"הספר הירוק": סיפור פשוט

לפעמים גם מגיעים לאוסקר סיפורים טובים...ופשוטים, שרק צריכים את הבמה המינימאלית בכדי להתפרץ אל תוך לבבות הצופים ולכבוש אותם לעד. כזה הוא בדיוק הסיפור של "הספר הירוק"; פשוט, ברור ומסופר בדרך אלגנטית, קומית ושובת לב. זה מסוג הסרטים שהטריילר מסגיר אותם בצורה המושלמת והמובהקת ביותר, מרים ציפיות באופן מדויק למה שהסרט עתיד להעניק לצופים בו והתחושה לפני הצפייה בו היא תחושת קרבה והיכרות מוקדמת, כאילו אתה מגיע לפגוש מישהי שפעם הייתה ביניכם אינטרקציה, אבל אתה ממש זוכר כמה שהיא הייתה נעימה וכיפית, רק שהפעם אתה זוכה לבלות עימה יותר זמן ואתה בדיוק יודע כמה כיף הולך להיות לשניכם ביחד.


תכתוב, תכתוב: זה חומר לאוסקר | באדיבות בתי הקולנוע לב

כזו היא בדיוק החוויה הנרקמת לאחר שהטריילר הבטיח וזאת למרות שטיבם של טריילרים הוא בעיקר ההבטחה הבלתי מתקיימת, כאשר רק באחוז קטן יש פגיעה בול ובשאר האחוזים הטריילרים משמשים כאנשי מכירות משובחים - מבטיחים חוויה המבוששת להגיע, או שמגיעה לזמן קצר בלבד. במקרה של "ספר ירוק" מדובר בחוויה שנפרשת על פני שעתיים ולא פוסקת אפילו לדקה אחת. מדהים כמה שהפשטות כאן משחקת תפקיד מרכזי ומדהים עוד יותר, שלמרות העובדה שהסרט הזה הוא בדיוק מה שציפיתם שהוא יהיה ואין בו שמץ של רבדים עמוקים ונסתרים, הקסם שלו בדיוק מגיע בגלל אותם הדברים ובתוספת תיבול ישירות ובוטות. הוא נזרק ישר לפרצוף של הצופה ולא טורח להתפתל או למתוח את עצמו מעבר למסגרת המוגדרת לו.

הוא כבר קיבל את הכינוי המחייב למדי - "הנהג של מיס דייזי" רק הפוך ועם צמד כוכבים גברים והוא לגמרי עומד בציפיות, כאשר הוא בוחר להעצים את האלמנט הקומי אל מול זה הדרמטי, עליו לא פוסח הסרט לרגע. העלילה וההתפתחות העלילתית מתנהלות על פי המצופה ואין שמץ של סטייה מתבנית סרט המסע, כמו גם אין סטייה מתיאור היחסים בין עובד פשוט למעביד מתנשא, בין השחור שמרגיש נרדף לבין הלבן שמאפס אותו ובקיצור ולעניין, הסרט מתנהל בצורה הכי צפויה וברורה בה הוא יכול להתנהל. למה זה עובד כל כך טוב, אתם בוודאי שואלים? כי זה מדויק, עשוי לתפארת ומשוחק כל כך טוב, שאין אופציה אחרת מלהישען אחורה, לצחוק, להתרגש ולהנות במשך שעתיים שלמות.


עוד ארוחת בוקר מתה עם ריח הסיגריות שלך, טוני! | באדיבות בתי הקולנוע לב

סיפור חברותם האמיתית לגמרי של טוני "ליפ" ואללונגה ודוקטור דונאלד "דון" שירלי, אשר מסופר בעיקר בידיהם של ויגו מורטנסן ומהרשלה עלי, שבזכות הכימיה המטורפת שלהם, הסרט עף לגבהים שאולי בידיים אחרות היה עשוי לדשדש והוא דוגמא מושלמת לכמה שטיב ואיכות השחקן חשובה עבור הצלחת הסרט ובידולו מסרטים אחרים מסוגו. טוני "ליפ" הוא מאבטח במועדון, בולשיטר מקצועי (על פי הגדרת חבריו) וחלטוריסט לעת מצוא, שמוצא את עצמו ללא עבודה, לאחר שאקט נכלולי נוסף, במועדון בו הוא עובד, מביא את המועדון לכדי סגירה, לתקופת מה והוא צריך למצוא את עצמו בכדי לשלם את שכר הדירה ולשמור על האופציה לספק אוכל חם וביגוד לאשתו ושני בניו.

