"אקוומן": אקוומאצ'ו

ג'ייסון מומואה הוא אקוומן. אקוומן הוא ג'ייסון מומואה, נעים מאוד. ביקום של DC הסרטים נחלקים בין כשלונות מהדהדים, שכיף לצרוב בהם עוד ועוד ביקורות קוטלות, לבין הצלחות מסחררות לסרטים שלא היה מצופה מהם כלל להצליח. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ו"ליגת הצדק" צללו לעומקים שאקוומן אפילו לא מצליח לשחות אליהם. לעומתם, גל גדות נגעה בשיאים כל כך רבים, בניגוד לכל כך הרבה ציפיות, שזה פשוט בלתי יאומן. אין אדם אחד שחשב ש"וונדר וומן" יקצור הצלחה כזו היסטרית ואין הרבה שבכלל חיכו לראות את סרט המקור שלה על המסך, בניגוד לבאטמן וסופרמן, שערמו מאחוריהם הררי ציפיות. ככה בדיוק אפשר לייצג את סיפורו של אקוומן, בכל הנוגע לציפיות מוקדמות ולתוצאת על פני השטח.


השם הוא מן, אקוומן! | באדיבות Tulip Entertainment

"וונדר וומן" לא רק היה סרט שהפתיע בהצלחתו, הוא גם הניף את גל גדות ומיצב אותה בתור השחקניות האהובות בהוליווד, כאשר קודם היא הייתה בקושי חביבת קהל ישראלית. גל גדות, אם נרצה או לא נרצה, היא שחקנית מוגבלת למדי, אבל בתור וונדר וומן היא פשוט נכנסה לנישה שכאילו נחצבה בצלמה ודמותה וגילמה תפקיד נפלא, תמים, מקסים ומלא חן ואמינות וכמו גדות, גם מומואה. הוא פחות מקסים, לבבי ותמים, אבל הוא לחלוטין עונה על כל הדרישות המקדימות להיות "גל גדות 2". רמת המשחק שלו סבירה למדי, תמיד הייתה וכנראה שגם תמיד תהיה, אבל...וזה אבל ענק! הוא חדור מוטיבציה למצב את עצמו בתור שחקן הוליוודי מוביל, גם אם מוגבל למדי.

הוא משתתף לאחרונה בלא מעט סרטי אינדי, אשר בעיקר זוכים לקטילות ובעבר הוא היה מוכר בעיקר בזכות החידוש ל"קונאן" האיום ונורא. אקוומן הוא התיקון שלו וההזדמנות שלו להציג שיש בו עוד משהו מעבר לכך ועל כן הגיעו אולפני DC והפקידו את המסע המחושב היטב בידיו המהימנות של ג'יימס וואן ("המסור", "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע"). וואן, כמו וואן, אוהב סנסציות מצולמות היטב ובסרט הנוכחי יש לו הזדמנות להוכיח עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת בשביל לייצר חוויה ויזואלית עוצרת נשימה, גם אם היא לא בהכרח מתכתבת עם תסריט קוהרנטי וברור. אקוומן נותן הזדמנות נוספת ליקום של DC לייצר סרט כיפי, מצולם היטב וכזה שיעזור לה להתגבר על מפלת איחוד הגיבורים האחרונה, שם נחשף לראשונה אקוומן בגילמו של מומואה.


