הרחק מהמסך הגדול - ספיישל איגרוף

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם ולא פעמיים כיצד סרטים מסוימים מגיעים היישר לספריות ה-VOD ומדלגים על הביקור במסכים הגדולים והמקומיים ולא תמיד ישנה תשובה טובה. חלק מהסרטים בוחרים לצאת במהדורת פסטיבלים מוגבלת, חלקם לא מזהים פוטנציאל קהל טוב וחלקם פשוט לא ראוי לכניסה, אבל כולם בניו של הקולנוע, בצורה זו או אחרת.

בפינה הנוכחית ננסה להפריד את המוץ מהתבן ונבדוק אילו סרטים אכן היו צריכים להישאר על המדף, על רצפת העריכה או שמא נעשה להם בכלל עוול שלא הגיעו אל המסך הגדול והייתם צריכים להגיע אליהם דרך המלצה מקומית (כמו זו למשל). והפעם בפינה – ספיישל סרטי אגרוף לכבוד חזרתו של איוואן דראגו מהשממון והשכחה של סרטי "רוקי". מוכנים? יוצאים לדרך.


"אגרוף ללסת" - דניאל בלייק מחזיר אגרוף

יש משהו מוכר בתבנית הזו, של סרט אגרוף, במרכזו קיים גיבור שכמעט אין לו מה להפסיד מכיוון שהרוב כבר הופסד ועם זאת יש פה קצת יותר מדרמת אגרוף, יש פה דרמת אגרוף בריטית, שמשלבת בתוכה מצוקת מחייה של בן אדם, שלא חייב להיות תחת התווית של המתאגרף המוצלח מהעבר. מן תואם "אני, דניאל בלייק" של קן לואץ', שעשה סיבוב נהדר של הצלחות. תחילת הסרט תופסת את ג'ימי נלחם על הבית, מול פקידים שלא שומעים אותו ואת מצוקתו. נעים בציר הזמן עוד טיפה קדימה והוא לא יכול להיכנס לביתו, הוא מנסה לחזור להתאמן במכון האגרוף בו החל את דרכו וגם לישון בעליית הגג של אותו המכון, בלא ידיעת מנהל מכון הכושר.

התבנית המוכרת מקבלת טוויסט קל, כי במקום קרב ראשון, אחרון או כזה שמשנה כיוון בחייו, הוא הולך לקרב מול יריב צעיר, שכנראה יפרק אותו לגורמים, אבל הכל בשביל הכסף, בשביל להצליח להתקיים ולשרוד את תלאות היום ואת היותו חסר בית ואלכוהוליסט מכור, שמעדיף להשקיע את הגרושים היחידים בכיסו בשביל לתחזק את ההתמכרות שלו. מנהל המכון, סגנו והנוכחות במכון הם התפנית שתיתן משמעות חדשה לחייו של ג'ימי וגם תעזור לו לעבור דרך אלכוהוליסטיים אנונימיים, בשביל לנסות ולהפוך את חייו לכיוון שונה. כל אלו נותנים לו זרוע יציבה וחזקה בשביל למשוך אותו מהבור אליו נקלע.


אני מחייך כי סוף סוף נגמר היום הזה | צילום:IMDB

לא מעט סרטים על הצלחות עבר שהתדרדרו, בתחום הספורטיבי, יצאו ויוצאים עם השנים. הסרט הזה מנסה לבדל את עצמו, דרך סגנון ריאליסטי, ברובו ודרך שחקנים כל כך אמינים ואמיתיים, שרחוקים מהתדמיות הנוצצות שסובבות לעיתים סביב סרטי דרמות ספורט באשר הן. המסלול בסרט הזה מעט דומה לדפוס הקבוע, כאשר כל מה שסובב את חייו של המתאגרף הוא החזרה לזירה, לעוד קרב אחד שממנו הוא ישוב או לא, למסלול שצריך לתת לו יציבות בחיים.

הכוכב הראשי, ג'וני האריס, הוא גם התסריטאי המוכשר של הסרט הזה, שנכתב על בסיס חוויה אישית שלו וזהו סרט הבכורה שלו בתור תסריטאי, כאשר הוא יותר מוכר מסדרות טלוויזיה ("זוהי אנגליה") וקצת פחות מסרטי קולנוע מרכזיים ("פאנץ' 119" ו"שלגיה והצייד"), הוא כתב עבור הבמאי תומאס נאפר, שלו זהו סרט הביכורים בתור במאי ראשי, כאשר עד כה הוא היה עוזר במאי בכל הסרטים, להם היה שותף. הסרט אומנם לא זכה לציונים גבוהים ברחבי הרשת, אבל הוא קיבל אהבה עצומה בין המבקרים ואף באתר העגבניות הרקובות, שם המתינו לו עגבניות בשלות, בעיקר וגם אם ירד מתחת לרדאר, הוא בהחלט סרט נפלא, שלוקח את עצמו בקצב מהורהר, מחושב ומלא איכויות.


