"מקוללים": תרי עשר מלאו לנער

סרט אימה ישראלי. להיות או לא להיות? איך מתחילים לעכל דבר כזה, יחסית בוסרי, שנבחן בעבר מספר מצומצם מאוד של פעמים לפני כן? הצעה אחת להגשה: צוללים אל תוך העלילה ומתמכרים למתח ולזהות המקומית, לרפרנסים והעיקצוצים המקומיים, בדיוק בימים שבהם סרט אימה ישראלי במדבר, הכולל חיילים מנווטים, אינו עניין תלוש מהמציאות. מדובר בסרט ה-12 במספרו, בקטגוריית האימה הישראלית, מתוכם שישה סרטים נוגעים בצורה כזו או אחרת בצבא ההגנה לישראל ונושאים עמם מסרים לצופים. גם הסרט הנוכחי, כאמור, מגיע בתקופה שבה ביקור צה"לי באיזורים הדרומיים יכול להפוך בקלות לסרט אימה מבלי לנסות להצפין מסרים או להסתובב סביבם.


מישהו שכח לצבוע אחרי שהוא עזב את הבית | באדיבות סרטי יונייטד קינג ו UCM

מאז "כלבת", הקולנוע הישראלי מייצר כמעט באופן קבוע סרט אימה חדש מדי שנה. מלבד דילוג על 2014, בכל שנה יצרו יוצרים מקומיים סרט אימה חדש והשנה הזו היה תורם של התסריאטים יואב שוטן-גושן (מועמד 2017 לפרס הטלוויזיה על התסריט הטוב ביותר, מועמד 2017 על המחזה הטוב ביותר), איילת גונדר-גושן (זוכת פרס ספיר 2011 לספר ביכוריה וספרה השני נבחר על ידי הניו-יורק טיימס כספר השנה) ועירד רובינשטיין (זוכה פרס במאי השנה בתיאטרון בשנת 2015 ובשנת 2017) להעביר את חזונם לכדי סרט קולנוע, בעזרתו של הבמאי ייבגני רומן ("איגור ומסע העגורים" ו-"האיש שבקיר").

לא כל הסרטים הישראליים שיצאו תחת סוגת האימה ניסו להיות סרטי אימה קלאסיים, במלוא המובן המטלטל והמבהיל של המילה. חלקם היו קומיים, חלקם טראשיים ורק חלק קטן ניסה לאתגר את ז'אנר האימה מהכיוון של המציאות. גם "מקוללים" מסרב להיכנס לתבנית ריאליסטית, במידת מה. הוא אמנם משתמש בחלק קטן מהזמן בסגנון פאונד פוטג'י, שמנסה להקנות עוד אלמנט ריאליסטי, אבל העלילה שלו בורחת מהר מאוד מכיוון כזה ועוברת מהר מאוד לאיזור המיסטיקה והמיסתורין, דרכם מתקשרים יוצרי הסרט עם הקהל, דרך שלל סימנים, סמלים ומטאפורות.


שלום, אני צלם צבאי...בלי מכות ישר, בבקשה | באדיבות סרטי יונייטד קינג ו UCM

עלילת הסרט מפגישה את הצופים עם אביב (עמית רהב), צלם צבאי שנשלח לתרגיל ניווט של חיילי גבעתי בכדי לתעד את פעולותיהם בסרטון תדמית, הוא מצטרף לשני חיילים מקוטבים באופיים; תומר (דניאל גד - "שבאבניקים") , חייל שקט, שחלומו להיות קצין והוא משתדל להתבלט רק היכן שצריך להפגין ידע או כישורי מנהיגות ומהצד השני של המטוטלת האנושית נמצא ברחש (נמרוד הוכנברג) ליצן המחלקה, שעושה את כל מה שאפשר בשביל להפיג את המתח ובצורה די קיצונית מבדל את עצמו משאר החיילים, ברצון העז שלו להתבלט בכל הזדמנות אפשרית דרך צחוקים מוגזמים (והאמת גם דרך אובר אקטינג, שאמור לפצות על כישרון משחק מוגבל, יחסית לחבריו לקאסט).

כבר מתחילתו של הסרט, בעצירת פיפי של אביב, ניתן לראות כי הסרט מכוון את הצופה לחרדות מהשלב הראשון. ההגעה ליחידה המגובשת ממשיכה את חששותיו של הגיבור, בעיקר עקב הזרות שלו ביחידה שגם מגיעה, באופן טבעי מעצם העובדה שהוא מתעד אותם ומצפה שינהגו בצורה טבעית לעיני המצלמה. מפקד המחלקה שולח את שלושת הבחורים לניווט, ההולך ומסתבך בייחוד עקב העובדה שכחצי שעה לפני תחילתו תוקפת את היחידה זקנה בדואית ומטילה על חיילי היחידה משהו שנשמע כמו קללה ערבית, אותה היא מקנחת ב"כל כלב ביג' יומו". בעוד אף אחד מחיילי היחידה לא מייחס חשיבות להתקפה של הזקנה המטורללת, מעניק הסרט חשיבות משנית לאלמנטים העל טבעיים, המתרחשים במקביל לשיטוט חסר התכלית במדבר.


