"האלווין": מחזיר עטרה ליושנה

לפני שלוש שנים, פחות (כמעט) חודשיים, הגיח אל האקרנים אחד הסרטים המצופים בשני העשורים האחרונים: "סטאר וורס: הכוח מתעורר" ואיתו עדת מעריצים מוטרפים, שלא הפסיקו לקוות ולחלום על סיקוול ראוי לטרילוגייה האגדית, שנוצרה כמעט ארבעים שנים לפני כן. סוד הקסם של הסרט החדש היה שהוא לא התבייש להאדיר את הסרטים הקלאסיים באמצעות (כמעט) שעתיים שלמות של הומאז' והערצה אינסופית למותג שייצר לוקאס. היום, ארבעים שנים לאחר יציאת קלאסיקת הסלאשרים של ג'ון קרפנטר, מתעתד דיוויד גורדון גרין ("פיינאפל אקספרס", "ג'ו", "חזק יותר") לשחזר את אופן ההצלחה של ג'יי. ג'יי אבראמס ומבצע שכפול באופן בו הוא יוצר ומגיש את הסרט לקהל המעריצים.


מחכה לו...שיבוא... | באדיבות Tulip Entertainment

כאשר פרנצ'ייז מסוים מסרב לגווע אחרי ארבעים שנים, יש לכך שתי סיבות מרכזיות והן: ביקוש ובסיס יצוק של קהל מעריצים, שמוכן לקלוט את הילד האובד לאחר כל כך הרבה זמן. ג'יימי לי קרטיס עומדת לחגוג שישים בעוד חודש בדיוק והיא כבר מזמן לא כוכבת ראשית של אף פרנצ'ייז או סרט בקנה מידה, שמתקרב לרציני, אבל בשביל זה היא חיכתה לא מעט זמן, כמעט כמו לורי סטרוד, דמותה מסדרת הסרטים, אשר ממתינה לשובו של מייקל מאיירס, הרוצח הפסיכופט, בעל המסכה וסכין המטבח, נוטפת דם הנערות הצעירות, שרק רצו לקבל את כספי ההורים של הילדים עליהם הן שומרות.

ארבעים השנים עברו גם בטיים ליין של הסרט, אבל מה שנשכח וברח מהזיכרון הקולקטיבי הוא אינספור ההמשכונים והחידושים שקיבל הסרט עם השנים. סרטו של גורדון גרין מתעלם מכל מה שזרם בקופות במהלך אותן ארבעים השנים ומתייחס לסרטו הנוכחי, בתור סרט המשך ישיר לזה שעלה לפני ארבעים שנים וכבש את הקהל הצעיר דאז וכזה שגם יכבוש את הקהל הצעיר של היום. העלילה מתייחסת אך ורק לאירוע הרצח שקרה לפני ארבעים שנים וליום ההאלווין ההולך ומתקרב בהשקה מטרידה למדי להעברתו של מייקל מאיירס בין בתי כלא.


מייקל, אני רק רוצה לראיין אותך! כמה מילים וזהו! | באדיבות Tulip Entertainment

שני עיתונאים/בלוגרים צעירים מגיעים, בסיקוונס הפתיחה, לבית הכלא בו כלוא מאיירס ומנסים לעורר את השד המפלצתי, על מנת להוציא מילה מפיו, כפי שלא עשה בארבעים השנים האחרונות. הוא מצולם מצידו האחורי, כאשר ברגעים הללו מגלם אותו השחקן ניק קאסל, שגילם את מייקל מאיירס, בסרט המקורי ולא שזה ישנה יותר מדי, אבל גם הוא חוזר להופעת אורח. משם ישנו מעבר לפתיח בטעם של פעם ובסגנון רטרו ומתחילים...העיתונ אים עוברים לביקור אצל לורי, שהיא היום סבתא מבודדת למדי, שחייה במה שנראה כמו מתקן שעוצב על ידי שרה קונור.

גם לורי סטרוד לא מנדבת מידע רב ומשם העלילה מתגלגלת בצורה צפויה למדי לכיוון מאיירס, שבורח מהאוטובוס בו היה אמור להגיע למוסד אחר ולמסע רצח חדש, שיסתיים, איך לא? בקרב בין הנערה האחרונה, שכבר איננה נערה, אבל תהיו בטוחים שנערה אחת תהיה שם וגם אמא וגם סבתא שלה. בכל הנוגע לצד העלילתי קשה לרשום הפתעות מרעישות, בעיקר נוכח ההתקדמות העצומה שעשה הקולנוע בארבעים השנים הללו. הכל נראה טוב יותר, אבל עדיין מרגיש צורך לתת את הכבוד הראוי למקור - עובדה שמשרתת את הסרט היטב ועושה לו רק טוב.