כאשר נקרית הזדמנות עבורו, לעבוד בתור נהג/מאבטח עבור פסנתרן אריסטוקרט ושחום עור, הוא חושב יותר מפעם אחת בכדי לראות כיצד החוטים המחווטים במוחו לא ישרפו כליל מעצם העובדה שהוא ימצא את עצמו מסיע אדם שחור לסיור בדרום ארצות הברית, במה שעשוי להיות טיול לא פשוט עבור השניים. שם הסרט מתאר את שם הספר, אותו מקבל טוני בכדי לדעת באילו מלונות, מוטלים ומסעדות מותר לו לשכן את הבוס שלו, שעדיין סובל מחוקיה הגזעניים של ארצות הברית בתחילת שנות השישים וכך יוצאים להם השניים למסע של חודשיים, מסע עתיר פערי תפיסות ומעמדות, שכמובן הולכים לנסות ולבוא לידי גישור.


כתב היד שלו, אבל צורת הביטוי...משהו פה חשוד | באדיבות בתי הקולנוע לב

טוני "ליפ" מוצג בתור האיטלקי הגזען, הפשוט וזה שמתואר באופן הקלישאתי ביותר בכדי שתבינו כמה הוא פשוט, בעודו מסתובב, במרבית שלבי הסרט, עם סיגריה תקועה בפה כמעט בכל סיטואציה אפשרית. לא חכם, לא מתוחכם ונוטה לפתור את בעיותיו בעזרת הידיים. בעל לב חם, אבל בגדול הוא דמות מאוד ממוסגרת וטיפוסית. בדיוק כפי שמצפים ממנו להיות. מצידו השני של המתרס מוצג הסנוב השחור, ששולט ברזי כמה שפות, בז לחלשים ממנו בכל הנוגע למעמד, סגנון הדיבור וההתנהגות, אבל עדיין ממוסגר באופן חיצוני על ידי חברה שאם נאמר עליה שהיא שיפוטית פשוט נמעיט בערך המילה ועדיין ברור לכל אורך הסרט שהפערים הללו הולכים לקרוס, כיוון שנטיים של סיפורים מסוג זה היא להביא את שני סוגי בני האדם לכדי גישור, זה עם זה ופנייה לדומים להם למצוא את המקום בליבם בכדי לסלוח בסופו של דבר.

זה מדהים איך סרטים שנושאם מתעסק במפגש שבין אנשים מהבדלי מעמדות בולטים זוכים תמיד להצלחה מסחרית יוצאת דופן. כן, "הנהג של מיס דייזי" היה שם לפני 30 שנים ולא מעט דומים לו המשיכו את הדרך ואפילו עכשיו רצה לה גרסת שחור-לבן/עשיר-עני של "מחוברים לחיים" (שבעצמו ראה אור לפני כשמונה שנים) בשם "אפ-סייד" וגורפת הצלחה קופתית גדולה למדי בארצות הברית של אמריקה, שככל הנראה סירבו להכיר בגרסה של השפה, שאותה הם מחשיבים לקללה או עלבון (Pardon my French) ופשוט ישבו והמתינו בסבלנות לגרסה המקומית, בכדי לצחוק בקול רועם עד שאת מקומם של פרנסואה קלוזה ועומאר סיי לבשו בריאן קרנסטון וקווין הארט.


