"זמנים קשוחים באל רויאל": קשוחים בזמנים

כנראה שכאשר תסיימו עם החוויה הזו הדבר הראשון שיעלה לכם בראש הוא "שמונת השנואים" של טרנטינו ועם קורטוב "המסור" וסיפורי אגתה כריסטי, יצא לו לדרך דרו גודאר וכאשר מאחוריו סרט אימה נפלא אחד, הוא מצטייד בכריס המסוורת' ורץ קדימה לנסות ולהמשיך את הגל החיובי עליו עלה בזכות סרט הביכורים שלו: "בקתה ביער" וכן, הקונספט של טרנטינו מורגש פה בלא מעט אספקטים של הסרט, כאשר גודאר לא מתבייש לייצר יצירה שמתכתבת ומהווה כמעט הומאז' לסרטיו של טרנטינו; המונולוגים מנסים להיות בכיוון, האלימות והגראפיות של הסרט היא חסרת פשרות והמוזיקה. אי אפשר להתעלם מהשילוב המוזיקלי העוצמתי וכמובן, לבסוף ישנו האלמנט של ריבוי כוכבים, שברוב הזמן גם כובשים את המסך עם תפקידים נהדרים, כלומר, מתי שגודאר לא בוחר למרוח אותם בזמן משולש מהרצוי.


(אז בואו נפתח בתמונה של הקוביות שלי בשדה - פלאשבק | באדיבות סרטי פורום פילם)

אחת הבעיות המרכזיות של הסרט שהוא כל כך ארוך וכל כך אובר מפורט, שגודאר מפספס את החיבור לדמויות בעקבות הלעטת פרטים והארכת השהות שלהם על המסך, כאשר הוא מחלק את זמן המסך של כל דמות בעזרת פלאשבקים ודילוג בין זמנים, אלמנט נוסף מסרטי טרנטינו - חוסר הקוהרנטיות בין הזמנים והעיצוב שלועג לרצף הזמן. גודאר בעצם מספר את הסיפור מכמה זוויות ונקודות מבט וכאשר הוא ממש ממש רוצה לברוח אחורה, בשביל לנסות ולייצר חיבור מדוקדק יותר לדמויות, הוא בורח כמה שנים או חודשים אחורה, בכדי להסביר את המוטיבציה של כל דמות, את הסיבה לשהותה במלון, ממה היא בורחת, לאן היא רצה ולאיזו גאולה פרטית היא רוצה להגיע.

הסרט נפתח, כמו בכל סרטי המסתורין הטובים, בסצנת רצח, הנובעת מביקור של דמות מסוימת במלון מאוד מסוים. כמובן שזה יהיה המנוע העלילתי הראשי, אבל עד שתגיעו אליו במהלכו של הסרט, זה ייראה כמו עוד זיכרון מעומעם, אשר צריך לתת למוח פקודה מיוחדת בשביל לשלוף אותו החוצה. הייחודיות של בית המלון המרתק הזה היא עצם העובדה שהוא יושב בדיוק על קו הגבול בין קליפורניה לבין נבאדה ואותו קו גבול, שאמור להיות רק בדימיון, עובר דרך כל האיזורים במלון ואף עוזר לבעלי המלון לבדל את מחירי החדרים בין כל מדינה, כאשר דולר אחד הוא זה שמפריד בין חדר בנבאדה אל מול חדר זהה בקליפורניה.


(ובוא אנחנו נתחיל עם מבט אופטימי לאופק | באדיבות סרטי פורום פילם)

ולאותו מלון, שפעם היה נחשב לאחד המלונות המפורסמים והשוקקים ביותר, נכנסים מספר מדוד וקצוב של זרים, שמתחילים בהיכרות על פני השטח. הם מתחילים בתור שלושה וזה מרגיש כמו תחילתה של בדיחה מעט גזענית: "כומר, אישה שחורה (אל תכריחו לכתוב אפרו-אמריקאית, אם זה לא מה שאומרים עליה בסרט) וסוכן מכירות של שואבי אבק נכנסים לבית מלון..." ואכן לכל אחד יש סיפור רקע, שמגרד את פני השטח ולא באמת משכנע את הצופה, כי ברור שתיכף השכבה העליונה תתקלף, תוסר ותחשוף את טיבה האמיתי של הדמות המסתתרת לה מתחת לפני השטח.

