"תמונה משפחתית": אבא ואימא לא חברים

סרט הביכורים של פול דנו הוא הצהרה מרגשת לחובבי קולנוע. מי שפרץ לתודעה לפני 14 שנים, בקומדיית הנעורים המבריקה: "איזו מין שכנה", לצידו של אמיל הירש והמשיך לתפקידים גדולים ב"מיס סאנשיין", "זה ייגמר בדם" (תפקיד עצום, לא גדול), "12 שנים של עבדות" ו"אהבה וחסד" (עוד תפקיד נפלא), מוצא את עצמו בפעם הראשונה על כיסא הבמאי ועליו בלבד. דנו סיפר בראיונות, טרום יציאת הסרט, כי חש בפעם הראשונה את האהבה הגדולה בין הבמאי לשחקנים שלו רק שהפעם התחושה הייתה מעמדת הבמאי, לראשונה בחייו.


במאי נולד - פול דנו | צילום:IMDB

דנו כמובן לא פסח והודה שהיה בר מזל היה ללהק קאסט מרשים (ג'ייק ג'ילינהול וקארי מאליגן בתפקידים הראשיים) בכדי להפיח חיים בספרו של ריצ'ארד פורד. שילוש השחקנים המובילים של הסרט הוא שילוב שעוזר להרים את הסרט לגבהים, שייתכן שלא היה מגיע אליהם עם צוות שונה. וכמובן שלא פסח להודות לכותבת שלצידו וזוגתו בחיים - זואי קאזאן המוכשרת, שהיא גם שחקנית נהדרת וגם מזוהה יותר עם סגנון סרטיה קולנוע האינטימיים, הצנועים, הייחודיים או כמו שאוהבים לקרוא להם: אינדיים.

הטריילר וכרזת הסרט עושים עבודת הכנה מצוינת לצופים, בטרם הההגעה לאולם הקולנוע. אבל כאשר העסק מתחיל להתגלגל, ניתן לחזות במגע ידו העדין של הבמאי הצעיר והמוכשר כבר מהרגעים הראשונים. דנו התבונן היטב במהלך כל שנותיו בתור שחקן וראה כיצד יש לגשת ליצירת קולנוע, בוודאי כאשר חזה במיטב הבמאים בעבודתם וגם הוא, כמו מוריו, מבקש לתת מגע קולנועי קולח וקלאסי לאלו שהגיעו לצפות בסרטו. כלומר, דנו מתכוון להעניק חוויה שאיננה רק התבוננות בסיטואציות שקורות, הוא מעניק לצופים את הצורך המועט גם לחשוב מעט מחוץ לקופסא, גם אם לא יותר מדי, בכל הנוגע לשפה הקולנועית בה הוא משתמש וזאת בכדי להעביר את החוויות שחווה הגיבור הראשי.


זה נראה כאילו הם הולכים להסתדר בסרט? | באדיבות בתי קולנוע לב

תנועת מצלמה איטית מקדמת את פני הצופים ומלווה חצר בית אמריקאי במונטנה של שנות השישים, כאשר האב מתאמן עם בנו בחצר על זריקת הפוטבול שלו. אם כל הקלישאות של משפחה מאושרת והתכתבות מיידית עם שם הסרט המקומי (בעברית), בצורה עקיפה, כאשר התמונה המשפחתית הראשונה של הסרט היא התמונה שמנפקת המצלמה לצופה. זוהי תמונה מאושרת עם רקע נוגה, על גבול הרומנטי, של דמדומי בין ערביים וברור לכל אחד ואחד מהצופים והצופות באולם הקולנוע שככל הנראה התמונה המשפחתית האופטימית הזו מגיעה בפעם הראשונה, אך במקביל רוב הסיכויים שגם בפעם האחרונה בסרט, כפי שניתן להסיק מהפוסטר שמתנוסס לו מחוץ לאולם הקולנוע.

השם המקורי (“Wildlife”) של הסרט מגיע לידי ביטוי עם המשכו המיידי של הסרט, כאשר חייהם ה"פרועים" של בני המשפחה מהפרברים מתחילים לתפוס תאוצה שלילית עם פיטוריו של האב, עקב שיקולים לא נכונים שלו בעבודתו הזניחה למדי, כנושא מקלות גולף של עשירים. כרזת הסרט מציגה את שני ההורים (ג'ייק ג'ילנהול וקארי מאליגן) בתור הכוכבים של הסרט, כאשר בבירור הם לא מסתדרים זה עם זו ויש סיבה לכך שהם יושבים במרווח כסא, שהוא בעיקר סימבולי לטיב הקשר והיחסים הנרקמים בין השניים, אבל הכוכב האמיתי הוא בעצם ג'ו, בנם היחיד (אד אוקסנבולד), שעובר טלטלה כפולה מזו שכל אחד מהוריו עובר ובמרבית שלבי הסרט הוא קובע את הטון ומייצג את הלך רוחו וקצבו של הסרט.


מה שלא תכתוב, אל תראה לאבא | באדיבות בתי קולנוע לב

דנו מציג דרך עיניו, עמוסות הרגש, של ג'ו את כל הסיטואציות הקשות של הסרט, כאשר אותן סיטואציות ניבטות מבעד לעיניו המודאגות כמעט באופן אקסקלוסיבי ואילו הצופה חוזה בתגובתו לאותו מצב ולאותה התפרקות נוספת במרקם העדין של משפחתו. הווליום מונמך, התמונה מתמקדת בהבעת פניו של אוקסנבולד הצעיר, המגלם את ג'ו באופן פשוט נפלא ורגיש ואין צורך לפרשנות טובה מזו על מנת להתחבר בצורה מלאה לרגעים ההרסניים שממוטטים עוד ועוד קורות תמיכה מנטאליות בחייו. בפן הזה דנו לא התאמץ יתר על המידה בכל הנוגע לעטיפה הסימבולית והוא לא מנסה לאתגר את הצופים בכל הנוגע להבנת הסיטואציה עצמה או את הקריסה שהיא סוחפת עימה.

