"תורשתי": להתמכר לחרדה

"תורשתי" הוא סרט מעורר חלחלה, פלצות, מחשבה עמוקה, חודר מתחת לעור, אומנותי, עשוי היטב, מוקפד, מערער וקשה כל כך להפסיק לחשוב עליו גם הרבה אחרי שהוא מסתיים. רגע, רגע, רגע...מה "תורשתי"?! הוא נמרח, משעמם, מתיש, מוגזם וארוך...ארוך מדי, פומפוזי ומה אתם מוכרים לנו את החירטוטים האלו על אחד מסרטי האימה הטובים ביותר בהיסטוריה? יש גם את מחלקת השחקנים ובראשם טוני קולט שמשחקת מדהים, יוצא דופן ואמין לכל האורך. היא כל כך מחוברת לעלילת הסרט שזה פשוט מפחיד בצורה הכי אמיתית שאפשר לחשוב עליה. רגע, רגע, רגע...אתם ראיתם את אותו הסרט?! טוני קולט צורחת כמו פסיכופתית חצי מהסרט וזה נראה כל כך מאולץ ומוגזם, שזה מעורר יותר רחמים מאימה. היא נראית כאילו היא בלעה את כל הכדורים האפשריים בבית ומנפנפת בכנפיה כמו תרנגולת כרותת ראש. אובר אקטינג ואוברייטד הן לא מילה גסה.

הטקסט דלעיל מהווה תמצית קלה שבקלות, בכל הנוגע לתצוגת הדעות, אודות הקיטוב והפילוג של הצופים והמבקרים שצפו בסרט. אי אפשר שלא להבין ולהזדהות עם אחד מהצדדים, כאשר רוצים לתת טיעון נגדי כיוון שהסרט הזה הוא באמת באמת אחד מסרטי האימה הטובים של השנה, אם לא הטוב שבהם, אבל הוא מראש לא מיועד לכל קהל צופי סרטי האימה. לא כל צופה של ז'אנר האימה מחפש בסרט האימה שלו אמנות או אמירה, הוא רק רוצה לקבל את מנת ההפחדות שלו בדרך הטובה והיעילה ביותר ועל כן השיפוט של הסרט הזה הוא לחלוטין אינדיבידואלי וקשה עד כמעט בלתי אפשרי לשים את האצבע על למה הוא כל כך טוב, מבלי לחשוף את המגרעות שלו בעיניים שונות לגמרי. הוא לא יכול להיות קונצנזוס כי הוא פשוט לא מתאים לכולם ולא כולם מתאימים עבורו מלכתחילה. קונצנזוס בהגדרתו כיצירה שנויה במחלוקת.


עכשיו תעשי פרצוף מפחיד...אה...אוקיי. לא חשוב. אקשן! | באדיבות yes

הוא נפתח בצורה הזויה למדי, עם מודעת אבל כתובה ככתובית על המסך. זה נראה הכי תלוש לסרט עלילתי שאפשר, אבל אחרי שהכתובית מסיימת את הריצה שלה, העלילה מתחילה לרוץ ומתחברת לאותה כתובית באופן ישיר למדי. לומר שאנני (טוני קולט) מזועזעת ממות אמה יהיה בבחינת אנדרסטייטמנט והיא מנסה בכל כוחה לספוד בצורה הכי מכובדת שניתן, אבל מתקשה למצוא את המילים הנכונות או את עצמה מתאבלת באופן אמיתי על מות אמה, כך גם בנה הבכור פיטר ובעלה, סטיב. היחידה שלוקחת את מות הסבתא באופן קשה למדי ונדמה כי יש למוות השפעה על חייה היא צ'ארלי, הילדה הצעירה והסופר קריפית, איתה לסבתא היה קשר מיוחד, יוצא דופן וכמובן שגם יתבהר בהמשך כמטריד במיוחד ובעל קישור ישיר ועקיף, בו זמנית, לחוט המהדק את העלילה עד סופה.