עם התקדמות הסרט מחלק גודאר את יצירתו לחלקים, הממוספרים ומזוהים לפי מספר החדר או על פי תיאורו. גודאר יוצר הפרדה ברור, כאשר החלוקה מבצעת מיקוד בכל אחת מהדמויות, נעה ונדה איתם בזמן, קצת אחורה, צמוד להווה ומסביב לנקודת הזמן המסוימת המוצגת אצל כל הדמויות בסרט. לבסוף מגיעה ההתפתחות הדרמטית וכמובן עימות כולל, שהוא בעיקר עימות על הישרדות והוא רק מזכיר במעט את "השנואים" של טרנטינו ולו בגלל ההתפתחות העלילתית הדי ברורה שלו, כאשר בשום שלב שהוא לא נכונה הפתעה מרעישה עבור הצופים, שכבר ניסו לנחש במהלך הזמן הארוך שהוקצב להם, מי נגד מי ולמה.


(נאזן עם תמונה קצת יותר מאיימת | באדיבות סרטי פורום פילם)

גודאר מבצע היטב את ההתאמות הנכונות מבחינה עלילתית כדי שאף דמות לא תהיה חשופה באופן מלא לפעילות דמויות האחרות או לחלקי התצרף הסבוך, שמרכיבות כל הדמויות יחדיו וכך נותר הצופה עם המידע המלא, כאשר הוא מביט על מבוך העכברים המבוהלים ההולך ומתמלא בפחד, אימה, אלימות ברוטאלית וטעויות פטאליות, עקב חוסר יכולתן של הדמויות לראות את התמונה המלאה, כמו הצופה המביט בהן, בדומה למה שצופן להם המלון מאחורי הקירות והמראות. כל טעות קטנה, של כל אחת מהדמויות בנוגע לעצמה או לדמויות שסביבה, מעכבת את המסלולים האישיים של כל דמות לגאולתה הפרטית והכל נעוץ בעובדה שאין לאף אחת מהן את היכולת לראות את המכלול המלא.

יש משהו מאוד מלוטש, אפילו מלוטש מדי בביצוע של גודאר. הוא ממש לא מפחד מהצהרה על אתגר גדול בסרטו השני בלבד בתור במאי, כאשר הוא הולך ביודעין אל עבר אתגר מבחינת הבחירה הסגנונית. הרצון שלו להקצע כל סצנה וכל סיקוונס עולה לו במחיר הזמן וזה משחק לרעתו, כאשר הוא בהחלט מאבד את העניין של הצופה במשיכות בלתי פוסקות והארכות הסצנה ללא צורך אמיתי, מעבר לנסות ולהציג את יכולות המצלמה והמשחק, בהן בורך סרטו. מעבר לכך הוא בהחלט צולח במשימה, כאשר הוא יוצר מוצג מעניין ומאתגר, שלא בכדי יזכה לאותן השוואות בלתי פוסקות בכל הנוגע לסגנון הבימוי והתסריט.


(ובואו נקנח בתמונה של הקוביות שלי, הפעם בגשם - בהווה | באדיבות סרטי פורום פילם)

משפט על הסרט:
עם דמויות מעניינות, שחקנים נהדרים ובמאי מוכשר, שכבר כבש לו עדת מאמינים בזכות סרט אחד בלבד, מלון אל רויאל נראה בהחלט כמו המקום שבו תרצו לשרוף שעתיים (ועוד כמעט חצי) מזמנכם, אז הכינו את העפעפיים.

משפט על הבמאי:
דרו גודאר מוכיח על פי הסרט הזה שיש לו כנראה חיבה לא מוסברת לספר את הסיפור שלו בחללים סגורים ובמרחבים מוגבלים, אחרי הסרט הנוכחי ו"בקתה ביער" והוא בהחלט צולח את המשימה השנייה, באופן לא פחות מרשים מזו שקדמה לה.

משפטים על השחקנים:
ג'ון האם ממשיך להרחיב את מנעד הדמויות שהוא מגלם ובסוף הוא יברח מסטיגמת "מאד מן". דקוטה ג'ונסון ממשיכה לדלג החוצה מדמותה של אנה ("50 גוונים...") וג'ף ברידג'ס בסרטים מסוג זה תמיד זורח ופורח. כריס המסוורת', בהופעה שנייה מתוך שני סרטיו של גודאר, מוכיח כמה הוא שחקן לגיטימי ולכן כל כך מפריע שגודאר בחר להפשיט את פלג גופו העליון ולמכור אותו דרך הקוביות. מעבר להם מופיעים גם שייה ווינגהאם (שגם מופיע ב"אדם הראשון", שיעלה בשבוע הבא), קסאבייר דולאן (במאי "זה רק סוף העולם"), לואיס פולמן (בינתיים עדיין רק בן של ביל) וסינתיה אריבו, בהופעתה השנייה עד כה בקולנוע (לצד "אלמנות" של סטיב מקווין).

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ועשרים, שבמהלכן אתם עשויים לאבד את ההכרה ולשוב אליה לבד מבלי שמישהו נוסף ישים לב שאיבדתם הכרה לבד. גם אם ארוך ונושא עימו לא מעט רגעים שוממים, הוא עדיין סרט נהדר.