"כוכב נולד": גאגא לנד

לפני שמונים ואחת שנים כוכב היה נולד בתיווך של כוכבים אחרים, חלקם גוועים וחלקם קיימים ובשיא פריחתם. בתרבות הריאליטי הנוכחית, כוכבים נולדים מתחרויות טלוויזיוניות, כאשר מצביעים עבורם בני משפחה, חברים ותושבי העיר ולכן כל כך נפלא לראות איך בראדלי קופר מנתק את העיבוד הרביעי במספר לסרט המקורי, משנת 1937, מתרבות יצירת הכוכבים המיידיים. אומנם יוטיוב נמצא בתור פלטפורמה שעוזרת לחשוף את הכוכבת החדשה למיליונים ברחבי ארצות הברית והעולם, אבל מעבר לכך הסיפור נותר בעל קו עלילה זהה לגרסאות הקודמות ואותנטי במידת מה, כאשר העלילה עצמה לא תפתיע את צופי הגרסאות הקודמות או בכלל צופים שפויים, שראו סרט או שניים בעלי התפתחות עלילתית זהה.

הגרסה הראשונה, בכיכובם של ג'נט גיינור ופרדריק מארץ', הופקה ועלתה לאוויר בשנת 1937, כאמור וקיבלה עשיריית מועמדויות ואף זכתה בפרס הגדול על התסריט המקורי בטקס האוסקר מאותה השנה. הגרסה השנייה הופקה ב-1954, כאשר הכוכבים של הסרט היו ג'ודי גרלנד וג'יימס מייסון והיו שותפים למה שנחשבת לגרסה הטובה ביותר. שני הסרטים הראשונים עסקו בכוכבי קולנוע עולים ולאו דווקא בזמרים, כמו הגרסה הקודמת והאחרונה במספר (משנת 1976), עד השנה הנוכחית, שם ברברה סטרייסנד וקריס קריסטופרסון גילמו את זוג הנאהבים בסרט מוזיקלי, שאומנם נחשב לפחות טוב משני אחיו הבוגרים, אבל גם נחשב לסרט המצליח ביותר ומשם בעצם אוסף קופר את היסודות לסרט הביכורים שלו.


(עכשיו הוא עוד מלטף ומאושר | באדיבות Tulip Entertainment)

אין שום דבר חדשני בכוכב ההולך ומתבגר, שתהילתו נמצאת כבר קרוב יותר למדרון התלול של ההר ואף מתחיל לאבד את שמיעתו לאט ובזהירות ואין שום הפתעה בכיוון העלילתי, במסגרתו הוא מאתר כוכבת רעננה, שזקוקה לדחיפה מאדם מפורסם, בשביל לתרגם את כשרונה העצום לכדי קריירה מתפרצת. גם איבוד הדרך, אותה היא תחווה בהמשך, במקביל לעלייתה המטאורית ונפילתו של בן זוגה לא יפילו אתכם מהכסא, אל תצפו לשום כיוון שונה ומיוחד מהצד של העלילה, הרי עדיין מדובר בגרסה הרביעית במספר של הסרט, שמקורו היה בשלהי שנות השלושים ולא תלוש מהמציאות להניח שהוא היווה השפעה עקיפה על עשרות סרטים אחרים, מעבר לאלו שמחדשים אותו מדי כמה עשורים.

קופר פותח את הסרט, בו הוא מככב בתור ג'קסון מיין; זמר קאנטרי מצליח, בסצנת הופעה נפלאה, מחרישת אוזניים ועם כניסה מיידית, בתום ההופעה, לרכב שיסיע אותו עם בקבוק פתוח לבר, בשביל שיפתחו עבורו בקבוקים נוספים ויגדילו את הסיכוי שלא יזכור כלום מהערב לפני כן. אבל משהו אחד מצליח לגרום לליטרים הרבים של האלכוהול להתמוסס ולערב הזה להיזכר כערב מכונן וזו אלי, זמרת ברים אדומה (לא באמת, היא לובשת שחור). אלי, בגילומה של ליידי גאגא, מבצעת את "La Via En Rose" של אדית' פיאף באופן שיגרום לשערות בגופכם לסמור וזו בעצם מנת הפתיחה המוזיקלית שתגיע לשיאה קצת לפני אמצעו של הסרט, עם Shallow, שיר הנושא של הסרט, שבאופן די וודאי יזכה בטקס האוסקר לשיר הטוב ביותר.