אתם לא רואים, אבל אני עדיין מחייך | צילום:IMDB

זהו סרט מינימליסטי ואפרורי ואין שום דבר נוצץ, שנוטף ממנו. הקטעים על סבב ה-AA לא מפותחים היטב והצילום משתדל לשוות את המראה הריאליסטי ביותר שניתן, עד קרב האגרוף, שם המצלמה של טאט רדקליף היא בעיקר תזזיתית ולא החלטית, אך אין בעובדות הללו להוריד הרבה גרמים מאיכות הסרט וההנאה הצרופה בצפייה בו. תוסיפו את העובדה שנאפר לא מורח את הסרט מעבר לשעה וחצי ותקבלו סרט נהדר, שבהחלט פוגע במטרה ולא מתחכם מעבר לזמן המוקצה לו. ישר ולעניין ועדיין מצליח לספר לא מעט מסביבה של הדמות הראשית, גם אם דמויות המשנה ועלילות משנה נוספות מקבלות דקות מועטות למדי.

שמות מרשימים נרתמים לסרט; איאן מקשיין ("שודדי הקאריביים"), ריי ווינסטון ("השתולים" ו"ההצעה") ומייקל סמיילי הנהדר ("רוג אחת", "הלובסטר" ו"אש חופשית") ובהחלט נותנים הופעות מרשימות לא פחות מהכוכב הראשי, ג'וני האריס, שבעצמו כמעט מגיח משום מקום, בכל הנוגע לעולם הקולנוע; הן בתחום המשחק ובעיקר בתחום התסריטאות. דרמת אגרוף, שהיא בעיקר דרמה נהדרת הכתובה היטב, מצולמת נהדר ומבוימת בקפידה, שכנראה קהל יעד רחב בקופות המקומיות לא היה מציף את הקולנוע בשביל צפייה בסרט שכזה, אבל בהחלט לא כדאי לפספס אותו באופן כללי. נהדר.



הדרך של מאטי – מה עושים לקראת סוף הדרך?

סרטו השני של פאדי קונסידיין בתור במאי בסך הכל. פאדי מי? פנים שאולי חובבי הקולנוע הבריטי ועכברי קולנוע שמחים לראות, כאשר הוא מופיע בקאסט והוא בדרך כלל לא מופיע בסרטים המוגדרים כשוברי קופות ואם כבר, אז לא בתפקידים ראשיים. הוא עבר אורח בלהיטים בריטיים כמו "שוטרים לוהטים", "סוף העולם" ו"סטאלין מת!", שותף להפקות גדולות כמו "ילד 44" ו"זהות אבודה", אבל החותם המשמעותי שהותיר, הוא כנראה בתור במאי, עם סרט הביכורים העוצמתי והריאליסטי שלו: "טיראנוזאור" ;. אולי סרט שירד מתחת לרדאר ברחבי העולם והוא יותר סרט פסטיבלים/סינמטקי ם, הוא זכה להכרה ובעיקר הבמאי שלו, כאשר זכה בפרס הבאפטה בשתי קטגוריות: הסרט העצמאי הטוב ביותר ובימוי הביכורים.


אין הרגשה יותר טוב מלהחזיק את החגורה הזו | צילום:IMDB

קונסידיין לוקח קונספט דרמת ספורט ומספר על מתאגרף שנמצא קצת אחרי השיא ונמצא לקראת הקרב האחרון שלו, לפני הפרישה. הסרט הזה הוא סרטו השני בסך הכל, בתור במאי והפעם הוא מנדב את עצמו גם לתפקיד הראשי ואיזו בחירה נפלאה זו, כאשר מותחים את הזמן קצת קדימה ומגיעים לשיאי דרמה, שכנראה לא מעט שחקנים מסוגלים לבצע. גם במקרה הזה קונסידיין משמש בתור תסריטאי ובמאי, רק שכאן הוא זה שצריך לתרגם את חזונו האישי לכדי ביצוע דרמטי, מרגש ומרטיט והוא אכן עושה זאת, בצורה פנטסטית, כאשר הוא יוצא קצת מבועת הז'אנר וממצה די מהר את השטנאץ המרכזי שנמצא בדרך כלל בתום סרטי דרמת ספורט קלאסיים.