יש לכם עשרה שקלים? אני צריכה להגיע לבאר שבע | באדיבות סרטי יונייטד קינג ו UCM

התקפת הזקנה נושאת בחובה סיפור ישן על יישוב מקומי, אשר תושביו גורשו בצמוד לקום המדינה ומשם מתחיל להתעורר לו אלמנט נקמה עתיק, שהופך את גיבורי הסיפור לניצודים על ידי...ובכן, עצמם. ישנם אלמנטים של תעתוע בניווט במדבר, המתורגמים על ידי יוצרי הסרט גם לתעתוע בנפשם של החיילים; כל אחד בנוגע לעצמו ולמסלול חייו ובכל פעם שמישהו חש קצת פחות בטוח לגבי כיצד הוא רואה את עצמו, הוא חש עוד פחות בטוח בנוגע לאיך שהוא רואה את חברו.

יוצרי הסרט מעבירים שק שלם של מסרים חבויים, מאחורי מה שנראה כמו סיפור פשוט למדי ומעבר לנגיעות הבוטות בנוגע לכיצד החיילים רואים את עצמם ואת חבריהם למסע, אפשר לראות גם את הצדדים הפוליטיים הקרומיים, המצפים את העוגה וגם את המילוי שלה, כאשר חיילים ישראליים הופכים קורבנות של עצמם בתוך יישוב שנפגע מהם לפני 70 שנים. המילמול החוזר והנשנה של הדמויות השטניות האייקונית על גורל החיילים העתיד לבוא הם יותר מסתם חזרתיות ומייצגים גם סימנים לעתיד להגיע ובכלל, רומן שותל בסרט אינספור מטאפורות, מוטיבים נשנים וסימבוליזם המתפרשים לרוחב העלילה ומאזנים את הסרט, ככל שהוא מתקדם.


לא אמור להיות לך פנס גם על הרובה הזה? | באדיבות סרטי יונייטד קינג ו UCM

המצלמה התזזיתית מעבירה הלך רוח היסטרי, בדיוק כפי שמצופה מסרטי הז'אנר, המעבר בין אור לחושך עושים את ההבדל וצילומי החשיכה עצמם קשים לצפייה ולא רק מאלמנט הלחץ, כמו גם מעצם העובדה שקשה מאוד להתמצא במרחב הסרט. נקודה שלילית למדי, שבסופו של דבר כן משרתת את אפקט הפחד, אבל נראית לעיתים גם חסרת מקצועיות בכל הנוגע לאוחזים במצלמה. הנופים הרחבים גורמים לאפקט איבוד התמצאות ולא רק לחיילים המנווטים את דרכם במדבר. עוד עבודה טובה בהשלכת השליטה של הגיבורים אל מחוץ לחלון.

ייתכן שאם הסרט יתורגם למירי רגב בכל הנוגע למשמעויותיו הנסתרות, הוא אף יזכה לחשיפה ופרסום של השרה לענייני ספינים תקשורתיים, אבל לעת עתה הוא כנראה יזכה לחשיפה ואף הצלחה מקומית מוגבלת למדי, כייון שמדובר בסרט אימה, שרק מעצם הגדרתו המקומית כמעט נכנס מיידית לרשימה אינדית ופחות מסחרית, בכל הנוגע לקהל הישראלי. כנראה שצריך עוד לבצע עבודת המשך רצינית ותשתיתית בשביל שהז'אנר הזה יהפוך להיות מקובל יותר ויותר בהרכב הפותח של תרבות הסרטים המקומית.


למי קראת שבאבניק?! | באדיבות סרטי יונייטד קינג ו UCM

משפט על הסרט:
אפשר לומר שהוא סרט האימה העשירי, שמגיע לסגור מניין עבור יוצרי האימה הישראלית, מרגע שהז'אנר הזה קם לתחייה מחודשת וגם אם אינו "אימתי" במובן הקלאסי של המילה והוא סובל מלא מעט בורות עלילתיים, הוא מספק מתח מהפנט ובלתי פוסק למן הרגע הראשון ועד תום הסרט.

משפט על הבמאי:
ייבגני רומן עושה קפיצת מדרגה משולשת, כאשר הוא נכנס לרשימה אקסקלוסיבית של במאים שהסכימו להכניס את ידם לגחלים הלוחשות של סוגת האימה המקומית ובעזרת בחירות נכונות ונבונות הוא מצליח לצאת עם סרט נהדר, מותח ומוצלח.

משפט (וחצי) על השחקנים:
לא פשוט להחזיק סרט שלם, אבל השלישייה הזו, כמעט לבד, מחזיקה את הסרט היטב: דניאל גד מתקדם ובוחר בקפידה את התסריט, אחרי שנה מוצלחת במיוחד בתור שאבאבניק. הוא נהדר ונחרט, כמו גם עמית רהב שמייצב את הסרט בדיוק כפי שהוא אמור להיות; המחט באמצע הספקטרום שבין דמויותיהם של תומר את ברחש, אותו מגלם נמרוד הוכנברג באובר אקטינג ברמה מוגזמת למדי, כשני שליש של הסרט, כאשר בשליש האחרון הוא מייצב את משחקו ומשפר אותו ללא היכר.

משפט על אורך הסרט:
קצר וקולע. ככה סרט אימה צריך להיות, להגיע למחוזות השעה וחצי ולא להעז לעבור אותם, עם מריחות עלילתיות מיותרות.