"האדם הראשון": מלנכוליה, אהובתי

הרומן בין דמיאן שאזל לראיין גוסלינג נמשך. הבמאי הצעיר, שבתחילת השנה האזרחית הקרובה ימלאו לו 34 שנים, נראה כאילו כבר עשה כברת דרך בתעשייה, אבל הסרט הנוכחי הוא בסך הכל סרטו הרביעי במספר, כאשר שני סרטיו הקודמים: "וויפלאש" ו"לה לה לנד" גם היו המועמדים לפרסי האוסקר, זיכו אותו במועמדויות ואף בפרס הבמאי הטוב ביותר והצעיר ביותר אי פעם (על ל.ל.לנד) ועם הרים של ציפיות הוא מגיע לאתגר לא פשוט ומשוכה גבוהה למדי, כאשר הוא מתעתד לספר את סיפורו של ניל ארמסטרונג, האדם ששמו נחקק בספרי ההיסטוריה ושמו לא יימחה גם עוד מאות שנים, ככל הנראה, בזכות הצעד הקטן שהוא ביצע על הירח.

שאזל שיתף פעולה עם ראיין גוסלינג בסרטו השלישי במספר: "לה לה לנד", כעת הם נמצאים בז'אנר שונה לחלוטין ובקונספט השוכן הרחק מהמיוזיקל המופלא, שמינף את שאזל וגוסלינג כמעט אל הירח. אז מה עושים שניים שניסו כבר פעם אחת לטפס, בצורה מטאפורית, על הירח, בכל הנוגע להצלחתם? מנסים לבצע את המשימה פעם נוספת. והפעם שאזל מקריב שוב את גיבור הסרט, כבסרטיו הקודמים, עבור מטרה גדולה ממנו. אם בשני הקודמים המטרה הייתה אומנותית-מוזיקלי ת, הרי שהפעם המטרה היא שונה בתכליתה, כיוון שהיא מייצגת את המדינה ורצונה להקדים את המתחרה במירוץ אל עבר הירח.


(הרקטה ממריאה, הסרט פחות | באדיבות Tulip Entertainment)

הפעם שאזל משלב סיפור הצלחה ידוע מראש, לצד טרגדיה משפחתית והמון ויתורים כואבים; פיזית וגם נפשית וכאשר הדמות הראשית היא דמותו של אסטרונאוט, שכל תכלית מטרותיו הייתה לעלות על הירח, לא משנה מה יהיה המחיר, אין מושלם מראין גוסלינג בשביל לגלם פוץ אנושי, שמבטו הקפוא מקובע כמעט בתשעים אחוז מזמן הסרט (וזה לא מעט זמן). גוסלינג, שהוכיח לא פעם ולא פעמיים כי ניכור הוא חלק ניכר מהדמויות אותן הוא מגלם, מוצא אצל שאזל את איזור הנוחות שלו ואת הנישה לה פילל. לא מעט סרטים בכיכובו הציגו ארשת פנים קפואה, קבועה וחסרת רגש אנושי והפעם הוא מחליק אל התפקיד כמו כפפה שנתפרה במיוחד למידותיה של היד.

הסרט נפתח בסצנה ייצוגית להמשכו, כאשר אימון של ארמסטרונג מסתבך בעודו מפלרטט עם האטמוספירה ונוחת נחיתת אונס, ממנה הוא משתחל לאיטו, בארשת פנים קפואה ומנוכרת וללא כל התרגשות מיוחדת. חמש דקות בדיוק לתום הסצנה הזו והטרגדיה, שתעצב אותו לנצח, מתרחשת והוא מאבד את בתו למחלת הסרטן ומשם רוחה שורה עליו לרוחבו ואורכו של הסרט, בנגיעות קטנות ומכמירות לב. ההתעסקות עם מות הבת מתבצע בזעיר אנפין, אבל ללא ספק החוויה הטראגית הזו מותירה משקעים עמוקים שבלתי ניתן לנער אותם, אלא רק דרך שקיעה במחויבות אחרת, לה הוא מתמסר לחלוטין לכל אורך הסרט.


(יקמט לכם את הלב כבר בפתיחת הסרט | באדיבות Tulip Entertainment)

אבל בדרך לירח עוצרים...פשוט עוצרים ומתקשים להתקדם ומהסצנה הראשונה, מותח שאזל את סרטו על פני כמעט עשור רצוף כשלונות וניסיונות חוזרים ונשנים להשגת הטכנולוגיה הנדרשת בעבור מסע אל הירח. הכשלונות הללו גובים חיי אדם ועם כל טרגדיה כזו, המסע אל הירח הופך פחות ופחות פופולארי, כאשר לצד הפטריוטיות האמריקאית והרצון הריק מתוכן לעלות ראשונים על הירח, נשמעים גם לא מעט קולות ביקורתיים אודות ההקרבה למטרה שלא מתבררת באף שלב של הסרט או אחריו, כמטרה נעלה וייחודית. זה נראה בדיוק כמו שנראים היום הטראמפים, הפוטינים, הקימים והרוחאנים, שמתווכחים למי יש יותר גדול, כאשר מוסד מכובד כמו נאס"א עושה ככל האפשר בשביל להשיג את הרוסים, במטרה להניף ראשונים את הדגל על הירח.