לאחר מות הסבתא דברים מתחילים לקרות לבני המשפחה. אנני, שמתמקצעת ביצירת מיניאטורות מדויקות עד כדי טירוף, מביימת את סיפור חייה דרך עבודתה. פיטר וצ'ארלי נמצאים, כל אחד בעולמו וממשיכים את חייהם במסלולים נפרדים לחלוטין בהשפעת או אי השפעת המוות, שפקד את המשפחה ורק סטיב (גבריאל ביירן) ממשיך בתור הדמות השפויה לכאורה בבית, טפלון חביב המנסה להיות דבק, שמאחד ומנרמל את המשפחה הכל-כך-רחוקה-מלהי ות-נורמאלית הזו. אנחנו הולכים ונחשפים בשליש הראשון למערכת יחסים לא טובה בהרבה בין האם לבת מאשר זו שמסופרת בין האם לסבתא ומוצאים כי הדמויות הנשיות הן בבחינת מובילות הסרט, כאשר הגברים הם או נגררים או מנסים להימנע מגרירה.


כמה אפשר לצרוח כמו מטורפת בסרט אחד?! | באדיבות yes

הסרט הזה הוא בדיוק כמו הדעות עליו. משפט סתום, כי ברור לחלוטין שהסרט הוא זה שיקבע את הדעה עליו, אבל ארי אסטר, במאי הסרט, רוצה אתכם מפוצלים בדעות ולכן הוא טובל את ליבת הסרט אל תוך מגוון תתי ז'אנר כמו גם מספר התפתחויות עלילתיות והמון, אבל המון שימושים יצירתיים במצלמה, בחיתוכים ברוטאליים, בעריכה מושחזת על גבול הגאונית והוא גם יוצר, דרך השחקנים שלו את הדואליות בקהל המעריצים והצופים, כאשר אי אפשר להתעלם מתצוגות משחק משובחות, הגובלות בתיאטרליות מוגזמת, שנראה כאילו נכתבה מראש עבור הצורך של אסטר בזריעת בלבול ודיסאוריינטציה בקרב הצופים, אלמנטים שגם משליכים על העולם בו מתרחש הסרט. כמה ממנו הוא דימיון? חלום או הליכה תוך שינה? כמה הוא מציאות עמומה וכמה הוא בדיוק מה שרואים על המסך? מה מיניאטורי ומה אמיתי?

אסטר לא רוצה לתת לכם רגעי הבהלה זולים, כחלק משטיק האימה הקבוע. הוא עובד על התפתחות עלילתית, מניח יסודות ובאיבחת החלפת שוט ומשהו פשוט כמו החלפת התאורה ומעבר קאט מהיר בין יום ולילה הוא יוצר את האלמנט הלופת וגורר את הצופה בגרון עוד קצת לכיוון השאול. הוא בונה מתח, דרך דרמה איטית ומורטת עצבים ומדי פעם, כדי שבאמת תאמינו שזה סרט אימה לכל דבר ועניין, הוא שותל בפריים איזו דמות דמונית, איזה שד, גופה, רוח או משהו שאפשר בקלות לפרש אותו בין מציאות, חלום או על טבעי, מניח לו לשקוע בפריים וזה שוקע ונצרב כל כך חזק, עד שהצופה נושא זאת עמו כמו סימון בקר, בכדי שאנשים יידעו שהוא משוייך לשבט שצפה בסרטו.


איפה עכשיו אני תוקעת את ה-Nitro באוטו הזה?! | באדיבות yes

אסטר מעצב את הסרט באומנות מדוקדקת של אמן מיניאטורות ולא סתם בחר בדמות הראשית כיוצרת יצירות מיניאטורה המשליכות על חייה. הוא נכנס עמוק אל תוך המיניאטורה ובאומנות יוצא ממנה אל עלילת הסרט והסיטואציה בחיי המשפחה. הצלם שלו - פאבל פוגוז׳לסקי מתפקד על המצלמה בדיוק כמו שאומן צילום אמור. הוא סוגר סצנה בפתיחה לסצנה חדשה ומוותר על מעברים קלאסיים או פשוטים, כאשר הוא חותך בין יום ללילה כמה פעמים או סתם מזנק מסיטואציה סגורה לאחת פתוחה וחדשה. המצלמה עוברת לא פעם ולא פעמיים בצורה חרישית, בתנועה פנורמית בחדר, עוצרת קנעה וממתינה שהצופה יכיל את ההתרחשות, יזהה את מקור הלחץ לבדו ובכך בונה אלמנט היסטרי, ששואב את הצופה לסיטואציה וכופה עליו השתתפות כמעט פעילה בסצנה. הוויזואליות של הסרט והצילום שלו הם מהמעלות הבולטות והמרשימות, אשר מספקים אסטר וצוות הצילום והעריכה ואי אפשר שלא להצדיע, על ההישג הקולנועי המרשים הזה, בכל הנוגע לשליטה באותן אומנויות.

