"פרה אדומה": חום זה האדום החדש

פסטיבל ברלין של השנה שעברה (כן, זו שהסתיימה לפני קצת פחות משבועיים) הציג בפעם הראשונה את "פרה אדומה", סרט הביכורים של ציביה ברקאי־יעקב. ברקאי-יעקב היא זוגתו של יונתן בועז יעקב; במאי הסרט "גאולה", שהיה סרט הביכורים המוצלח שלו (לצידו של יוסי מדמוני). בועז יעקב הוא במקרה (או שלא) גם הצלם של "פרה אדומה" וביחד השניים מצעידים סרט מעניין, מרגש, מצולם ועשוי היטב. הסרט הנוכחי הוא סרט שמערבב קצת משני נושאים כאשר לכל אחד מהם ישנו גיבור שמזוהה קצת יותר עם החלק הספציפי של העלילה.

מצד אחד פוליטיקה, ענייני דת ומסגור עלילתי ונראטיבי, עבור ציבור מסוים למדי. מצד שני סיפור אהבה, רומנטי, מקסים, צעיר ועשוי היטב, כאשר הציבור אליו החלק הזה של העלילה מופנה הוא הקהילה ההומו-לסבית והדגש הוא כמובן על החלק הנשי של הקהילה, כאשר מדובר בסיפור המתאר אהבת נעורים צעירה, פשוט ומקסימה, ששותפותיו הן שתי נשים. דתיות. אם זה מזכיר לכם עלילה מסוימת של סרט שכבר נתקלתם בו, אתם מוזמנים להיזכר בעוד צמד, צמד הרייצ'ליות (ווייז ומקאדמס), שגם הציתו סיפור אהבה, שסופר דווקא בחסות פטירת רב ואב של אחת הנשים (בסרט "שאהבה נפשי").


סיכוי סביר למדי שהן שימשו השראה | באדיבות בתי קולנוע לב

בסרט הנוכחי דווקא האב חי, קיים וחיוני לקיום העלילה כפי שהיא, ועם זאת העלילה מתחילה באופן זהה למדי לזו שבסרט "שאהבה נפשי", בדיוק עם פטירתה של חברת משפחה אהובה, הסבתא. לצד פטירת הסבתא ובהקבלה כמעט מדויקת, נולדת לה פרה אדומה (ת'כלס חומה, אבל אם מישהו ראה שם אדום, שירים את ידו ויילך לבדיקת עיניים) - סמל לטוהר, קדושה ויש האומרים כי כאשר הפרה האדומה תישחט ותישרף יחול תהליך טוהרה. וההקבלה הזו בין חיים למוות, בין חול לקדושה ובין אמונה לספקנות מלווה את הסרט למן הרגע שדרכיהם של יהושוע (גל תורן) וביתו, בני (אביגיל קובארי) הולכות ומתפתחות לכדי דרכים בקווים מקבילים שלא יוכלו להיפגש עוד לעולם.

ברקאי־יעקב מכוונת במהרה את הצופה לאייקוניות של הפרה האדומה ומצהירה על כך בכתוביות הפתיחה ודי מהר גם מגלה את עולמם של בני ויהושוע, שהוא דווקא נראה עולם של סובלנות מחד גיסא וכפייה מאידך גיסא, כאשר יהושוע מאיץ בביתו לקום ולהניח תפילין עימו, בתור אקט מזכך ובמהלך תחילת השבעה על סבתה. ברגע שנודע דבר לידתה של הפרה האדומה היא מוכנסת להסגר וגם הסובלנות של האב והליברליות היחסית שלו מועמדת בספק, כאשר ישנה דו פרצופיות בין התנהגותו בבית ובין התנהגותו כלפי חוץ, כלפי הקהילה ועדת מאמיניו, שעוזרים למסמס כל זכר לסובלנותו כלפי האחר.


די אבא, בוא! אתה עושה לי בושות! | באדיבות סרטי נחשון ולילה סרטים

כלפי חוץ יהושוע הוא מנהיג פונדמנטליסט, אשר מצהיר שכל אמצעי מקדש את המטרה. הוא מוכן לשחוט את הפרה האדומה בכדי להוכיח כי היא זו שתוביל להיטהרות מוחלטת ובניית בית המקדש מחדש. הוא יילך לתפילות יום כיפור בהפגנתיות, עם בתו ועם שני מלוויו וייצור פרובוקציה זולה והוא בעיקר יטיף באוזני כולם על הצורך במרד אלים, שמצדיק את מטרת העל והיא להיפטר מנגעים שסותרים את אמונתו. בין כותלי ביתם הוא ינהג בבתו בכבוד, בחופשיות ואף יעניק לה זכויות שחורגות מהמגדר שלה, בעיניי הדת, הכל עד הגבול האסור שהיא עומדת לחצות מרגע שנכנסת לחייה יעל (מורן רוזנבלט), בת שירות המגיעה להתנחלות בה גרה בני, בימים שהם ימי פינוי עמונה.

