"סגן הנשיא": במעמד צד אחד

כריסטיאן בייל כבר החל את ימי הקציר. רכבת הפרסים השנתית של הפנומן נעצרה, לעת עתה, בטקס גלובוס הזהב, כאשר קצר את פרס השחקן הראשי בתת הקטגוריה של קומדיה/מיוזיקל ואם לשפוט על פי הפעם האחרונה בה הוא זכה בגלובוס הזהב, הרי שהוא יכול לפתח שוב את התאבון, שכנראה אפיין אותו בתקופה שקדמה לצילומי הסרט ולצפות לזכייה בקופה הגדולה ביותר מכולן. בפעם האחרונה שזכה בגלובוס הזהב ולאחר מכן באוסקר, זה קרה בטקסים של שנת 2011, במסגרתם הוא זכה בתפקיד המשנה, עבור תפקידו בסרט "פייטר", שם גילם את דיקי אוקלנד, האח הבעייתי למיקי וורד, אשר גולם על ידי מארק וולברג.

בייל חוזר לשתף פעולה עם אדם מקיי, שליהק אותו לאחד התפקידים הראשיים בסרט "מכונת הכסף" ובעצם מייצר סרט נוסף באותה המתכונת, רק שהפעם כריסטיאן בייל הוא הכוכב הראשי והבלתי מסויג לסרט שבבסיסו הוא ביוגרפי-דרמטי, אבל מוצג באופן הכי קומי וסרקסטי שניתן לחשוב עליו. מקיי לא עוצר לשנייה בשביל לבנות דרמה אותנטית ואמיתית, בעוד הוא מעדיף שהסיפור יסופר דרך צד שלישי ובלתי משוחד, כביכול ומציף את הסרט בהומור חד ומושחז, שאינו מאפשר להוריד לרגע את הרגל מהגז, כאשר הוא ממשיך במלאכה המאתגרת של העמסת העובדות שצריכות לעזור ולצייר באופן הממוקד ביותר שניתן את הקווים לדמותו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, בעידן המודרני.


סוס מנצח לא מחליפים - בייל במחוות הקבועות של הזכייה | באדיבות סרטי פורום פילם

הסרט מתחיל כמו עשרות סרטים אחרים, אשר קיבלו השראה מאחד האירועים שעיצבו מחדש את אמריקה, במילניום החדש: אסון התאומים. האירוע שבגינו נבנו לא מעט חומות מבוצרות מחד גיסא ונפרצו המון סכרים, מאידך גיסא. ההתקפה הברוטאלית גוררת בעקבותיה את תהליך קבלת ההחלטות והתגובות מהבית הלבן, כאשר הקול המכריע והקובע נשמע דווקא מפיו של לא אחר מסגן הנשיא: דיק צ'ייני ולא דווקא מהנשיא עצמו, ג'ורג' וו. בוש שמטייל באייר פורס 1, על מנת למצוא מקלט מההתקפה. החשיפה הראשונה בסרט לדמותו של צ'ייני מגלה מבט ראשון על מלאכת מחשבת בתחום האיפור והמשחק, כאשר כריסטיאן בייל שונה ללא היכר, בעל תווי פנים שונים, משקל גוף גדול מימדים ונעדר שיער.

מקיי מייצר הקדמת בזק לאירועים מכוננים ששינו את פניה של ארצות הברית, מריץ כותרת ראשית ומיד רץ לספר את סיפור חייו של צ'ייני והמהלכים שהפכו אותו למי שהוא ושינו את חייו לנצח. הוא עובר דרך התחנות המשמעותיות, כאשר בתחילה הן מצטיירות קצת פחות כבדות משקל, בעוד צ'ייני הצעיר נתלה מעמוד חשמל, בתור חלק מעבודתו ומיד לאחר מכן שותף לקטטה בפאב המקומי, לאחר עוד יום עבודה מתיש וחסר משמעות בחייו הצעירים. מי שעוזרת ליזום את השינוי ההיסטורי והקונספטואלי בראשו ומוחו של דיק הלא מגובש, היא לא אחרת מאשתו - לין (המגולמת על ידי איימי אדאמס המהפנטת) ומשם הריצה היא עם בלימות מדודות, אבל חסרת מעצורים, עד לאחד מתפקידי המפתח בבית הלבן והפיכתו למשמעותי בעידן בו לסגנות הנשיאות של ארצות הברית הייתה משמעות רק בזכות היושב בכסאה.