למי צלצלו הפעמונים? | באדיבות Tulip Entertainment

מעריצי הסדרה יעשו חיים עם לא מעט קריצות ורפרנסים לסרט המקורי ועקיצות לכיוון סרטי ההמשך האחרים והאמת שגם מי שלא ראה אף אחד מסרטי הסדרה ירגיש כאילו הוא נבעט בין שניים לשלושה עשורים אחורה, כיוון שגורדון גרין מגלה בקיאות ומיומנות גבוהה מאוד ברזי ז'אנר הסלאשרים ויוצר יצירה נאמנה למקור, שמצליחה גם בשנה שנאמנות למקור לא תמיד מחזיקה מעמד. פס הקול, אשר הולחן על ידי ג'ון וקודי (בנו) קרפנטר, בעצם משחזר, במידת מה, את פס הקול המקורי, שהולחן גם הוא על ידי במאי הסרט הראשון. קרפנטר מסמפל את ההצלחה הקלאסית שלו ויוצר גרסה עדכנית, ששומרת על נאמנות למקור ונותנת גם דרך פס הקול את אותו הטעם המוכר מפעם.

מאז תום שנות השמונים ישנה עלייה בכוח הנשי בקולנוע, בלא מעט ז'אנרים וביניהם בז'אנר האימה. הסרט הנוכחי מבליט את הכוח הנשי בעצם העובדה שלא עוד יושבת לורי סטרוד וממתינה למאיירס שיבוא לקטול אותה. היא חמושה ומסוכנת לא פחות, היא התאמנה לרגע הזה בכל רגע מחייה ומאז שמאיירס נכלא המשקעים לא שקעו, היא נשרטה והרחיקה ממנה כל קרוב משפחה חי, אבל היא מוכנה לשובו. היא שרה קונור זקנה שכזו, אשר שולטת בכל רזי הנוקרים והמעצורים ולא מותירה יותר מדי מרחב תמרון למייקל, מהרגע שהוא פורץ לחופשי ומגיע לחפש אותה, הוא יודע בתוך תוכו שגם הוא עשוי להיות קורבן, כיוון שלורי לא מוכנה לעמוד מנגד ולצפות בסופה, שיילך ויתקרב. לא כמו פעם.


מי קרא לה שרה קונור? | באדיבות Tulip Entertainment

כחלק מהמסורת להבלטת הנשים בקולנוע וכמובן גם בסרט הזה, הגברים מלבד מייקל מאיירס נרפים על גבול הלא קיימים. בין אם לורי מסתדרת לבד בחייה, דרך בתה; קארן, שבעלה הוא אחת הדמויות הנחותות והנלעגות בסרט ועד לחבר הסמרטוט של נכדתה, החבר שלו וכלה בפרופסור שמלווה את מאיירס כל אותן השנים ונראה יותר כמו גרסה של איגור; כפוף, צייתן ומרותק עד מעל הראש מדמותו ועצם קיומו של מייקל מאיירס, על שלל חתכיו הפסיכוטיים, שלא מותירים ספק כי מדובר ברוע צרוף וטהור, אשר רוצח לשם הרצח.

למרבה ההפתעה והשוק הגדול, מסתבר שגם לאחר ארבעים שנים ודימיון ענק ולגמרי מודע לעצמו, לסרט המקורי, "האלווין" גרסת 2018 מוכיח את עצמו כרלוונטי לכל דבר ועניין, גם בעשור בו הקולנוע קיבל מעמד שונה כמעט לחלוטין מזה שהיה לו לפני ארבעה עשורים. ז'אנר הסלאשרים בסרטי האימה לא נראה כבר זמן רב ככזה שיש לקחת אותו בחשבון מחדש, אבל אז מגיע לו גורדון גרין ועושה שאפל לקלפים שהונחו בפני אותו הז'אנר, עם סרט שעושה המון כבוד לעבר ולא מתפשר על האיכויות שלו, בתור סרט אימה אלים מאוד, בעל נגיעות קלאסיות ומבהיל לא פחות.


הופה! תראו מה מצאתי בארון | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
נהדר, מכריח את הצופים לראות את הרלוונטיות שלו ומחזיר עטרה ליושנה לחלוטין. הוא סובל מבעיות בתסריט ומסצנות מגוכחות, שבעבר היו מתקבלות בהבנה וסליחה גדולה הרבה יותר, אבל הוא עובד כמעט לכל אורכו ומרשים בתוצאה הסופית.

משפט על הבמאי:
גורדון גרין כבר צבר קילומטראז' בלא מעט ז'אנרים אחרים והוא קיבל לידיו את ההזדמנות בשתי ידיים והרים את הסרט לרמות ודרגות מפתיעות למדי, בעיקר נוכח העובדה שתהיה לו עבודת השוואה לא פשוטה אל מול סרט הקאלט מסוף שנות השבעים.

משפט על השחקנים:
ג'יימי לי קרטיס לא שכחה כלום וכיף לראות אותה אחרי כל כך הרבה שנים, במסגרתן הייתה די חבויה לה מעין הציבור. ג'ודי גריר כבר מגלמת תפקיד של אם לנערה מתבגרת וזה עדיין מוזר ומלבדן אנדי מטיצ'אק, בתפקיד הנכדה ו-וויל פאטון, בתפקיד השוטר ולבסוף מי שמגלם את מייקל מאיירס, מעבר להופעת האורח של ניק קאסל, הוא ג'יימס ג'וד קורטני.

משפט על אורך הסרט:
שעה ארבעים וחמש דקות. זמן נהדר לסרט בכלל ולסרט אימה בכלל. מתנהל בקצב טוב, מלווה בפס קול מאיים ומלווה במשחק נהדר של כל חברי הקאסט.