"פרויקט פלורידה": מיקי מאוס מעבר לפינה

בסופו של כל הסיפור המרגש, עוכר השלווה והנפלא הזה ואחרי הייפ מסוים, ווילם דפו נותר ללא אוסקר בפעם השלישית שהוא מועמד בטקס פרסי האוסקר לפרס הנחשק. דפו, אחד מהוותיקים והטובים שבתעשייה, מגלגלת המיליונים הזו, סופר בין כל מועמדות לזו שאחריה הפרש של עשור וקצת (או הרבה, אם תשאלו אותו או בכלל). בין המועמדות הראשונה לשנייה הוא חיכה "רק" 14 שנים. הפעם הוא חיכה 17 שנים וכל זאת בשביל להפסיד לרוקוול הראוי כל כך ב"שלושה שלטים..." המשובח. דפו מועמד בפעם השלישית בחייו לפרס שחקן המשנה ופעם שלישית שהוא מפסיד והלב נחמץ, בעיקר שתפקידו משקף באופן מסוים את מה שקהל המצביעים עשוי לראות בתפקיד שהוא מגלם בסרט וגם בתור האדם האמיתי שהוא שחקן שמצניע את תסכולו, ממש בדומה לדמות מנהל המוטל שהוא מגלם בסרט.

התפקיד של דפו הוא חלק לא קטן בתצרף יוצא הדופן שמחבר עבור קהל הצופים במאי הסרט; שון בייקר ("מנדרינות"), אשר מושך את קהל צופיו לכיוון פלורידה - צעד וחצי מדיסניוורלד, באיזור מוטלים מטופחים ומתוחזקים בצורה מרשימה למדי על ידי בובי (דפו), מנהל מתחם המוטלים הזולים, אך הנאים למראה ראשוני. מוטלים שהיו מיועדים להוות מרכז עלייה לרגל למבקרים ותיירים שלא רוצים לשלם ברוחב יד כלפי מפעילי הפארק המפלצתי. באופן מגוחך ועגמומי למדי, אותם מוטלים הפכו להיות דירות לשימוש רב פעמי עבור מיץ הזבל של האיזור - אנשים קשיי יום, שלא מסוגלים להתמודד עם שכר דירה, באיזור מגורים הולם יותר ומתחזקים מערכת יחסים קצרת-ארוכת טווח עם החדרים של המוטל וכמובן עם אנשי הצוות שלו, בובי בראשם.


ואז הוא אמר לי: "תקרצי" | צילום: IMDB

השוליים של החברה מופיעים בסרט לחודשי הקיץ. עובדי תחזוקה ודיינרים מהסביבה, עם ילדים ש"קייטנה" עבורם היא קונספציה לא מושגת ומונח לא קיים. כזו היא מוני (ברוקלין פרינס) ואמה; היילי (בריה וינטייה), ספק אישה וספק נערה שמשלימה את תהליכי ההתבגרות הסופיים שלה במעבר לאישה גסה, חצופה, שחייה נמצאים במשהו שנראה כמו כיכר שלא מובילה לשום מקום. בין השתיים ישנה מערכת יחסים מיוחדת של אם ובת, אבל כלפי הסובבים אותן הן שתי מורדות חצופות, שמתקשות לקבל מרות מהסביבה, גם אם זו כוללת את בובי האבהי, שעוד מנסה להעניק לשתיים כנף לחסות בצילה, בדמות החדרים במלון, אותם הוא משכיר לריילי בדרך לא דרך.

אמנם קו העלילה מורכב מסיפורים קצרצרים ולא קשורים בהכרח, אבל הוא הולך ואוסף לעצמו חלקיקי פאזל גדולים בכדי לנפק תמונה גדולה ושלמה של החיים בשוליים ולא סתם בשוליים, אלא החיים בשולי הזוהר. בייקר בונה את ההנגדה המושלמת בין הצבעוניות הדיסנית, שאף משתקפת במלוניות (האמיתיות) ובמראה החיצוני שלהן לבין האפרוריות המשמימה, שהיא מנת חלקם של תושביו האירעיים-קבועים המשתייכים לאותו המקום אשר בכלל היה מיועד עבור תיירים וכמו אותם התושבים נזנח, הודר והושם אל מחוץ לחומות הנוצצים והיוקרתיים של אחד המקומות הכיפיים בתבל.


אז ניסיתי לקרוץ... (-; | צילום: IMDB

מוני מעבירה את ימי הקיץ בגניבות קטנות, בקשת נדבות ומעשי קונדס שנעים בין סתם גועל למקרים די מסוכנים. הרווחה נמצאת תמיד על הגבול ותמונת המצב העגמומית של אם לא מתפקדת מאכילה את הצופה במנה מהולה של גועל, כעס ומידת רחמים מסוימת כלפי האם והבת. בייקר מאכיל את הצופים בכפית ודרך סצנות, שבעיקר בונות את הפאזל העגום, שהוא חייהן של ריילי ומוני.

בייקר עדיין נותן לצופה את הזכות להחליט בסופו של דבר לגבי רגשותיהם כלפי הגיבורות, כאשר הוא לא מסובב את ראש הצופים לכיוונים מסוימים ומותיר בידיהם את חופש הבחירה וכל זאת בלי צליל אחד ברקע, עד לסוף המרטיט והמרגש במה שהופך להיות מנה גדושה של ריאליזם תקוע בגרון, בסרט שהשם דיסני מושמע בו ללא הרף, אבל בלי המנגינות וללא התכנים של דיסני והוא בדיוק האנטיתזה למשמע השם דיסני, רק שהוא עדיין מופלא ולא מרפה לשנייה ורבע.


נא להחזיר את האתר בשלמותו ל-ווס אנדרסון בסוף הסרט | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
זו הייתה אחת הדרמות המצוינות של שנת 2017 ועדיין הודרה, בדיוק כמו גיבוריה וסיפורה, אל השוליים של טקס האוסקר, כאשר המועמדות היחידה מגיעה מכיוונו של דפו. דרמה קורעת ונוגעת ללב. מבוימת ומגולמת היטב.

משפט על הבמאי:
בסך הכל סרטו החמישי של הבמאי, שמציג עבודה מוקפדת בבימוי ריאליסטי, כאשר הוא מרכיב תמונה שלמה מאוסף סיטואציות ומקרים, בכדי לתאר מצוקה קיומית באיזור שהשכנים שלו היו מעדיפים שייבלע וייעלם מעל פני השטח.

משפט על השחקנים:
הפחות מוכרות - ברוקלין פרינס ובריה וינטייה, שהתחילו לגלם תפקידים רציניים בשנתיים האחרונות, נותנות הופעות בלתי נשכחות ודפו...הוא ימתין להזדמנות הבאה שלו בכדי לנופף סוף כל סוף בפסלון הראוי לו כל כך.

משפט על אורך הסרט:
דרמה שלא חצתה את הרף של השעתיים ולגמרי שמרה על עניין, על אף קצבה האיטי, היא דרמה שהוצבו לה גבולות ברורים ומוצדקים מצד הבמאי, שמסתפק בשעה וחמישים וטוב שכך.

בכורה ארצית, במסגרת פסטיבת הקולנוע של yes, בפתיחת שנת 2019 (1.1.2019), שלישי ב-22:00, בערוץ yes3 ובספריית "24/7 סרטים חינם" ב-yesVOD