כנראה שמאז ה"באבאדוק" המופתי והמלחיץ לא היה סרט אימה כל כך אפקטיבי בהשפעתו על הצופים. הוא רשם דירוג מרשים, כאשר טיפס למקום השביעי ברשימת הסרטים הטובים ביותר של 2018 על פי אתר העגבניות הרקובות והוא פשוט סרט אימה שמתחפר עמוק אל תוך הפסיכולוגי (בתחום החרדות המשפחתיות) וכמובן שמשליך מחרדותיה של האם אל המציאות שלה ודרך התמודדותה עם האבל. אסטר כמובן ישים בידיכם את המפתחות בנוגע למשמעויות ולא תצליחו להישאר אדישים גם לבניית העלילה המרתקת וגם ביחס לפיקים הדרמטיים וכמובן רגעי האימה המובהקים שממש לא מחפשים להקפיץ, כמו שהם מבקשים להותיר אתכם בחלחלה, צמרמורת וקיפאון. לא בטוח שכל צופיו יסכימו, אבל זה לחלוטין סרט האימה של השנה בגלל האלמנטים הקולנועיים, האמנותיים, העלילתיים, המותחים והמצמררים שלא מרפים מהצופה, גם הרבה אחרי שהוא מסיים עם החוויה הזו.


אני אגמור את האמא הזו, שמה לי את הסנדביץ' של צ'ארלי | באדיבות yes

משפט על הסרט:
הוא כל כך הרבה דברים ביחד - אסופה של תתי ז'אנרים של האימה. משחקים בין מציאות לחלום, שפיות זמנית וטירוף, דרמה איטית ומלנכולית ואימה מבעיתה, מחניקה ומקפיאת איברים והוא בעיקר סרט מוקפד ונפלא.

משפט על הבמאי:
סרט הביכורים של ארי אסטר הוא דוגמא מופתית לכניסה המושלמת לעולם הקולנוע. להיוולד בסטייל בתור במאי, כאשר אתה מציג תצוגת תכלית של בימוי מהוקצע ושליטה בטכניקות צילום, עריכה, תאורה ודיוק בקומפוזיצייה. איזו בכורה!

משפטים על השחקנים:
טוני קולט בהופעה מרהיבה, גם אם היא לעיתים על גבול האובר צורחת-דרמטית- היסטרית. היא מערערת ואמינה בו זמנית. גבריאל ביירן כמעט לא שם, אבל נוסך ביטחון. אלכס וולף הצעיר לעיתים נראה חסר אמינות לחלוטין ולעיתים נראה יוצא דופן והברקה ליהוקית, אבל הפגיעה המדוברת ביותר היא כמובן מילי שפירו, שנבחרה גם בגלל שהיא סובלת מתסמונת רפואית, שכבר מערערת את הצופה ממבט ראשון ומשתקת ממבט שני. תוסיפו את נקישת הלשון שלה במהלך הסרט כאייקון הרמה להפחדה ופשוט תתפללו שלא תזחל לכם לחלום הלילה.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים וטיפה הם זמן תובעני בשביל סרט אימה. קצת תלוש ולא מחובר למציאות בהגדרה, אבל בסך הכל נועד בעיקר בכדי לסלול את השבילים על מנת להגיע אל היעד הקריפי שבסופם.


Burn, Baby...Burn | באדיבות yes

בכורה ארצית ב-yes החל מהיום (ה-3.1) בספריית "24/7 סרטים חינם", ב-yesVOD ובערוץ yes3 - שלישי 8.1 בשעה 22:00