"פתאום משפחה": משפחה בהרכבה

הפעם, עם תחילת הסרט, השורה הזו תפסה קצת את העין, קצת יותר מהרגיל: "בהשראת אירועים אמיתיים" ובסוף הסרט, כאשר המסך התחל לדבר קרדיטית, האסימונים החלו ליפול בחסות כבוד ה-Google. סיפורו של שון אנדרס, במאי ותסריטאי הסרט הוא בעצם מקור ההשראה ליצירת הסרט. הפעם אנדרס היה חייב לתפוס פיקוד ולהציג צדדים נוספים, בכל הנוגע ליצירה קולנועית, מעבר לזו המיועדת בעיקר לקהל הצופים של ז'אנר הקומדיה הקלילה, על גבול הרפה; אנדרס היה ידוע עד עכשיו בקומדיות ירודות ומטופשות כמו: "זה הבן שלי", "איך להיפטר מהבוס 2" וסרטי "גבר גבר" וניכר כי הסרט הזה, שמבוסס על מקרה אישי שלו, גורם לו לנסות ולאזן את מינון הקומדיה בכך שהוא שופך ערימות של דרמה ומנסה לספק סרט עם אמירה, מעבר לצורך בגיוון הז'אנרי.

העבודה עם מארק וולברג איננה זרה לאנדרס, שכאמור ביים אותו בצמד סרטי "גבר גבר", לצידו של וויל פארל וניכרת העובדה כי אין בעיה לבמאי להותיר את שרביט הולכת הסרט בידיים, שהוא יודע כי הן בטוחות ומקצועיות בכל הנוגע להולכה בטוחה בתחום הקומי, כאשר מארק וולברג מגלה יציבות ובהחלט ממשיך למצב את עצמו בתור שחקן קומדיות מוביל, אחרי שהתנסה בלא מעט סרטי דרמה ואקשן, הוא מוכיח פעם נוספת כי עצם העובדה, שהוא נעדר מראה קומי טיפוסי ו"נלעג", לא מגיעה בעוכריו והוא מייצר לא מעט רגעים קומיים מזוקקים, ביחד עם שאר חברי הצוות ולחוד. לצידו רוז ביירן, בכימיה טובה ושניהם מוכרים ביחד רגעים קומיים משובחים, לצד דילוג כמעט בלתי אפשרי לרגעי דרמה אמינים.


כבר ראינו את הזוגיות הזו איפה שהוא, לא? | באדיבות סרטי פורום פילם

אחת הבעיות המרכזיות בסרט היא דווקא גם נקודת החוזק שלו; הצד הקומי, אשר מגיע כאילו בשביל לעדן ולהקליל את הדרמה הגדולה הכרוכה בנושא המרכזי של הסרט - אימוץ ילדים וגידולם. הקומדיה לעיתים משתלטת על כל חלקה טובה, מופרזת עד לנגיעות סלפסטיק (ע"ע חואן, שחוטף בכל הזדמנות ובכל אזור בגוף) ומוכיחה שאנדרס עדיין מתקשה להיפרד מהרגלים ישנים ולעיתים מגונים, אבל הסך הכל הכללי מייצר בכל מקרה תוצאה מאוזנת למדי, אשר מבליטה את הדרמה כאשר צריך ומורידה הילוך דרמטי עד לכדי קומדיה, בדרך כלל ברגעים הנכונים. צוות השחקנים מייצר אמינות, במרבית הזמן וגם העלילה, כמעט עד סופה משדרת מתקתקות ועם זאת גם לא מרעישה בתוצאתה הסופית, כאשר מגיע הגונג, המסמן על תום הסרט.

וולברג וביירן מגלמים זוג לא צעיר במיוחד, אשר שיחה מקרית וגרוע יותר, בדיחה מקרית, בהמשך לשיחה, מובילות לשיחות רציניות ואמיתיות על עיבוי המשפחה וצירופם של ילדים לתא המשפחתי המצומצם שלהם. מה שהתחיל כמחשבה והמשיך כהלצה, הופך לאיטו לאירוע אמיתי ולא סתם, אלא אימוץ של שלושה ילדים אשר ננטשו על ידי אמם, שבינתיים נאסרה על שימוש בסמים. אנדרס מתחיל את הסרט בקלילות טיפוסית בין בני זוג מאושרים ומהרגע שנכנסים גורמי ה-X, חייהם של בני הזוג משתנים ללא היכר ובבחינה הזו התסריט הופך ממולכד בעשרות מוקשים, אותם משכיל לפרק אנדרס, בחוכמה ועורמה, כאשר הוא מנטרל לא מעט מכובד המשקל של אותם נושאים רציניים, דרך התרופה הטובה ביותר לרצינות - הומור.