הקרבתו העילאית של ארמסטרונג, שמתבטאת בנטישה כמעט מוחלטת של בני משפחתו, שכן נותרו בחיים, היא הקרבה גם בכל הנוגע לביצוע בסרט, מכיוון שגם העלילה המשפחתית מקבלת הרבה פחות זמן מסך מאשר מקבלים הרבה שוטים וסצנות טכניות, אשר מתמקדות בעיקר בגוסלינג מולבש, מובל כלאחר כבוד אל הקוקפיט וגם משוגר ומשייט לו באוויר, על גבול החלל ובחלל עצמו. הניכור האישי שלו מקבל סביבה מתאימה הרבה יותר, כאשר הוא נמצא בחלל הריק, המדמה את הריק שממלא אותו, כאשר הוא נותר לבד עם זכרונותיו וחוסר היכולת האמיתית שלו להתמודד עם האובדן הגדול שחווה.


(להיות ניל ארמסטרונג | באדיבות Tulip Entertainment)

הצילום של השוודי, לינוס סאנדגרן, לוקה בחוסר אחידות ולצד רגעים שהוא מחבר את הקהל בצורה ישירה אל הדרמה שבתוך הקסדה והראש של ארמסטרונג, אשר נחשבים רגעים מרטיטים וכאלה הקושרים את הצופה לחבל הטבור של הסרט, מקפידים שאזל והשוודי להמשיך ולמתוח את אותו חבל ממש על סף קריעה וכמעט ניתוק, כאשר הרגעים נעים עוד טיפה ועוד טיפה, אל עבר המוגזם והראוותני, באופן שהופך את ההזדהות לניתוק כמעט מוחלט, כפי שמבצע השחקן הראשי, על פי הדמות הראשית שמכתיב לו הסרט.

בשביל לייצר את האמינות בין הזוהר המפוקפק של המשימה, או נכון יותר של תוצאת המשימה, לבין האפרוריות ומטה של חיי הגיבור הראשי, שממילא מעולם לא נחשב לדברן או מרואיין משתף פעולה תקשורתי גדול, יוצר שאזל את האווירה המושלמת והמתוזמנת היטב אליה מחליק בצורה כה טבעית האיש בעל הבעות הפנים (הריקות, החלולות ו...) המושלמות, גם אם המוגבלות למדי. שוב שווה לציין שממש לא מזמן הצליח שאזל להוציא ממנו ריקודים סוערים, בדרך לאינספור מועמדויות לסרט האוסקר.


(גם בראיון הזה הוא לא היה במרכז העניינים | באדיבות Tulip Entertainment)

התרגום של שאזל לסטייט אוף מיינד הנפשי שאותו חווה ארמסטרונג הוא עקב האכילס הגדול והקריטי של הסרט, כאשר הוא שוקע בדיכאון ומתאחד עם החלל, הצופים נשאבים למערבולת של הרבה כלום, כאשר השיממון הנפשי וזה שבחלל מתאחדים ויוצרים ערימות של רגעים מתים. יפים, אבל חסרי חיים וחסרי מעוף וכך נשען שאזל ברגעים ארוכים מאוד על הדרך לירח, הדרך שבדרך לירח והדרך שבדרך לדרך של הירח והרבה פחות על הדרמה המשפחתית הסוערת, שמקבלת תקציב וזמן מסך נמוכים בהרבה מהרגעים הטכניים, אשר מוצגים ברוב הדר והוד, אבל מותירים בסופו של דבר טעם זהה לזה שהותיר ארמסטרונג (וגם גוסלינג עצמו) - ניכור ובערימות.

הסצנה האחרונה לוכדת את כל המהות ותמציתו של הסרט ואם תשרדו את אורכו ואת ההתשה התזזיתית של המצלמה שלו, תצליחו לזהות את האמירה הברורה בנוגע לגיבור של שאזל, ששרד את כל התלאות בדרכו אל אחד ההישגים המשמעותיים בהיסטוריה של ארצות הברית, אבל לצד ההצלחה המרשימה הזו, שלא נחלקה בין הרבה אנשים, הוא התקשה לצלוח רגע אחד מכונן וממוטט בחייו האישיים, ששום טכנולוגיה מתקדמת לא מסוגלת לאחות או לרפא.


(ילדים. אני טס לירח! איזו התרגשות... | באדיבות Tulip Entertainment)

משפט על הסרט:
סרט שמנסה להציג את החוויה מגוף ראשון, שמרבית הביקורות והציונים הירבו להללו ולשבח, אבל עדיין מרגיש בעיקר ככזה שרק האמיצים ובעלי הסבלנות הגדולה ביותר מסוגלים לצלוח אותו וגם להתאהב בו בצפייה ראשונה.

משפט על הבמאי:
ניכר ששאזל נסמך מאוד על הצלחתו העצומה, שנולדה בסרטים המוזיקליים יותר ועורך קפיצה לסוגה שונה כמעט לחלוטין. בינתיים נראה שזה מצליח לו והקרדיט גבוה מספיק.

משפט(ים) על השחקנים:
גוסלינג הוא טעם חמצמץ ונרכש. מוכשר, אבל מוגבל למדי בהבעות הפנים והרגש ואי לכך ובתאם לזאת זה בקלות אחד מתפקידיו הבולטים והמרשימים ביותר עד עתה, אבל לצידו קלייר פוי (בקרוב ליסבת סלאנדר ב"נערה ברשת העכביש") בתפקיד מרשים אף יותר, עם עוצמת רגש אמיתית. תומכים בהם: ג'ייסון קלארק ("שליחות קטלנית: ג'נסיס"), קייל צ'נדלר (שנמצא בכל סרט שני, בערך) וקורי סטול ("אנטמן").

משפט על אורך הסרט:
סיוט! שעתיים ועשרים ועוד בקצב הזה?! עם ריאן גוסלינג?! איך שאזל מנסה לחבר את הלקוחות שלו לסרט? דרך עילפון והזנת התת מודע? לקצר, לקצר.