"המשפחה שלי": גדול מיפן

החדש של הירוקאזו קורה-אדה מציב (שוב) סיפור משפחתי קורע לב וסוחף איתו את הפרס הגדול בפסטיבל קאן. היוצר היפני שואל שאלות על זהות משפחתית והחיים בשולי החברה ומציג קאסט שהמנעד הגילאי שלו נע בין גיל 5 ל-75, כאשר שתי נקודות הקיצון על הספקטרום הגילאי הזה מצליחות לרגש את הצופים באופן זהה ולסחוף אחריהן. קורה-אדה, שכבר הטביע את חותמו בפסטיבל קאן עם אינספור סרטים שהיו מועמדים וזוכי פרסים בפסטיבל קאן, חוזר לאותה הבמה בשביל לקבל את הכבוד ולהניף את פרס דקל הזהב.

קורה-אדה מתמיד להציב בסרטיו תאים משפחתיים משלל סוגים ומינים, בסרט הנוכחי הוא עושה זאת בתא משפחתי עמוס לעייפה, כאשר כל חלק בתא המשפחתי הוא טיפוס בפני עצמו ולא כולם באמת קשורים בקשרי דם עבותים, אבל לכל חלק ברור תפקידו בכוח המשותף, העושה ככל שביכולתו בשביל להחזיק את התא המשפחתי המאולתר עם הראש מעל המים, בהישרדות קשת היום בחיים ביפן, בשנת 2018.


עוד אחד מהתאים המשפחתיים של קורה-אדה | באדיבות בתי הקולנוע לב

לא פשוט לגרום לסרטים זרים לעשות עלייה ארצה וסרטיו של קורה-אדה, בבחינה הזו, עושים עבודה נפלאה, כאשר הם נקלטים בזה אחר זה ומתעכלים היטב אצל הקהל הישראלי. כמעט כל השמות לסרטיו, שעוברים תרגום מקומי מתמקדים בנושא המשפחה, שמהווה עוגן מרכזי לעלילות הסרטים של הבמאי היפני האהוד, בארץ ובעולם. קורה-אדה מציג ולא בפעם הראשונה, דרמה אנושית, עדינה, מטרידה ומרטיטת לבבות ובעודו פורט על מיתרי רגשות הקהל, הוא גם מטפל בלא מעט נושאים, שגם חוצים את התמה המרכזית - המשפחתיות.

משפחת שיבאטה מורכבת ממה שנראה כמו משפחה טיפוסית; סבתא, אב ואם, אחות גדולה ואח. בלילה חשוך אחד הם אוספים לחיקם את יורי, ילדה עזובה מהשכונה והיא נטמעת לחלוטין בתוך התא המשפחתי המפוזר, בעיקר כאשר בביתה (לא) ממתינים הורים מתעללים שלא רוצים ולא רצו בה מלכתחילה. לאט ובזהירות פורש בפנינו קורה-אדה את שגרת יומם של משפחת שיבאטה, כאשר כל אחד מהמבוגרים תורם את חלקו בפרנסת כל יושבי הבית ומעבר לכך הם גם מבצעים השלמת הכנסה והשלמת ארוחות דרך גניבות קטנות, בחנויות המקומיות.


זה התחיל בשני הורים, עליזים וצעירים? | באדיבות בתי הקולנוע לב

מרגע ש-יורי הקטנה נכנסת לחיק משפחתה החדשה, העלילה מתחילה להנחית צרות בצרורות על כל אחד מיושבי הבית וקורה-אדה מבקש בעצם להציג את הרגעים הקטנים של העמידות והאחדות של בני המשפחה דרך המשפחתיות ותחושת שותפות הגורל. כל אחת מהדמויות נבחנת באופן אישי ובסופו של דבר גם התא המשפחתי נבחן כיחידה מתפקדת. ההתמודדות של הדמויות עם הסיטואציות שנוחתות עליהן בעצם משקפות כיצד כל אחת מהדמויות מצליחה לראות את תפקידה בתא המשפחתי וכיצד הדמויות מנתבות את נתיב חייהן, עקב הסיטואציות שחווה המשפחה.

