"השתלטות מהירה": ריינר היה (גם) כאן

שמו של רוב ריינר בהחלט הלך לפניו, כאשר במהלך שנות השבעים הוא היה מזוהה בתור חבר בסדרת הטלוויזיה המצליחה; "הכל נשאר במשפחה". אי שם בשנות השמונים הוא פרץ, הפעם בתור במאי, עם סרט הקאלט "ספיינל טאפ", מאז הוא המשיך כמעט עשור (שמונה שנים, ליתר דיוק) עם שיא אחר שיא, מבחינת יכולות הבימוי שלו, כאשר קאלט רודף קאלט - עם "רומן על בטוח", "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי", כולם בשנות השמונים והקינוח הגיע בתחילת שנות התשעים, כאשר הוא שוב שינה כיוון ז'אנרי והגיע לשיאים נוספים עם "מיזרי" ו"בחורים טובים".


עדיין לא וודוורד וברנסטין | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

כן, רוב ריינר של תחילת שנות התשעים היה אחד מהבמאים פורצי הדרך בקולנוע ההוליוודי ואז הגיעה נפילה לא מוסברת, שבעצם נמשכת עד היום ולמערצים הנאמנים נותר לזכור את הימים היפים שלו או לפחות את התפקיד המבריק ב"זאב מוול סטריט", בתור מקס, האב בעל הפתיל הקצר של ג'ורדן בלפורט, אחד מגדולי הרמאים של המאה. ריינר מגיע לפרויקט הזה, כאשר אין לו יותר מדי על מה להישען ולהסתמך, אם מציצים מאחורי הכתף שלו, בכל הנוגע לשני העשורים אחורה כאשר מאז "בחורים טובים" אף פרויקט לא הניף אותו אל מעל המים. ריינר אמנם לא מתרסק פה, כפי שניכר בין שלל הדעות המגוונות ברשתות ובקרב מבקרי הקולנוע, אבל הוא בהחלט לא מצליח לבצע צעד וקפיצה אל מחוץ לבור, שבו שוהה הקריירה שלו.

ריינר ממתג את הסרט הזה בכותרת הפתיחה כ-"A Rob Reiner Film" ובונה על עבודת ההיפוקמפוס של הצופים, בתיעוד ואחסון זכרונות סרטיו הדגולים בכדי להזכיר כי מדובר בשמו של במאי דגול. ריינר מתעתד לספר סיפור על חשיפת האמת, בעזרתה האדיבה של התקשורת הכתובה, אבל יש לו פערים מסוימים על מנת לנסות ולדגדג את "כל אנשי הנשיא" הקלאסי או אפילו את ״ספוטלייט״ ו-״העיתון״ הנפלאים, להם היה יתרון מובהק על צוותו של ריינר, כיוון שעל כס התסריטאי ישב זוכה האוסקר משנת 2016 (על "ספוטלייט"): ג'וש סינגר, שהעניק עומקים ודרמה אמיתית ומרטיטה עבור שני הסרטים, מבוססי הסיפור האמיתי על עיתונות חוקרת. אז סינגר לא היה זמין וכך גם נראית התוצאה הסופית, כאשר קצת קשה לשים את האצבע בדיוק על מה שהופך את הדרמה הזו לפחות מלהיבה ויותר משמימה.


אותו פרצוף, אותה הציניות הקרירה | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

האם ההטפה לגבי מיקומה של העיתונות בחיי האמריקאים הפתיים היא גורם מכריע בכך שהסרט מרגיש קצת אחרת? האם ההטפה אודות ההתגייסות התקשורתית, מלבד ה"נייט ריידר", עבור הבית הלבן? ואולי בכלל אובר הפטריוטיות ששרתה בארצות הברית באותה התקופה מרגישים מעל ומעבר בסרט הזה. אבל כל אותם הנושאים חשובים וכולם מגיעים כאנדרלמוסיית שיח קולנועי, עליהם מנסה לדבר ריינר בסרטו וקצת מאבד כיוון בכל הנוגע לאופן בו הוא בעצם מגיש את הסרט לקהל, כאשר הוא בעצם מוותר קצת על הדרך הקולנועית, בכדי לנסות ולהבליט את המטרות המרכזיות, לשמן הוא מכנס דווקא היום את קהל הצופים שלו.