יאללה, שפד לי איזה משהו לארוחת צהריים | באדיבות Tulip Entertainment

הקווים המקבילים האחרונים, בהם פוגש מומואה את גדות וגם את אקוומן עצמו, נשזרים באותו המיקום בו פורצת לתודעה דמותו של אקוומן. הוא לא מקבל סרט משלו לפני שנזרק למים העמוקים ב"ליגת הצדק", בדיוק כמו גדות שסרטה הגיע לאחר הופעה קטנה ב"באטמן נגד סופרמן". אחרי טבילת האש המוצלחת בסרט לא כל כך מוצלח, השניים עולים על פסי רכבת ועל מסלול משלהם - מסלול סולו, שממנו ניתן רק לצמוח. בנוגע למומואה ולמה הוא עצמו כל כך מתאים לתפקיד, אפשר לראות כי עד שקיבל את התפקיד האיקוני של חאל דרוגו (והאמת שגם אחרי) נחשב בעיקר למושא ללעג בתור שחקן, בדיוק כמו דמות האקוומן ששחתה לה בין חוברות הקומיקס של DC ונחשבה יותר לבדיחה מאשר דמות מוערכת, אבל מסיבה כלשהי וכאשר מצטלבות הדרכים בין השניים, יוצא שילוב מפתיע לטובה וחיובי גם לדמות המומצאת וגם לאיש שמגלם אותה.

ארתור קארי הוא פרי אהבתם האסורה של אטלנה (ניקול קידמן); מלכת אטלנטיס (דה!!) ושומר מגדלור פשוט (טמוארה מוריסון - ג'אנגו ובובה פאט). כאשר הגורל מפגיש בין שניהם, האהבה ניצתת במהרה והם מקימים משפחה, אבל האוקיינוס לא סולח ואטלנה נאלצת לשוב ולהותיר את ארתור לגדול עם אביו ולהאשים את עצמו לנצח על לכתה לאוקיינוס בטרם עת. עם הזמן ארתור הופך להיות מן מגן מקומי, מקבל את הכינוי אקוומן ובהתפתחות עלילתית זריזה (או מחסור בה) הוא נקרא אל הדגל האוקייני, על מנת להצר את צעדי אחיו למחצה, המלך אורם (פטריק ווילסון), שזומם לעלות אל העולם המזהם שמעל, על מנת לכבוש אותו ולהעניק לו גורל זהה לזה של בני אטלנטיס.


רק אל תגידי לי שהלכנו לאיבוד | באדיבות Tulip Entertainment

אחד הפספוסים הגדולים יותר של ג'יימס וואן מהסרט הנוכחי הוא ההארכה במקומות בהם אפשר היה לקצר והקיצור במקומות בהם היה ניתן ורצוי להאריך. את סיפור עלייתו של ארתור בתור סוג של גיבור על מקומי כמעט ולא רואים או שומעים והכניסה המהירה לסיפור המרדף הלא רצוני שלו אחר הכתר של העולם שמתחת למים היא מהירה, אפילו מהירה מדי יחסית להתפתחות העלילתית שכמעט לא מתקיימת, התחליף הקצר שמציע וואן, הוא פלאשבקים לימים בהם אימן וולקו (ווילם דפו), היועץ המלכותי, את ארתור בזמן שאמו נעדרה מחייו. וואן מציג בנייה של רגעים מכריעים עבור הסרט בתחילתו ומשם מתעסק באופן כמעט מוחלט בעולם הוויזואלי המרשים שמתחת למים ובסצנות אקשן מרהיבות המתפתחות מעל ומתחת למים.

הייחודיות של הסרט היא כמובן לא בעלילתו ועלייתו של ארתור בתור מאחד הממלכות שמעל המים או מתחת וגם לא ברסיסי המסר האקולוגי הנגזר מתסכולם של הממלכות האוקייניות. הייחודיות היא בוויזואליות ובעולם העשיר שנבנה מתחת למים. ממלכה עם ייצורים מימיים הכוללים כרישים עם לייזרים ועוד שלל אפקטים ממוחשבים מרשימים ביותר. וואן משלב אלמנטים קומיים לא מעטים והרבה מהבסיס הקומי-מאצ'ואיס טי נופל על כתפיו הרחבות של מומואה ועם זאת, הסרט עצמו הוא סרט די נוסחאתי, אשר ברורה מטרת הגיבור, אבל הדרך להשגת המטרה עוברת, כמו בסרטי ג'יימס בונד, דרך לא מעט לוקיישנים, שלא בהכרח קשורים לרציפות העלילה. פתאום במדבר והנה הם בסיציליה ואז במים ואז על מטוס ושוב במים.