האישה ש(שוב)איתו | באדיבות סרטי פורום פילם

הסרט גם כן משרטט קווים לדמותן של שאר הדמויות שהקיפו את צ'ייני בכל התקופות, החל מהשפלות ועד לאלו הזוהרות ביותר שלו, כאשר בין היתר מצורפים לקאסט חייו דונאלד רמספלד וג'ורג' בוש הצעיר, המגולמים על ידי סטיב קארל וסאם רוקוול (בהתאמה), בתפקידים פשוט מופלאים ומצטרפים לתצוגת המשחק המופלאה של איימי אדאמס, בתפקיד אשתו, שהפכה על הדרך להיות ההשלמה המרשימה שלו, בימים בהם יכול היה לתפקד הרבה פחות טוב ושירטטה קווים קשוחים וגסים לדמותה של אשת האיש בעל הכוח, שלא מעט ממנו היה נתון בידיה והופץ דרך קולה.

הסרט מבוים כפי שמצופה ממקיי, אשף במקצועו בזכות ולא בחסד, אבל אחת הבעיות המרכזיות מהן סובל הסרט של מק'י היא עצם העובדה שהוא מגבש דרך העלילה והתסריט משהו שנראה בסוף הסרט כמו כתב אישום אחד ארוך, שלא זוכה לכתב הגנה כמעט באף שלב של הסרט ומלבד העובדות היבשות שצ'ייני מוצג בתור איש משפחה סביר, אין כמעט טיעוני נגד שיכולים לנסות להפריך את מחצית מהאשמות במסגרתן מואשם האיש שסלל את דרכו לפסגה לבדו ומבלי להתחנן לעזרה באף אחד מהשלבים, כאשר הוא עשה זאת בצורה מחושבת, מרשימה ומדויקת.


בעיקר מקריין - פלמונס | באדיבות סרטי פורום פילם

הדרך שבה מקיי משרטט את דמותו של צ'ייני ואת סיפורי הרקע כסאטירה דרמטית ופוליטית היא פשוט מבריקה. הוא יוצא מחוץ למסגרת המובנה של העלילה והסרט ויוצר, בדיוק כפי שעשה ב"מכונת הכסף" רגעים קומיים מודעים לעצמם, השוברים את המבנה של הסרט העלילתי ועובד לפי מסגרת ברורה. מספר הסיפור (המגולם על ידי ג'סי פלומנס) מקבל סמכויות של מנצח ומואצלות לו גם חלק מסמכויותיו של במאי הסרט, כאשר הוא בעצם מגיש לצופים את הסרט באופן שבו מקיי בוחר להגיש אותו, בדיוק כפי שמגיש המלצר (המגולם בהופעה קצרצרה על ידי אלפרד מולינה) תפריט ייחודי לצ'ייני וחבריו, בכל הנוגע לאמצעי הכליאה במדינה.

סיפור עלייתו ועלייתו של צ'ייני מתואר בפרוטרוט, דרך הופעות יוצאות דופן, בעיקר של כריסטיאן בייל ואיימי אדאמס, אשר שבים לשתף פעולה פעם נוספת ולאחר ההצלחה הכימית הכבירה, שהייתה להם ב"חלום אמריקאי" המשובח. הסיפור של צ'ייני הוא לא רק הסיפור הפרטי שלו, אלא הסיפור של אמריקה כולה וכיצד החלום האמריקאי ההולך ומתגשם הוביל לנגיסה באמינות כלפי הממשל של העם היושב בקרבה ומתכתב, לקראת סופו, עם "השתלטות מהירה" - סרט שזכה בהרבה פחות הצלחה, אבל העלה את המודעות בנוגע ליציאה למלחמה בעיראק מהצד העיתונאי החוקר, בעוד כאן מקיי מספר כיצד זה נראה מהצד של מקבלי ההחלטות ולא, זה לא נראה מחמיא באף שלב או מאף כיוון.