מה אח שלכם ביקש? לנגן קצת שופן? | באדיבות בתי קולנוע לב

הבדלי הגישה בין שני הגיבורים עוזרים לבטא את הצורך בגישור הפערים בין השניים. בעוד טוני זקוק לכיוונון לגבי המוסר, הנימוס, כישורי הכתיבה והדרך בה הוא הוגה את מרבית המילים, שבאוצר המילים שלו, דווקא דון הוא זה שזקוק לנגיעות הפשוטות של טוני, שמגיעות מקיום חיי משפחה, התערבבות עם אנשים מכל הסוגים ואפילו כוחניות מסוימת. דון הוא שחור ומוצלח בשנות ה-60 ואין סוג קיהילה אחת שמעוניין לאמץ אותו לחיקה. לא השחורים, פשוטי העם ובטח לא קהילות לבנות, על שלל סוגיהן. הוא מודר ממקומות בהם הוא מופיע מחד גיסא וממקומות בהם מאפשר לו הספר הירוק להתאחסן מאידך ולא יכול לנגן את המוזיקה, אותה הוא רוצה לנגן לאף אחד מקהלי היעד. אאוטסיידר בכל רמ"ח איבריו, שפשוט מוצא חבר ומתווך חברתי בדמותו של טוני הפשוט, העממי והלבבי.

אבל את כל אלו אתם תראו, תרגישו ותחוו בסרט וזו בהחלט חוויה משכרת וממכרת. באמת אחד מהסרטים הלא רבים במיוחד שמאחד סביבו את הקהל הרחב ואת קהל המבקרים, שלא יכול היה להתעלם מהופעות הענק של ויגו מורטנסן ומהרשלה עלי, שהפך תוך שנתיים לתופעה היסטרית שנמצאת בכל תסריט טוב, בין אם בקולנוע ("אור ירח", שגרם לו לפרוץ ו"הספר הירוק") ובין אם בטלוויזיה (בדיוק במקביל ליציאת הסרט בארץ, הוא עולה עם העונה השלישית של "בלש אמיתי") והתוצאה הסופית בהחלט שווה ריבוי מועמדויות ואולי אף ריבוי פסלונים, בבאז ההולך ומתגבר, עם הזמן, בכל הנוגע להגעת הסרט הזה בין המועמדים הסופיים לקחת את כל הקופה בטקס הבא.


מריצים דאחקות כל הדרך אל האוסקר | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
עונג צרוף אמיתי וטהור, חוויה קלאסית ומושלמת לטקס האוסקר של השנה. אם יש ראשי ממשלות שמנסים להיות של "כוווווווולם... ", הסרט הזה עונה על ההגדרה של "הסרט של כוווווווולם".

כמה מילים על הבמאי:
הפתעה אדירה בעמדה הזו. פיטר פארלי, חצי מצמד האחים שהיה ידוע בזכות קומדיות טיפשיות ("טיפשים בלי הפסקה" וההמשך שלו, "משתגעים על מארי", "אני, עצמי ואיירין" ואפילו "סרט 43" העלוב) לא מניח לצד הקומי שלו להיעלם ומשלב אותו היטב ביחד עם ניק ואללונגה, בנו של טוני ואף זוכה בגלובוס הזהב הראשון בחייו על הסרט והתסריט. ובצדק.

כמה מילים על השחקנים:
ויגו מורטנסן מטשטש כל סימן לתפקיד המיתולוגי שלו (אראגורן לנצח) והופך לערס האיטלקי, בעל לב הזהב, שמזכה אותו רק במועמדות בגלובוס הזהב (הפסיד למאלק) ומהרשלה עלי כבר קוטף פרסים באופן מסחרי (גלובוס הזהב על תפקיד המשנה) בעוד תפקיד מדהים ובאמת שהסרט לא צריך יותר משני הענקים הללו בשביל לסחוב בעלייה גם באוסקר הקרוב.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים וקצת, אבל למי אכפת?! סרט נפלא שכל דקה איתו היא אותו בילוי שנהנים מכל דקה ממנו, עם ההיא שפעם פלירטטת איתה בקטנה (בטריילר שלא הבשיל).

נוסעים לטקס? | באדיבות בתי הקולנוע לב