התקופה שבמסגרתה הסרט יוצא אינה מקרית, כאשר (שוב) יוצר קולנוע נוסף פונה בדרך עקיפה או ישירה כנגד שלטון טראמפ ומבקש שקיפות מלאה בנוגע למהות פעולותיו בזמן הנוכחי. גם אצל "כל אנשי הנשיא" הייתה הלעטה בפרטי הפרטים של כל הסובבים את העניין והמון פרטים טכניים ישבו לרועץ על הצופים, אבל בסרט הנוכחי חסר הרבה סגנון וקלאסה, הן אצל השחקנים הראשיים (שהיו ועדיין, מנת חלקם של רוברט רדפורד ודאסטין הופמן) והן אצל במאי הסרט (פאקולה, שהיה מועמד על הסרט לאוסקר). וודי הארלסון שופע בקלאסה משלו, אבל ג'יימס מרסדן, טוב ככל שיהיה, לא יכול ליישר קו עם רמתם של אייקונים קולנועיים ועל רוב ריינר כבר הרחבנו מספיק את הדיבור עד עתה.


עוד יום כושל במשרד. בירה? | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

סיפור הסרט מתאר את הימים שאחרי ההתקפה של אוסאמה בן לאדן על ארצות הברית. התאומים קורסים, אתם מדברים עם ההוא או ההיא לידכם ונזכרים איפה הייתם שזה קרה והסרט ממשיך לו ימים וחודשים לאחר מכן, כאשר מתחילות לצוץ תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות בנוגע למעורבתו של סאדאם חוסיין בדבר המתקפה המשולבת על בנייני התאומים והפנטגון. צוות עיתונאים חוקר של מערכת עיתון ה"נייט רידר" מתחיל לחפור לעומק, ככל האפשר ועומד על משמרתו בתור שומר הסף, על מנת לנסות להפריך את השמועות והתיאוריות, בכדי למנוע יציאה נוספת של ארצות הברית למלחמה שאינה שלה ומה שמבדל את צוות העיתון הוא העובדה שאינו מיישר קו עם כל העיתונות הכתובה והמצולמת.

עיניי העם האמריקאי מסומאות בצבעי אדום, כחול, לבן וגל הפטריוטיות שוטף כל טענת נגד, בכדי שהממשל יצליח להגיע למבצע צבאי נרחב כנגד התחמשות של סאדאם חוסיין בנשק להשמדה המונית. עיתונאי ה"נייט רידר" עומדים על שלהם והופכים לפרסונה נון גרטה בפיהם של אנשי השלטון וגם לצידם של קולגות מעיתונים אחרים. בין לבין נחשפים הצופים לדרך הפתלתלה והקוצנית, אותה עוברים העיתונאים ובני משפחתם, בדרך אל ניסיונות הצגת הצדק ובכל הנוגע לדרך הצגת דרכם, אין בנאלית מזו שבוחר בה ריינר, בכדי לתאר את אותה הדרך ובכך הוא לא מצליח לבדל את עצמו מסרטים אחרים מאותה הסוגה ואף פחות מכך, הוא מותיר פרקי זמן רבים מדי עמוסים בהמון אינפורמציה וללא חיבור רגשי לסרט וגיבוריו.


כי זה הראש של ג'סיקה | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

אין ספק שמבחינת הנושא, גם הסרט מדגיש שווטרגייט שוחה במים נמוכים לצד העומק של הפרשייה שניסו לחשוף לאנדרי וסטרובל ואין ספק שחוסר הקולגיאליות מצד שאר העיתונאים מעלה סיבות נוספות לתהיות ודאגות. זו בעצם גם הסיבה שריינר החליט לקשר בין הסרט הזה לבין המצב הנוכחי, העובדה שעיתונאי חוקר אמיתי חייב לבצע את הטלת הספקות באמיתות המוצגות בפניו, עבודה ששני העיתונאים מבצעים על הצד הטוב ביותר, על אף שהסביבה הקרובה אליהם וגם זו שקצת פחות קרובה, משתדלות לשדר להם שיירדו מהענף הגבוה והמסוכן עליו טיפסו ומסרבים לרדת וזאת חרף העובדה שצוות חוטבי עצים מיומן עומד מטה ומכה בכל הכוח.

