוג, תמזוג משהו... | באדיבות yes

אחד הסיקוונסים הקשים יותר לצפייה מתרחש דווקא בתחילת הסרט, כאשר בני המשפחה הצעירים ובינם מסתובבים להם אחים ואחיינים קטנים - חמודים והכל, אבל כאלו שהספיקו למצות את תמימותם כמעט ובכל הנוגע להרגלים רעים ויחס מזלזל כלפי הסביבה וכלפי עצמם. חלקם אוחז בסיגריה ומעשן, חלקם משתמש בשפה בוטה ובכלל הסרט נוטה כמעט ולא להשתמש באיטלקית, בתור השפה המובילה שלו, אלא בניב צועני שגם מוציא את הקסם הווקאלי, מהשפה היפיפיה ביותר שקיימת ובכך מעצם מנחית הבמאי, ג'ונאס קארפיניאנו, את צופיו אל המציאות הקשה ביותר בעזרת חבלים עבותים - לא מוותר ולא מתפשר.

הלימודים של פיו אצל אחיו משתלמים ומשתלבים היטב עם חוכמת הרחוב ההולכת ומתפתחת אצל הבחור הצעיר וכך הוא מוצא את עצמו מגיש שטרות פעם אחר פעם לאם המשפחה, שבעת הרצון (ושבעת המזון) שלאט ובזהירות משחררת את הרסן של פיו ומאצילה עבורו לא מעט סמכויות וככה בערך מתנהל לו חלק נכבד של הסרט - כאשר פיו יוצא ל"משימה", חוזר עם הפריט למכירה, גובה את הכסף ומחזיר בחזרה לאמו. אלו הם הרפתקאותיו של פיו, בלי יותר מדי קשיים או תקלות שגורמים לו לחשוב על עצמו ועל מסלול חייו, בלי לבטים או התנגשויות. רק סכנות חולפות בזו אחר זו, אבל זה בסדר עבורו, בכדי שיוכל לטפל במשפחתו - להיות הגבר בבית.


אבא ואחיך הגדול הלכו קצת לכלא, אז...תיקח אחריות? | באדיבות yes

הקונפליקט הגדול מגיע ברבע האחרון של הסרט, אחרי שהנתח העיקרי של הסרט הוא בעיקר בבחינת תיאור סביבתו והלך הרוח שסופג פיו מאותה סביבה. מסתובב במעגל בלתי נגמר של פשע, מרדף אחרי כסף קל וזמין, בכדי לכלכל את משפחתו, שבעצם לא ידעה וכנראה לא תדע דרך אחרת להתפרנס ולהתקיים ממנה מעבר לגנבה או יותר נכון סדרת גנבות בלתי פוסקת. כולם שותים ומעשנים בבית, בלילה וכולם גם מתבטלים או גונבים במהלך היום ופשוט עוברים ליד חייהם, מבלי רצון או צורך כלשהו לשנותם ומהמציאות הזו צומח פיו להיות גנב קטן, שרוצה להמשיך לגנוב בקטן והמשמעות שלו ל"להיות הגבר", היא בעצם להמשיך בחיי הפשע, בכדי לפרנס ובכדי להתקיים ותו לא.

מעבר למנת הריאליזם הגדושה שמשקה קארפיניאנו את צופיו, הוא מגבה את הכל בבימוי מהוקצע וכובש, בעזרת תנועות מצלמה שמקרבות את הצופה עוד ועוד לכוכב הסרט. קארפיניאנו שותל לא מעט אימאג'ים מטרידים, לצד כאלו סימליים ומטאפוריים בכדי לתאר את הלך רוחו של פיו הצעיר ואף משתמש בקאסט שברובו מורכב משחקנים שאינם מקצועיים ואם לומר את האמת, בזכות האיכויות הנפלאות של הסרט ובזכות תחושת המתח המלווה בפסקול נהדר, רשם הסרט הצלחה בקרב צופי הקולנוע המקומי שגובתה בלא מעט מועמדויות לפרסים מקומיים (מועמד לשמונה פרסי האקדמיה האיטלקית).


נושא על כתפיו את הסרט, בכבוד | באדיבות yes

משפט על הסרט:
הסרט היה בין 100 הסרטים הטובים של 2018, על פי אתר העגבניות הרקובות וזכה בפרס הסרט האירופאי הטוב ביותר במסגרת 'שבועיים של הבמאים' בפסטיבל קאן. הוא לא מתפשר לרגע על האמת הקולנועית והאומנתית שלו ולא חס על צופיו, עובדה שעשויה להדיר פלח מסוים של צופים, אך גם כובשת פלח אחר.

משפט על הבמאי:
ג'ונאס קארפיניאנו הצעיר (בן 34 בסך הכל), בסרטו השני אחרי ״מדיטרנאה״, שב להגיש מנה גדושה של ריאליזם בעזרת גיבוריו הצוענים ועושה זאת בדרך קולנועית מחוספסת וקשוחה, עם צילומים ולוקיישנים שנראים לעיתים כאילו הם ממחלקת הדוקו מחד ועם פס קול ועריכה בעלת אמירה אומנותית בצידו השני של הספקטרום הקולנועי.

משפט על השחקנים:
באיזה שהוא שלב מפסיקים לספור את הנוכחות של משפחת אמאטו בקאסט, כאשר בראשם כמובן זורח פיו - הכוכב הראשי. הוא מצליח לשכנע במלנכוליות, השמחה המאופקת והעצב שהוא משדר ומחזיק את הסרט על כתפיו הצרות, למשך שעתיים שלמות בצורה מופתית.

משפט על אורך הסרט:
קארפיניאנו היה יכול לחתוך חצי שעה בכיף, כיוון שהחוויה, אותה חווה הצופה במסגרת מרבית שלבי הסרט, מתארת מצב סטטי וקיים שבעיקר נועד לתרום לאווירה ומלבד כמה סצנות אומנותיות ועשירות, הרוב ריאליזם קשוח שלא מתחזק או נחלש בעקבות הארכת הסיטואציות המתקיימות בסרט.

בספריית yesVOD24/7 | והיום (שלישי ה-29/1) ב-22:00, ב-yes3, במסגרת פסטיבל הקולנוע