"החיים האלה": החיים כקלישאה

זה מסוג הסרטים, שכמעט בטוח שפיצחתם חצי מהם על פי הטריילר והפוסטר. הטריילר גילם בתוכו את מרבית החלקים המתקתקים ואילו הפוסטר רומז בצורה עבותה אודות ריבוי עלילות וריבוי גיבורים. הנושא של הסרט? פאוזה של 15 שניות תספיק בשביל לנסות להסביר...הנושא של הסרט? עוד פאוזה...טוב...לא בטוח שיש בו נושא מעבר לערימת מסרים קלישאתיים, אשר מתחבאים בתבנית מתחכמת, שמנסה להעניק עומק ונופך מפונפן לעלילת הסרט. הוא מרגיש בשלבים מסוימים מאוד כמו קומדיה רומנטית מתקתקה ומאולצת ומרגיש לפרקים אחרים כמו דרמה טלנובלית סוחטת דמעות ורגשות. וכן...אפקט המסחטה הרגשית הוא וואחד עוגן עלילתי, עליו נשען דן פוגלמן.

פוגלמן, תסריטאי הסדרה המוצלחת "החיים עצמם" (ושל עוד כמה מצוירים וקומדיות לא רעות) ובמאי הסרט הנהדר; "דני קולינס", מנסה ללכת על איזה קו מנחה מקווקוו ומזגזג בין עלילות, זמנים ונרייטורים, כאשר הדבר היחיד שנותר קבוע, הוא הקו המוזיקלי המקשר בין כולם: אלבום הקאמבק של בוב דילן: “Time Out of Mind”, שהביא עימו תהילה מחודשת עבור הזמר האקסצנטרי. כל פרק נפתח באחד משיריו ומרמז על עלילתו, אבל פוגלמן מנסה לאתגר את הצופה בנוגע לגיבור הפרק ובכלל לגבי גיבורי הסרט וזו, במאמר מוסגר, גם ההילה שמנסה פוגלמן להעניק לסרטו, כאשר תחכום מסתתר במסווה של סרט, הפועל לפי חוקי הז'אנר.


בוא חמוד, בוא לדוד אנטוניו | באדיבות בתי קולנוע לב

כאשר הוא רוצה להיות קומי, הוא יודע להשתמש בכל הדרוש בשביל להגרום לקהל לחייך, כאשר הוא רוצה להיות דרמטי, הוא יודע בדיוק על אילו מיתרים אפשר לפרוט, בשביל לגרום לקהל שלו להתרגש ולהזיל דמעה ואת כל אלו הוא עושה היטב, אבל הוא לא בטוח כנראה מה הוא רוצה להיות בסופו של דבר, כאשר אחידות עלילתית הם מהסרט הזה והלאה ונראה שהוא שתה קצת מהמיצים העלילתיים של דרמות מרובות עלילות, שהצליחו אי שם בשנות התשעים המוקדמות וזה, למען האמת, לא נראה יוצא דופן או מעניין באופן כלשהו בתקופה הנוכחית, גם אם הסרט משופע בשחקנים מוצלחים ומגוון עלילות שונות, אבל כל כך דומות בתמציתן.

פוגלמן מרגיש קצת חסר ביטחון בתסריט שלו, כאשר הוא מנסה לפצות על כך בעזרתם של אוסף מכובד של שחקנים מוצלחים ואפילו לא בוחל ומשתמש בקריינות קצרצרה של סמואל ג'קסון בתחילתו של הסרט, קריינות שמקפידה להציג את הנושא, הנשוא וההחלפה בין כולם בכל הנוגע להכרעת הצופה הראשונה בנוגע למי הוא מי. פוגלמן משכתב טקסטים ורסיסי תסריט, דרך העלילה ודרך השחקנים שלו, בשביל לפלפל ולתבל עלילה, שמתחת לכל הרצון לתחכום והצורך להרגיש שונה מאחיותיה לז'אנר, היא בסך הכל קיר בצבע לבן, עליו מרחו מספר שכבות של שפכטל שלא שויף היטב.


