"רומא": ברומא התנהג כקוארון

גלים על גבי גלים של ריר מבקרים, מהארץ ומהעולם, מניפים אל על ובאופן מבטיח את הגלשן של אלפונסו קוארון, אל עבר אוסקר נוסף על עבודת הבימוי שלו והוא אכן סרט לאוסקרים כפי שהם נמדדים בשנים האחרונות וסרט למבקרים וגם ללא מעט צופים מיטיבי לכת, עכברי סינמטקים וחובבי קולנוע מצולם היטב, שמשתמש בכל האלמנטים הקולנועיים האפשריים, הנגזרים מהמונח "ניאו-ריאליזם&q uot; ואם אתם ממש מתעקשים אז יהיו גם מונחים כמו "הומאז'" וקוארון גם ירים לעצמו ולקלאסיקות בעלות מעמד היסטורי, מדפי ההיסטוריה של הקולנוע. מעבר לעובדה שביים את הסרט וכתב את התסריט, המבוסס על חוויות ילדותו ועל משפחתו, הוא גם לא היה זקוק במיוחד לשירותיו של הצלם הקבוע שלו - עמנואל לוביצקי, כי הוא עצמו צילם את הסרט.


ועכשיו תורידו אצבע ותחטטו באף | צילום: IMDB

כל זה רק מוכיח את מה שידעתם עד עכשיו – לקוארון יש המון כישרון, מוצף הערכה ואהדה מקיר לקיר והוא מרשים לחלוטין בפועלו, אבל נראה שיש איזה שהוא גל שמתעקש להתפעל יתר על המידה מעבודתו ולהכתירה לאחד מהסרטים הטובים של השנה. לא רגע, רגע...של העשור...שנייה, מדווחים באוזנייה כי הביקורות גם השתפכו והכתירו אותו לאחת מיצירות המופת של המאה העשרים ואחת?! שמישהו יבדוק דופק אצל האנשים הללו! כי קוארון בהחלט בנה כאן יצירה סופר אישית ואינטימית, אבל זנח לחלוטין את חבלי העלילה והסתמך כמעט בלבד על הצילום והצורך לתחוב לכל הנקבים של הצופים ים של סימבוליזם ומגוון מטאפורות, אשר מאבדות כל קשר ליצירה שמקומה בקולנוע או בצפייה ביתית.

אם הגעתם עם מחסור של חצי שעת שינה, מוטב ולא תלחצו אפילו על כפתור ה-Play בשלט ה-Netflix שלכם. אם התרצתם, השתמשתם בעצת חלק הארי של הביקורות כיום והלכתם לקולנוע בשביל להתרשם מפאר היצירה המצולמת בשחור לבן ובשלל שוטים רציפים ותנועות מצלמה מתוחכמות, ייתכן ובגלל התשלום לכרטיס תצליחו להאריך את ההשהייה עד לשלב ההירדמות. כל זאת מכיוון של"יצירת המופת החד פעמית" יש חבלי לידה עבותים, עד שהיא מגיעה ללידה עצמה ומדובר בישיבה של שעה וחצי מול המסך השחור לבן ותהייה לאן לעזאזל כל העניין הזה מתקדם. אבל כאשר התינוק בוקע החוצה סוף כל סוף (וכאן מדובר בכפל משמעות), אתם תחושו רגשות עזים וחזקים ומשם רכבת ההרים הרגשית מתחילה את המסע שלה, שהחל במתיחת הקפיץ אחורה, במהלך מייגע למדי.


ניניוס...זה לא מקום טוב למחבוא | צילום: IMDB

לא, לא עליתם על מתקן ה"אנקונדה" של הלונה פארק, אבל בהחלט תזדקקו לסבלנות גדולה וחיבה לסרטים בעלי מקצב שונה מהמקצב הקומיקסי, אשר גודש את השוק בשנים האחרונות. קוארון מותח ומותח, בונה עלילה מסוימת וברגע שהצופה כבר בנה לעצמו קווי מתאר מדויקים למדי עבור מרבית הדמויות, הוא משחרר את הקפיץ והולם בצופים עם מכה ניצחת אל תוך הבטן הרכה ולא מוותר על אף אלמנט גראפי בדרכו לשם. קוארון עושה הכל בכדי לרגש, לזעזע ולהמשיך להתפייט בצורה הקולנועית ביותר שיכול היה על מושא אהבתו התמימה למדי, המטפלת / משרתת, שחיה בביתו וגידלה אותו בילדותו.

ההקדמה השלילית לכאורה היא בבחינת אזהרה למרבית הצופים, שלא להישאב לבלוטות הריר הפעילות של לא מעט מבקרי קולנוע שבעיקר ממצבים עצמם כמנותקים מציבור הצופים הרחב ולא מדובר בצופים שחייבים לצרוך תכנים נמוכים. הגדרות כמו "יצירת מופת", "חד פעמי", "חובה לצפות רק במסך קולנוע" מעיפות את הציפיות לשמיים ובהחלט שאין צורך לאחוז בבלון ההליום העוצמתי הזה ולהתעופף איתו מעלה, כיוון שקוארון בהחלט מייצר נצחון אישי, בכל הנוגע לקוארון. הוא אוחז בשלל תפקידי מפתח בסרט, כמו שביבי אוחז בתיקים ממשלתיים והוא מבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר ובצורה המרשימה ביותר, אבל הרחקת הלכת הדי גורפת מזיקה לסרט ולצופה הממוצע וגם לאלו מעבר לממוצע.