ריינר מנסה לייצר הקבלה בין קבלת ההחלטות הממשלתית בזמנים שאחרי אסון התאומים לבין שורת ההחלטות שעזרו לדחוף את מלחמת וויטנאם ואין ספק שהוא מצליח להשחיל לא מעט חיצים ביקורתיים לעבר הפטריוטיזם המוגזם, ששירת את בוש, ביצירת מציאות שקרית אל מול הלאומנות ופונדמנטליזם בכל הנוגע למלחמה של ארצות הברית בגורמים ערבים עוינים והעובדה כי לאחר המתקפה החריפה על ארצות הברית, האזרחים האמריקאיים היו מוכנים להאמין לכל אמת שתושמע באוזניהם על ידי הפה המכהן בבית הלבן, על אחת כמה וכמה שאשר משכו אותם לכיוון צמד המילים: בן לאדן.


הקפה הזה מדכא לי את החיים | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

ריינר התראיין ואמר שאחד הדברים שהיה חשוב לו לשדר לצופים הוא הצורך שלהם להטיל ספק גם באנשי ממשל וגם בסביבה המכרכרת סביבם, בעיקר בעידן מולטימדיה, כמו זה הנוכחי, שהשקרים מופצים ישירות דרך הרשתות החברתיות ושלל סוגי התקשורת האינטרנטית, אשר מפציצים את הקהל הרחב באוקיינוס של אינפורמציית חדשות מתווכות מהממשלך ומושכים להמון כיוונים שמצריכים המון המון התבססות, היכרות ולא מעט ידע, בכדי לא לטבוע בים האינפורמציה.

יש לריינר המון מה לומר, אבל דווקא הפלטפורמה הקולנועית שלו לא משמשת אותו היטב, כפי שאולי היה יכול לנצל אותה בצורה המקסימלית, כאשר הוא יוצר תחושה של יבשושיות קולנועית ומתקשה לייצר אמפטיה כלפי הדמויות הראשיות או אמינות מצד הדמויות המשניות וכנראה שהוא יצטרך להמשיך לחפש את המזל והיכולת ביצירה של סרטים דומים מבחינת התכנים והחשיבות, אבל עם רמת ביצוע גבוהה הרבה יותר, בשביל שהוא יוכל לחזור ולא לפעם אחת נוספת ולנשום את אוויר הפסגות לו היה מורגל לפני שלושים שנים.


רגע, זה לא סרט המשך ל"האויב שבפנים"?! | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
הלב במקום הנכון וגם הפה. שאר החלקים הוויזואליים והעלילתיים קצת מקרטעים עדיין ונראה שריינר מצליח לגייס כוכבים וצופים, בכדי לשרת את האג'נדה שלו בתור במאי.

משפט על הבמאי:
השם שהיה לא יהיה עוד, ככל הנראה ויש יותר חוות דעת שלילית לגבי פועלו מאשר חיוביות, אבל פה הוא מראה ניצוצות, אשר לא מתממשים עד הסוף. נותר להמתין למה שיש עוד בקנה.

משפט על השחקנים:
הארלסון טוב כתמיד. מרסדן פרווה כתמיד. ריינר בחצי כוח וטומי לי ג'ונס זחוח ומשדר סרקזם, רוגע וביטחון עצמי, כמיטב תפקידיו. ג'סיקה ביל לא זוכרת מתי השתתפה בסרט טוב ומילה יובוביץ' לא זוכרת מתי השתתפה בסרט שאינו "האויב שבפנים" ושתיהן חלשות למדי.

משפט על אורך הסרט:
מה שטוב הוא שריינר לא מתח את הסרט, שממילא מעודד פיהוקים, לגבולות לא הגיוניים מבחינת אורכו.