איך זכרת שאני אוהבת חבצלות! | באדיבות בתי קולנוע לב

מעבר לרצונו לתת במה מחודשת לשיריו של בוב דילן ולייצר סוג של הומאז' עבורו, פוגלמן גם מתמקד בחלק מסוים בהומאז' עבור עוד אומן אקסצנטרי; קווינטין טרנטינו, ש"ספרות זולה" וסמואל ג'קסון שלו מקבלים נתח מסוים מהסרט, ללא הצדקה מסוימת, מעבר לחיבת הדמויות אל הסרט ומעבר לרצונו של פוגלמן לנסות ולייצר משהו שייחרט, דרך ניסיונות מתחכמים להשתמש ולהשאיל סצנות ושחקנים מרב האומן הקולנועי. זה עובד לא רע בכל הנוגע לפן הקומי של הסרט, אבל כאמור, אין הצדקה אמיתית לשימוש בסמואל ג'קסון, מלבד העובדה שפוגלמן מנסה לדלג בין שכתובים תסריטאיים ועלילתיים לא ברורים כל כך.

ועם כל האמור, ככל שהסרט הולך ומתקדם, הוא נותר מעניין וזה סוד קסם שקשר שלא לתהות אודותיו, אבל עם כל שלב ועם העניין ההולך וגובר, הכיוון הולך ומתבהר והפואנטה, הטוויסט או איך שלא תרצו לקרוא לנקודה ההיא שבדרך כלל עוטפת את המילה "התרה", הולכת ונהיית ברורה כשמש בסוף כל יום שבו התחזית יצרה באז סביב גשם וסופות בארץ ישראל 2018. העניין הגובר בסרט נובע בעיקר מצורך מאוד בסיסי של הצופה לקבל סגירה והתרה ובכך הוא רושם הצלחה גדולה, כי הוא לא משעמם לרגע וחלוקת העלילות בהחלט משחקת לטובת פוגלמן במקום הזה. מעבר לכך הוא מגיע בסופו של דבר לאותם מחוזות מתוקים, בעלי מסר גנרי, שגורם לרצות לתלוש שערות עם תום הסרט ומצטרפת לכך העובדה שהסרט עושה ככל שביכולתו לסחוט רגש ודמעות מהצופה הנייטרלי.


רק אל תחשבו שהולך להיות פה משהו חדש | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
מרגיש קצת חסר טעם ומופרך על אף המתיקות שלו. הוא חטף אש קשה בכל פורום אפשרי, החל מדעת הקהל וכלה במבקרים שקרעו לו את הצורה. הוא בסך הכל בינוני, על אף השאיפות הגדולות ולמרות הדרמה המעושה, אותה הוא מיטיב לספר.

משפט על הבמאי:
פוגלמן שכבר צלח אתגר ראשון בתור במאי לפני כשלוש שנים, מנסה ללכת על אתגר שנראה מאותה משפחה של "דני קולינס", אבל התוצאה, למרות הרצון לשיפור, בינונית ולא ייחודית בשום צורה שהיא.

משפט על השחקנים:
אוסקר אייזק לעולם לא יוכל לייצר תפקיד חלש וגם כאן הוא עוגן משמעותי לחלק העלילתי בו הוא שותף. אוליביה וויילד מתוקה ולא מייצרת רגש באף שלב שהוא, שחקנית מוגבלת למדי. אנט בנינג ומנדי פטינקין (איניגו מונטויה בשביל כולנו) המבוגרים בתפקידים קטנים ולא רעים וגם אנטוניו בנדרס ההולך ומתבגר בתפקיד טוב, אוליביה קוק העולה בתפקיד קצר ולא משכנע מדי וסאם ג'קסון עם תפקיד קטן, לא תורם מדי וכולל את חרצובות לשונו הרגילות.

משפט על אורך הסרט:
קשה לומר על סרט דרמה, רומנטי וקצת קומי, ששעתיים הם זמן סביר עבורו, אבל הפיצול העלילתי בהחלט מניח את הדעת בכל הנוגע לזמן שהוקצב לסרט. סביר, בדיוק כמו הסרט כולו.


כמה טוב שיש מקום לשים עליו את היד | באדיבות בתי קולנוע לב

בקטנה:
הסרט נושא שם זהה לדוקו משנת 2014, על מבקר הקולנוע המנוח; רוג'ר איברט. אתר הביקורות המפורסם, הנושא את שמו של המבקר האגדי, כבר העניק ביקורת לא מחמיאה לסרט הזה ורק מעניין לחשוב מה איברט עצמו היה חושב על יצירה כה בנאלית וחסרת מעוף.