מאטי משתתף ממש רבע שעה לאחר תחילת הסרט במה שיהפוך להיות הקרב האחרון שלו, מבחירה. אבל הבחירה הזו מסתברת כבחירה מאוחרת במקצת, קרב אחד יותר מדי, כאשר הוא מוצא את עצמו מובהל לבית החולים על ידי אשתו האוהבת, שחוזה בו נמוג והופך להיות צל שיטיוני ובלתי מתפקד של מה שפעם היה בעל מסור, אוהב ולוחם זירה נערץ. לאחר שליש מהסרט מבינים הצופים שההתמודדות של מאטי ואשתו לא תהיה שום דבר שדומה להתמודדות של כוכבי ספורט יורדים או כוכבי ספורט בכלל, יש כאן הישרדות לא פשוטה ואפילו מתסכלת של אדם שלוקה בשכחה ומאבד יכולות קוגנטיביות חשובות ועל אף תמיכתה הבלתי מסויגת של אשתו, הוא מתקשה לבצע דברים באופן הקרוב לנורמאלי.


איך משחקים בדבר הזה? | צילום:IMDB

עולם האגרוף והמלווים מפנים לו עורף באופן מודע או שלא ורק התגייסות יוצאת דופן מצד החברים הקרובים אליו יעזרו לו להעלות את חייו על מסלול שמתחיל להיות קרוב למסלול שפוי. הביצוע של קונסידיין בשתי הזירות המרכזיות; בימוי ומשחק, הוא יוצא דופן, לכיוון המוצלח והמשכנע. מעבר למשחק המופלא שלו, הוא גם פוגע בול בכל בחירה שלו בתור במאי, אם מדובר בצילום ועריכה, המקרבים את הצופה לסיטואציות המציאותיות של חיי הגיבור הראשי וכמובן בשחקנים הראשיים, הכוללים אותו ואת ג'ודי וויטאקר, אשר מתפקדת באופן מופלא בתור אשתו. סרט כמעט אינדי, מינימליסטי, אבל בעל ביצוע יוצא דופן ועוצמתי, שניזון בעיקר מרגש ומההפנייה של הבמאי אל המקומות הללו, בקרב הצופים.

לא מעט דרמות ספורט עסקו בפרישה, החיים בתום קריירה ספורטיבית וכמובן פציעות ספורט, אבל הסרט הנוכחי משלב כל כך הרבה תתי ז'אנר של סוגת דרמת הספורט וכמו כן משלב שיא ספורט עם שיאי דרמה מחניקים, שפשוט נותנים אגרוף לצופה ומייצרים סרט שממש קשה להוריד ממנו את העיניים משך הזמן הקצר יחסית בו הוא מוצג. ניצחון גדול לאיש, שמוכיח שאפשר לעשות זאת בצורה קרובה לשלמות מעמדת התסריטאי, במאי ושחקן ראשי. גם אם זה אינו הסרט הגדול ביותר שתראו בשנה החולפת, הוא בהחלט מומלץ לבחינה ויאהבו אותו חובבי הדרמה האנושית וכמובן חובבי דרמות הספורט.


אין הרגשה יותר גרועה מלהחזיק את החגורה הזו | צילום:IMDB



תפילה לפני עלות השחר - מנה גדושה של ריאליזם

הסרט הזה הוא, לפני הכל, תוצר של שלושה גורמים שהם העור, הגידים והלב של הסרט: במאי הסרט - ז'אן סטפן סובר, שהוכיח בניסיון הקולנועי הקודם שלו (ודרך מספר סרטים קצרים), שריאליזם וחוסר הרצון לחסוך מהצופים שבטם, הם המומחיות שלו, כאשר ביים את "ג'וני כלב שוטה" לפני עשור בדיוק. הכוכב הראשי של הסרט - ג'ו קול, שהקריירה שלו עפה לשחקים בעקבות הופעותיו המשובחות ב"פיקי בליינדרז" ושם גם הוכיח את יכולות המשחק הדרמטיות העילאיות שלו ולבסוף העלילה, מבוססת על ספרו של בילי מור, בעל השם הזהה לזהו של הסרט.