מנווטות את הסרט לפרקים - ספנסר ונוטרו | באדיבות פורום פילם

אחד הדברים המעניינים שיש לאנדרס לומר בסרט הוא בעצם המעבר החד בין לא להיות הורים לבין להיות הורים, במכה ולשלושה ילדים בבת אחת, שכולם בוגרים במנעד גילאים מסוים. המעבר והשינוי החד בחיי ההורים והילדים ובכלל האינטרקציה שקיימת בין כולם הם לא פחות ממרתקים, על אף שהם מטופלים, ברובם כמו בלא מעט סרטים נוספים, ששייכים לאותו הז'אנר. עוגן עלילתי נוסף ומעניין הוא הטיפול הקבוצתי, שמבליט באופן המופגן ביותר את המיקס הרגשי, אותו חווה הצופה במהלך הצפייה בסרט, כאשר את הטיפול הקבוצתי מנחות שתי המטפלות ששידכו להורים את ילדיהם (אוקטביה ספנסר וטיג נוטרו), שמתפקדות בתור המנצחות לקונצרט המוקצן הזה, שנוסע למחוזות רציניים ומבדרים כאחת.

כשלושה רבעים מהסרט מוצא את עצמו הצופה נע ונד באופן רגשי, בין צחוקים כמעט בלתי נשלטים לבין רגעים מכמירי לב, כאשר סוף הסרט כבר דוחף את כל אותן הרגשות היישר אל תוך הגרון, ללא עכבות וללא שמץ של בושה. עם זאת, סיום הסרט מוצא את הצופה כבר מוכן למדי למה שהוא עומד לחזות בו, וזאת חרף העובדה שהאירועים קיבלו השראה מסיפורו האישי של אנדרס, שבסופו של דבר מעניק לצופים תמורה לכספם, כאשר הוא מביים בצורה מוצלחת את הסיפור והניואנסים שהוא רצה לספר ולהציג בכל הנוגע לאימוץ ילדים ובני נוער במצוקה, הזקוקים לעזרה ולבית חם, אוהב ולאוזן קשבת אמיתית ולא רק לרחמים ומתנות חומריות שפוטרים את ההורה מליצור קרבה רגשית עם ילדו.


כל התסריט הזה מרגיש לי מוכר...| באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
הדרמה האמיתית לעיתים עוברת קצת ליד הסרט, כיוון שהוא מנסה להטביע אותו בהמון רגעים קומיים, שלא רוצים לתת לעוגנים הדרמטיים לגרום לצופה לשקוע והוא מרגיש כמו סרט שרוצה להתחמק מכובד המשקל ולהישאר קליל יותר ובר עיכול והוא אכן כזה. נהדר, קומי, מרגש, גם אם ייזכר כיותר מצחיק מאשר דרמטי ונוקב, הוא מרענן.

משפט על הבמאי:
שון אנדרס אימץ שלושה ילדים בעצמו ואולי זה מבדל את הסרט הנוכחי מהסרטים הקודמים שלו, שהיו קומדיות בינוניות ומטה. המגע האישי וההומור הנפלא והקליל גורמים לסרט הזה להיות הטוב ביותר שיצא מבין ידיו.

משפט (וחצי) על השחקנים:
מארק וולברג נראה כמו התפקיד שלו בשני הסרטים הקודמים, אותם ביים אנדרס, גם רוז ביירן מזכירה יותר מדי את דמותה ב"שכנים" ועל אף כימיה בין הזוג, הם מגיעים לגבול המיצוי בשלבים מוקדמים למדי. וולברג גם משתף פעולה פעם נוספת עם איזבלה מונר הטינאייג'רית הזועמת. אוקטביה ספנסר ומרגו מרטינדייל הוותיקות מצטרפות בתפקידים קטנים ובעיקר קומיים, סותמות חורים ומתפקדות היטב.

משפט על אורך הסרט:
על אף קרבתו המסוכנת לתחום השעתיים המעייף, הוא עובר וחולף לו בהנאה מרובה. לא מתיש ולא מעבה יותר מדי איזורים שאין צורך לעבותם.


הופ! פתאום הגיעה המשפחה | צילום עצמי