בד בבד למובן מאליו, דנו מציג מיני מטאפורה בעזרת היערות ההולכים ומתכלים, עקב שריפות ענק, בחלקה הצפוני של מונטנה, שם גרה משפחתו של ג'ו ולשם יגיע אביו של ג'ו. אותן שריפות בלתי פוסקות ביערות מהוות מטאפורה ברורה למדי לטיב הקשר בין ההורים ולטלטלות החוזרות ונשנות שחווה ג'ו במהלך התקופה הספציפית ההיא של חייו. מעבר לסימבוליות של האש, דנו משתמש בה גם כסוג של מוטיב חוזר, נשנה וברור מאוד כמעט בכל השלבים של הסרט. דנו משתמש בקומפוזיציית צילום נקייה ובמשחקי תאורה באופן עדין למדי, בכדי ללכוד ולהבליט רגעים קשים, להדגיש את הלך הרוח הסוער בביתו של ג'ו ובסופו של דבר גם לבדל את סופו של הסרט מסך חלקיו.


אין כמו להזמין את הילד לבירה בצהרי היום | באדיבות בתי קולנוע לב

בסרט הביכורים של פול דנו אי אפשר להתעלם מהמשמעויות העודפות לצילום, בין אם הוא דיאגטי או א-דיאגטי. בחלק הפנימי, של הסרט, ג'ו מצלם תמונות משפחתיות ומתבקש על ידי המעסיק שלו ללכוד את הרגעים המאושרים, לתת תקווה כלשהי בשימור משהו טוב אבל זה אך סמלי כי בכל תמונה שהוא מצלם, בחנות הצילום, עוד פיסה נקרעת במשפחתו, בכל הנוגע לאחדותה. מבחינת עבודת הצילום של הסרט עצמו, דנו מציג כל סיטואציה קשה שחווה ג'ו ומשתמש בקומפוזיציית צילום תובענית, בחיתוך שוטים על מנת שיעכירו את האווירה דרך עיני המצלמה, כאשר אותן סיטואציות מקבלות ליווי על ידי אותו מבט נוגה וקצר של אוקסנבולד; דוגמת הסצנה שנחרטה היטב, גם לאחר היציאה מאולם הקולנוע - ג'ו משקיף על איזור שריפה בהתפעלות, פצות ובעיקר חוסר אונים, בדיוק כשם שהוא משקיף על התפרקות נישואי הוריו, ללא היכולת להשפיע באמת.

החיים הפרועים, שהוא שם הסרט באנגלית, הם חיי פרברים משעממים לכאורה, אך בעלי סדק אדיר, שהולך מתעצם ומעמיק בעיקר עקב חוסר היכולת של ההורים להתמקד בצרכיו של ג'ו הצעיר, שבסופו של דבר נותר בתור הגיבור הטראגי, התקוע באמצע מערכת יחסים כושלת, נע ונד כמו מטולטלת בין השגיונות והטירוף הזמני שאוחז בהוריו, נוכח הסיטואציות הקשות שהחיים מעמידים בפניהם. עם אב שמונע מרצון לקצר את דרכו להצלחה גדולה ועם אם, שמונעת בעיקר מחוסר הרצון לשבת בבית, לחכות לבעלה, להישאר בתפקיד הרעיה הקטנה ומהרצון להיות נאהבת, כאשר היא נזכרת בימים עברו בהם הייתה "פרס" אמיתי. החיים הפרועים הללו עברו וחלפו ממזמן, אבל החיים של דנו בתור במאי נחשב הם רק בתחילת דרכם וכדאי להיות עדים לתופעה הזו מקרוב.


נוסע בכיוון הפוך מהחלום האמריקאי | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
סיפור דרמה מטלטל ומסעיר. ניצחון ענק בכמה חזיתות ויצירה שעל אף נושאיה הקשים - המלנכוליות, הדיכאון הקיומי וקצבה האיטי, היא נותרת מעניינת ומרתקת לכל אורכה ורוחבה. לא לפספס.

משפט על הבמאי:
פול דנו נולד לתפקיד הזה. הוא פשוט הקדים את זמנו ופרץ בתור שחקן משובח, אינטיליגנטי וייעודי לסרטים מאוד ספציפיים. לא מפתיע שהוא נכנס לנישה אינדית עם סרטו הראשון ולא מפתיע שהז'אנר הוא דרמטי. דנו טיפוסי, בלי דנו בתור שחקן.

משפט על השחקנים:
שני מועמדים לאוסקר בהופעות ששוות מועמדות נוספת, כאשר מאליגן מפציעה בתצוגה סוחפת ומחזיקה חלק ניכר מהסרט בהופעה דרמטית מסחררת. ג'ילנהול עם תפקיד קצר בהרבה, אבל עם השפעה עצומה ברגעים בהם הוא ממלא את המסך ואי אפשר להתעלם מהופעה נפלאה של אד אוקסנבולד, האוסטרלי, שבגיל 17 מהווה חלק משמעותי לא פחות משני שותפיו לסרט הנפלא הזה.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים דקות לערך, מספיק בדיוק בשביל להעמיס את כובד משקלה של הדרמה על הצופה ועדיין לשחרר אותו מרותק ולא מותש כמו בדרמות מעייפות וארוכות אחרות.