תעבירו ערוץ, אני לא יכול לראות את זה | באדיבות סרטי פורום פילם

מקיי טווה את הסרט מהברקות על גבי הברקות, כאשר הוא יוצר אמפטיה והזדהות מסוימת עם מי שאמור להיות, בסופו של יום, מתגונן מפני הגחלים הלוחשות מתחת למוקד עליו יועלה וייתלה לקראת סופו של הסרט. חלק מההברקות בנויות על דרך ההצגה של הגיבור, כאשר הוא מוצג כאופורטוניסט, כריש פוליטי שקט וקטלני, שהצליח למצוא תמיד את הנתיב עם הכי הרבה אוויר בשביל לעלות חזרה ולהישאר רלוונטי ולבצע תקיפות נוספות, שיותירו אותו בתמונה. מקיי עושה את הכל דרך שילוב של קומדיה סאטירית, חריפה ועוקצנית ובעצם הצופה הרגיל מקבל נבל עתיר שומנים וסוכרים, שקשה להישאר אדיש אליו - נבלע במהירות, אבל בסופו של דבר כושל במעבר במערכת העיכול.

ערימות הסרקזם שבו, הופכות את הסרט לפנינה משובחת נוספת שמוציא מקיי מבין ידיו, רק שהפעם כתב האישום הפוליטי מכוון לחבורה נבחרת. הוא משתמש במיטב המטאפורות בשביל להציג את צ'ייני בתור הטיפוס ההוא, שאתם רוצים לשנוא, אבל ממש מתקשים, למרות שיש לכם את כל הסיבות לכך ועם כל האלמנטים הקלילים והלא מחייבים כביכול, זהו סרט תובעני, שדורש ריכוז ותשומת לב מקסימליים, גם אם לא ברמה של "מכונת הכסף" על שלל מונחיה המעייפים, הצופה חייב לשמור על פוקוס גבוה ולו בכדי להיות מחובר ברמה גבוהה למסמך ההיסטורי הזה, שרבות דובר על תקופתו וכנראה שרבות עוד ידובר בה.


בוא נדבר. מה רצית להזמין לצהריים? | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
הקלילות היחסית, שהסרט הזה לועס את הקונספט עבור הצופים, היא אחד המרכיבים המובילים להצלחתו. מעבר לכך שהוא מרתק ומצחיק (כן, קראתם היטב), הוא ברור ונגיש, מבוים ומשוחק נפלא.

משפט על הבמאי:
הרוגטקה של "מכונת הכסף" ירתה את מקיי לגבהים שלא הכיר עד כה ועכשיו השם שלו גורר אחריו ספקולציות אוסקר מיידיות ולא בכדי, כאשר הוא מציג כתיבה מבריקה ובימוי מבריק לא פחות.

משפטים על השחקנים:
אז בקטנה; אלפרד מולינה ונעמי ווטס מעטרים את הקאסט. בייל באחד הקרבות המרתקים עבור פרס האוסקר (הולך להיות קרב אמיתי), אדאמס תתמודד גם היא ואף עשויה לזכות. קארל מזמן כבר לא מפתיע ביכולות המשחק המשובחות שלו ורוקוול פשוט נפלא. קאסט מנצח, שחייב לקבל מספר מועמדויות וזכיות.

משפט על אורך הסרט:
זה נשמע ארוך, אבל המיומנות של מקיי מטיסה את הסרט במהירות הבזק, על אף העומס העלילתי והגודש המונחי. אל תקצרו לנו בזמנים של בייל על המסך! פשוט אל...

סרט של בייל? אנחנו שם...וכמה שיותר זמן! | צילום עצמי