זהו לא עוד סרט אגרוף, כי אם סרט כליאה, בעל החוויה המחרידה ביותר, שניתן לשער שבן אדם שפוי הצליח לחוות במהלך כליאתו בבית סוהר כלשהו. האגרוף הוא אמצעי להשגת המטרה והיא אסקפיזם. תשכחו רגע מסרטי האיגרוף בפסקאות מעלה ותשכחו מה שאתם זוכרים על סרטי בתי כלא קשים, כי פה הריאליזם משחק תפקיד מרכזי, דרך העלילה המציאותית, דרך המשחק הפנומנלי של ג'ו קול ודרך הבימוי, יוצא הדופן והיוצא מן הכלל של סובר, שגורם לכל סצנת סבל להיות אישית, לכל קרב להיות הקרב של הצופה ולאלמנט הגועל לצוף לו אל על, כאשר הגיבור חווה מצבים יוצאי דופן, שלא תצפו לראות.


יאללה, סנופלייק, מה עם איזה קעקוע פנים? בקטנה...| צילום:IMDB

זה אכן מתחיל כמו עוד סרט איגרוף, אבל התפנית חדה והחוויה מזעזעת. האפילוג והצגת הגיבור מהווים משקל מסוים ונכבד בעלילת הסרט, אבל ללא הרבה מילים, הסברים או רציונל מינימלי, אשר יגרום לנו להכיר את עברו של הגיבור. הכל לפנים ובשיא הכוח. מור, בגילומו של קול, לא מוציא מילה כמעט רבע שעה, אבל כאשר זה יוצא הוא בעיקר מלווה את המילים באגרופיו. זו אחת מנקודות החולשה של הסרט הנפלא הזה, קשה להבין את המוטיבציה המרכזית שמניעה את הגיבור לפעול כפי שהוא פועל ברגעי החולשה שלו, אבל משלב מסוים המוטיבציה של הגיבור היא בעצם הרצון להישרד, תחת התנאים הקשים ביותר שיכול לספק הכלא התאילנדי.

הסרט מתורגם בלא מעט חלקים, מתאילנדית לאנגלית, אבל בלא מעט חלקים הוא זונח את התרגום וזאת על מנת לייצר את תחושת הזרות והניכור אצל הצופה, כמו אצל הגיבור הראשי שלו. הוא נמצא בתנאים האיומים ביותר שניתן לשער, בכלא התאילנדי, הוא מכור לסמים קשים והנחמה היחידה, אשר מניעה אותו לפעול, היא האגרוף והרצון לנהל אורך חיים נורמלי ככל האפשר וכפי שהוא זוכר מעברו. החלוקה בסרט די ברורה, כאשר בתחילה מתקיים האפילוג-טרום הכליאה, הכליאה עצמה וההתרגלות האיטית והכמעט בלתי אפשרית לכלא, במסגרתו "קופסת סרדינים" היא הגדרה מדויקת למצב השינה של האסירים וכמובן המעבר הסופי לאסירים המתאבקים, לקראת הקרבות על ההישרדות.


אז אתה תנשק אותי היום או מה?! | צילום:IMDB

סובר לא מייפה את המציאות באף שלב שהוא. הוא דבק בתמונת הריאליזם, כך שכל חלק בסרט מזעזע לא פחות מקודמו וזעזוע רודף אחר זעזוע, כל פרט מובא בצורה הבשרנית והגולמית ביותר שלו ואי אפשר להתעלם מאף סצנה, אותה מנחית הבמאי על הצופים. סובר לא עוצר ולא בוחל באף אמצעי, על מנת לתאר את הקושי בחיי הכלא, דרך ההתמכרויות, האונס, האלימות הברוטאלית והמדממת ומותיר את הצופה הנייטראלי המום לחלוטין במרבית שלבי הסרט.

שחקני המשנה של ג'ו קול הם ברובם לא שחקנים מקצועיים ואף אסירים לשעבר, אבל איתו גם נמצא ויטאיה פאנסרינגראם, שגילם את שם הקוד לאלוהים, בסרטו של ניקולס וינדינג רפן - "רק אלוהים סולח" ובהחלט מצליח לייצר קישור מסוים לסרטו של רפן, כאשר בשלבים מסוימים נראה כאילו הוא השתלט על עמדת הבמאי וחילק פקודות ולו לכמה דקות. בדיקת המציאות השנייה של סובר (אחרי "ג'וני...") היא אחת מדרמות בית הסוהר המדממות, האלימות, חסרות הפשרות, הרחמים והטובות ביותר שנראו לאחרונה בקולנוע העולמי. ג'ו קול משתלט בקלות על התפקיד הראשי, בהצלחה מרובה ודרך אחת מתצוגות המשחק המרשימות ביותר שנראו בשנה הנוכחית, בסרט שהוא אתגר של כמעט שעתיים, אבל כזה שיחזיק אתכם מרותקים מתחילתו ועד סופו.


חבר'ה? איזה כיוון זה מכה? | צילום:IMDB