זו עוד אחת מהחידות של צופן דה וינצ'י? | באדיבות Tulip Entertainment

וואן רוצה לחבר את הצופים שלו למגניבות של אקוומן, הוא לוקח גיבור שהיה מגוחך, ביחס כלפיו ושותל אותו בסרט סופר צבעוני, עם דמויות עצומות, מרהיבות, עלילה צ'יזית למדי וסוף ידוע מראש. יש לא מעט רגעים שגורמים לגחך מתחת לשפה ויש לא מעט רגעים מרשימים בסרט והכל למען המטרה. בניית אחד מהנבלים היא שקופה עד כדי גיחוך, הכרזתו על עצמו בתור סוג של סופר נבל היא עוד נדבך וכמובן גם הנבל הראשי, בגילומו של פטריק ווילסון, הוא עוד בחירה מצוינת של וואן, הכוללת אפס הפתעות מצידו בכל הנוגע לשרטוט מטרתו והמוטיבציה של הפרוטוגוניסט הראשי, לגבי הצורך לשלוט בכולם ולהשמיד את אקוומן בדרך לשם.

וואן ויתר למעשה על סיפור המקור המלא של אקוומן ואיך אומרים? זרק אותו מיד למים העמוקים, בהם הוא שוחה מצוין. תחילתו של סיפור המקור מקבלת נגיעה בזעיר אנפין ומיד לאחר מכן נכנסים לערבול עלילתי שכולל המון סצנות אקשן טובות, בדיחות קרש מאצ'ואיסטיות, שאגות קרב מוגזמות והמון מודעות עצמית, בכל הנוגע לפן הקולנועי שמייצר וואן עבור צופיו, אשר יודע בדיוק למה הם מצפים ממנו ונותן להם את הכל, בגדול וממש באריכות, על מנת להוציא כל צופה וצופה בתחושת שובע מסרט כיפי, מרהיב וממש מהנה.


אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
סובל מתסריט תלוש למדי, מחסור ברגעי רגש אמיתיים והולך על קווים צפויים למדי, אבל ירים את ידו מי שחשב אחרת לפני שנכנס לסרט. אקוומן הוא פצצת אנרגיה כיפית ומשחררת עם גיבור מותאם היטב למידות הסרט, קטעי אקשן מרשימים ואחד הסרטים הטובים והמהנים של DC עד כה.

משפט על הבמאי:
וואן לא מאכזב ומשתחל לרשימה אקסלוסיבית למדי של במאים שהצליחו לייצר הצלחה ואהבה מצד הקהל, בסרט מעולם הקומיקס של DC של השנים האחרונות. מביים סרט מודע לעצמו ומרשים וויזואלית, למן דקת הפתיחה ועד לסיום.

משפט על השחקנים:
מומואה לוקח את ההזדמנות להגיח שוב לתודעה בשתי ידיים ועושה זאת מצוין. אמבר הארד לצידו בתפקיד פלקטי, אבל מוכוון פלקטיות, בדיוק כמו הגיבור הראשי - הפלקט השרירי המשורג. ווילם דפו, טמוארה מוריסון וניקול קידמן נהדרים בתפקידי המשנה, דולף לונדגרן ממשיך בקאמבק לבלוקבאסטרים נוכחיים ואיך יוכל וואן להסתדר למשך סרט אחד בלי לי וויינל ופטריק ווילסון? שמגלם נבל נפלא בסרט.

משפט על אורך הסרט:
אחד מהבקיעים הגדולים ביצירה הכל כך כיפית הזו של ג'יימס וואן. ארוך ומפרך מדי. לא כל סרט קומיקס ראוותני חייב לעקוף את גבול השעתיים. כמעט שעתיים וחצי, זה כבר די והותר.