מה שמתחיל בתור סרט שהכוכב שלו הוא יהושוע, שרוצה להחריב את כיפת הסלע ומעל חורבותיה לבנות את בית המקדש החדש, הופך במהירות רבה ובשינוי טון קיצוני לסרט שמספר את סיפור אהבתן האסורה של בני ויעל. אומנם לעיתים הסיפור אינו ממוקד ואינו אחיד במקצבו, אבל הוא סיפור כל כך מקסים, שובה לב ואמיתי...כל כך אותנטי ומרגש, שאי אפשר להתעלם ממנו ומהכוכבות שלו, המגלמות בצורה הכנה והמדויקת ביותר את צמד המאוהבות, שכל אחת מהן מגיעה מסיפור, רקע ועולמות שאמורים להיות זהים, אך הם כל כך שונים ובעיקר מעידה על כך סצנת האהבה האסורה ביניהן שהיא אחת הטובות ביותר שנראו מזה שנים בקולנוע הישראלי והאמת שבכלל. סצנה יצרית ורגשית במידה גדולה, כזו שגורמת לצופה להתחבר ולהילכד בקסמי השתיים.


אי אפשר שלא להתאהב בהן | באדיבות סרטי נחשון ולילה סרטים

עוד לפני שבני מתמכרת ליעל ולכל מה שיש לה להציע, היא מוצגת לצופה בתור הדתייה בעלת הנטיות הכי לא דתיות שיש ומציגה חוטים דקים ולא חזקים שמחברים בינה לבין אביה, כאשר החבל המרכזי שמחזיק אותה ואותו בקשר עבות הוא בעיקר הקשר המשפחתי. היא לא בעניין שחיטת פרות אדומות עקב קדושתן, היא מעדיפה ג'וינטים מאשר אוויר פסגות צח, היא חרדה מטיולי הערב בעלי האופי ההיטהרותי של אביה ואם תשאלו אותה לגבי קריאה בספרי הקודש, היא תעדיף ספרות ולא סתם מושלכים עליה רפרנסים לשירה הקלאסי של יונה וולך - "יונתן", המתייחס בין היתר לסיפור האהבה בין יונתן לדוד וגם גורר אחריו הדרה מסוימת, בכל הנוגע להעדפתה של בני, בכל הנוגע לפרטנטריות שלה.

הסימבוליזם בין בני לבין הפרה ברור ומונח על השולחן במהלך מרבית שלביו של הסרט. היא קורבן של הנסיבות, נולדה לסיטואציה וחיים שלא בטוח שהייתה בוחרת להיוולד אליהם והיא הייתה מעדיפה להיוולד לא-אדמונית ובולטת ולא למקום אליו היא נולדה. יש ממנה הררי ציפיות ולא בטול שבהצדקה או שהיא מתכננת לעמוד בהן ואת כל המצבים הקשים וגם אלו שקצת פחות, מצליחה לתרגם ברקאי-יעקב דרך בימוי עדין לסרט נהדר, שפשוט מרתק לצפות בו, גם אם יש לו קשיים בזרימה לעיתים וגם אם לא כל ההקשרים ברורים, הנקודות המרכזיות פרושות בפני הצופה והסיפור נהיר, כתוב ומבוצע היטב, באופן שלא יכול לוותר על התקשרות הצופה לגיבורה בחבלים עבים.


מי ביקש בכלל להיוולד ג'ינג'ית?! | באדיבות סרטי נחשון ולילה סרטים

משפט על הסרט:
עוד יצירה ישראלית נהדרת, המביאה סיפור עם שני קצוות, בעל שני צדדים ומיוצג על ידי שני גיבורים, שמבצעים עבודה נפלאה. תענוג צרוף!

משפט על הבמאית:
ציביה ברקאי-יעקב פותחת את דרכה בתור במאית עם סרט נהדר, שמצליח לגעת בלב המון בזכות הבחירות שלה בתור במאית, דרך הצילום של שותפה לחיים וכמובן בזכות הביצוע של בחירותיה לגיבורי הסרט.

משפט על השחקנים:
גל תורן נפלא ומעניק עומק לכל צד של מנעד הספקטרום בו הוא מתנועע בטבעיות רבה. אביגיל קובארי נפלאה ומרגשת ומורן רוזנבלט היפיפיה בתפקיד חריף ומדויק.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי, שמתעכלת היטב בגרון וללא צורך בדקה אחת נוספת. בלי הארכות היכן שלא צריך וכמובן בלי קיצורים וקיצוצים מיותרים.