הסרט נפתח בסצנת Shoplifting בסופר (וכך הוא תורגם בעצם, באנגלית), סצנה שעוד תמוחזר לא פעם ולא פעמיים, בחנויות שונות ועל ידי עוד משתתפים ורק מוכיחה את הכיוון אליו הולך הסרט, כאשר מעבר לדרך הפרנסה "הרגילה" של בני המשפחה, ישנה עוד הדרך ההיא, השנייה, הלא ישרה ובמקום מסוים גם חסרת הברירה. לאט ובזהירות מקלף קורה-אדה את דמויותיו ומצביע על החוזק שלהן וגם על החולשות, כאשר כל דמות נתמכת ברעותה, בתוך התא המשפחתי ולכל אחת מהדמויות ישנה התאמה, שמשלימה אותה עבור סיטואציות מסוימות ועוזרת לה לסגור עוד יום בחיק התא המשפחתי ובחברה היפנית, באופן כללי.


היא תרגש אתכם עד דמעות | באדיבות בתי הקולנוע לב

מעבר לחוזק העלילתי והכמויות האדירות של הרגש שמופגנות בסרט, הנקודות החזקות הנוספות נעוצות בגורם האנושי שלו, כאשר קורה-אדה בחר צוות שהוא לא פחות ממרגש ובעיקר אותן נקודות קיצון על הספקטרום של הגיל - הראשונה, הילדה הצעירה והבובתית - מיו סאסאקי, עם העיניים המטמטמות והביישנות הכובשת, שלא מאפשרת אופציה אחרת מאשר להבין למה משפחה קשת יום מרגישה צורך לאמץ אותה. הנקודה השנייה היא הסבתא, בגילומה של קירין קיקי, שהלכה לעולמה בדיוק לפני חודשיים, מותירה מורשת מופלאה וגם סרט אחרון שייזכר בכלל ובפרט בזכות הופעתה המנצחת והדינמיקה הנפלאה שלה עם יתר הדמויות.

קורה-אדה יצר סרט מופלא, שאמנם מתנהל ברובו במקצב איטי, אבל מרגש ומעורר לא מעט מחשבות על מוסר ומשפחה, על כל המשתמע מכך, במיוחד בחלק המשפחתי. לא מדובר בסרט סוחף ועוכר שלווה, אבל בהחלט מדובר ביצירה אינטימית שתגרור איתה המון רגשות, לכל אורכה ובעיקר בחלק המסיים של הסרט, שכמו בא לחתום את כל הסיפור המרגש הזה בסרט העשוי מחוט תיל, שיפצע עוד קצת את ליבם של הצופים, המאוהבים והנכזבים.


אצייר לכם את המשפחה המאושרת ביותר | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
לא בכדי הוא קטף את הפרס הגדול של פסטיבל קאן, שלא מעט מתחרים טובים מפנים לו את הבמה. סרט קטן-גדול. הדרך איטית, אבל משתלמת.

משפט על הבמאי:
קורה-אדה זכה בשלל פרסים של שלל פסטיבלים, לאוסקר הוא עוד לא הגיע, אפילו לא בתור מועמד. השנה הוא הנציג היפני לטקס וממתין בדריכות להתברג בין המועמדים הסופיים לפרס הסרט הזר.

משפט על השחקנים:
לאחר התשבוחות על שתי השחקניות המקוטבות בגילאיהן, אפשר לומר שיש עוד צמד שנותן תצוגות נפלאות: לילי פרנקי וסאקורה אנדו, המגלמים את זוג ההורים באופן כמעט קומי, אבל מרגש ונחרט.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ודקה, קצת ארוך ומתיש לסרט שכל כולו מוקדש להרבה שגרה וסיטואציות יומיומיות, שלבסוף מבשילות לסצנות מרתקות, חותכות ומרגשות.