קליאו, תביאי את המגב! | צילום: IMDB

וללא שום שמץ של ציניות ודעה מוקדמת, בהחלט מדובר ביצירה מפעימה, שמצולמת היטב, מבוימת היטב ומעלה המון תהיות ומחשבות על משמעות החיים, זרימת החיים ויש לה לב ענק. יצירה שמספרת את סיפורה של אישה, של משפחה ומלאת דימויים, סמלים ורמיזות בנוגע לכל כך הרבה תחומים, שסיפור המסגרת נותר בבחינת קו מנחה בלבד. קוארון בהחלט חושב שהצופים שלו הם מעל הממוצע ומניח להם לחוות את החוויה דרך עיניו, אבל גם מבקש מהם שיציירו לעצמם את התמונה שהוא מצייר עבורם, במכחולים משופשפים היטב. הוא מייצר דימויים על גברים כושלים, נשים חלשות שצומחות ומתחזקות מסיטואציות קשות ומתסכלות והוא עושה הכל דרך אוקיינוס של סימבוליזם, המיוצגת דרך המבעים הקולנועיים הוויזואליים המרשימים ביותר שיכול היה לנכס עבור הסרט.

סיפורה של המשפחה שלו, שמאבדת את האב לטובת מאהבת סודית. סיפורן של שתי נשים (אימו והמטפלת שלו), אשר נושאות בנטל המשפחה וחייבות תעצומות נפשיות בשביל לשרוד וכמובן סיפורה האישי של קליאו, גיבורת הסרט, שחווה דריכות חוזרות ונשנות על חייה, אך בגללן ובזכותן בוקעת בשיא השקט והדרמה מתוך קליפה של אישה חלשה, זרה, משרתת וחסרת חשיבות לכדי חלק אינטגרלי מהמשפחה בה היא מטפלת וקוארון ממש מתווה לצופים כל צעד ושעל בצמיחתה דרך תנועות מצלמה רציפות, אומנותיות ורחבות. הוא לחלוטין מעמיס אימאג'ים שניתן היה לוותר עליהם או על הכמות שלהם, אבל לא היה מוכן בשם האומנות והיצירתיות, אבל ניתן לסלוח לו על כך.


משפחת קוארון, כך אומרים | צילום: IMDB

דימויי הגברים והנשים ברורים לחלוטין, הצופה יבחר בקלות את גיבוריו ואת הדמויות הפחות מועדפות עליו בסיפור שטווה לו קוארון. הוא יזהה את הסימבוליזם דרך סיקוונסים שלמים של מים וים ועוד מים ועוד ים וסערות ודרך צואת כלבים, ששוכבת לה בחניית הבית ודרך הרכב שנכנס לחנייה ומי מחנה אותו וכיצד, כי כל עניין הסימבוליזם כבר חוצה ופורץ כל גבול אפשרי, אבל זה קוארון וזה טיבו וגם אם הוא מייצר זאת בהגזמה, הוא עדיין עושה זאת היטב. עלילה קיימת, אבל היא בעיקר עשוייה מרצף מקטעים אומנותיים ולא בהכרח קשורים, כי היא ריאליסטית ומציגה תמונות ממשקפיו של קוארון, בתור משקיף מהצד שכמעט לא מיוצג בסרט, מעבר לחיבוקים למושא הערצתו וחיבתו, המטפלת.

כל אחד ימצא משהו שהוא יכול להזדהות איתו בסרט, בין אם איבוד השליטה והמחסור בה, המיוצג בלא מעט אסונות טבע ואסונות אנושיים וקוארון יציג את הכל באופן ריאליסטי, על גבול הנונשלנטי כאילו הוא מבקש מהצופה לתת את הטון, את המנגינה ולהחליט לבד לגבי טיב הדרמה ומה תרומתה לסרט. כל צופה ישקיף באופן אחר על הסרט הזה, הדרך תתבע מכל צופה סוג שונה של הקרבה וקורבן ויש סיכוי, יותר מסביר, שבסופו של דבר קוארון ימצא את עצמו מדבר בטקס האוסקר על השילוב המעניין בין הפרשה לבתי קולנוע נבחרים ובין הזליגה המיידית לערוץ הסרטים של נטפליקס. ייתכן כי הסרט הזה יהווה נקודה פורצת דרך בדברי הימים של הקולנוע מול הטלוויזיה וייתכנו הרבה דברים נוספים באותו ההקשר. מה שבטוח הוא שקוארון שוב מצליח לעורר מחשבה, ריגוש, שיח ציבורי ובאז סביב סרטו, בדיוק בדיוק בזמן לקראת גיהוץ החליפות לקראת הטקס של השנה.


אהבה חונקת...ואז הוא ברח | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
יצירה ייחודית למדי, גם אם ממש לא עומדת בהשתפכות המוגזמת סביבה, אבל מהיכרתנו עם הטקס של אוסקר ובוחריו, יש סיכוי לא רע שהוא עוד ימצא את עצמו גורף לא מעט פסלונים זהובים.

משפט על קוארון:
לקום ולמחוא כפיים לאיש ששוב מצליח ליצור סביבו דיון ציבורי נרחב. לא משנה באיזה ז'אנר, באיזה מקצב, מי הם השחקנים או אפילו מי מצלם עבורו. קוארון הוא מופע של איש אחד ומופע מוצלח וגורף פרסים.

משפט על השחקנים:
אלמוניים ובראשם יאליצה אפריסיו, שחקנית שלה זוהי הופעת הבכורה הקולנועית אי פעם, כמו גם הרבה שחקנים אחרים בסט. הופעות משובחות וקריירה קולנועית שרק נפתחת.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ורבע. מוגזם בטירוף, בעיקר כאשר רק בשליש האחרון של הסרט, העלילה נעה למקום דרמטי אמיתי סוף כל סוף וכל ההקדמה מעייפת, כמו שהיא מרשימה.


אין הרבה מה לומר פה באמת | צילום:IMDB