(ככה שוברים את האינטרנט ואת הלב של מיליוני צופים | באדיבות Tulip Entertainment)

האלמנט המוזיקלי, הרגשי והביצועי מצד שני הצדדים, כן קראתם נכון, הוא מה שמבדל את הסרט הזה מלהפוך לסיפור בנאלי, משמים ומרוח. אה, כן...גם הכימיה המטורפת בין שני השחקנים תורמת את חלקה, דרך בימויו הנפלא של קופר בסרטו הראשון. חזרה לעלילה; ג'. מיין מאבד את שמיעתו בהדרגה ומתאהב באלי, שמחזירה לו אהבה ללא תנאים, בתחילה מעצם העובדה שהוא מקסים אותה (וגם תורמת לכך העובדה שהוא סופר מפורסם) ובהמשך האהבה מחזיקה את השניים חזק למדי, על אף הכיוונים המנוגדים של הקריירות שלהם והעובדה שכיווני הגרפים ההפוכים הם כמעט בלתי נשלטים ואף מזינים זה את קריירתה של זו. עם כל עלייה של אלי, ג'קסון נושך שפה ומוצא את עצמו מאבד עוד ועוד מהאלמנטים שהעלו אותו לתהילת עולם.

מעבר לסיפור העלייה והנפילה המקבילים והאהבה שצריכה לשרוד את שינויי הסטטוס, ישנם גם אלמנטים נוספים ששווה להתעכב עליהם ולא כולם מפותחים באופן מספק; אם זו העובדה שאת אלי מנהיג סוכן חלקלק שמהווה גבר נוסף שמתווה עבורה אבני דרך קרייריסטיות ואם מדובר על סיפור הצד, שיכול היה להיות רחב ומרגש הרבה יותר בין ג'קסון ובובי, אחיו הבכור והמבוגר (בגילומו של סם אליוט הנפלא), כאשר השניים חולקים יריבות ורעות ענקית ומתחזקים אותה ללא הרף, אבל מעבר לכמה פיקים קטנים, כמעט שאין הרבה התייחסויות ועומקים לסיפור הצד הזה מצידו של קופר, שמעדיף להותיר את הסיפור בצד ולהתמקד בעלייתה המטאורית של אלי ובאיבוד הדרך האומנותית שלה, בסצנה וחצי, במסגרתה היא הופכת ממשהו בוסרי, מרגש וטהור למכונת קליפים משומנת ומאכזבת, שמתהדרת בהיקף הג'ינס ובאיכות הטוורקינג שלה.


(לא, אחי...זה לא קורה איתך. עכשיו | באדיבות Tulip Entertainment)

אתם יודעים בדיוק לאן הסיפור הזה הולך, כאשר התבנית ידועה מראש, בין אם ראיתם את אחת הגרסאות או לא, אבל אתם כנראה לא תהיו מוכנים לעולם לעוצמת הרגשות הכנים והאמיתיים שמעבירים שני הכוכבים הראשיים; דרך השירים ודרך המשחק. ליידי גאגא כבר לקחה חלק קטן בהפקות קולנועיות ("מצ'טה 2", "עיר החטאים: עלמה להרוג") וטלוויזיוניות (בעונה החמישית של "אימה אמריקאית"; שם סיפקה הופעות שהפכו אותה לשחקנית לגיטימית ומרשימה) וגם הקליפים שלה תמיד היו יצור כלאיים בין מוזיקה, שירה ורמה מסוימת של משחק, דרך הופעות אקסצנטריות על גבול הביזאריות. בסרט הנוכחי היא משילה אפילו גבות פיאפיות מזויפות מעל עיניה ונותרת נטולת איפור ומניירות ועם זאת המשחק בא לה בצורה הרבה יותר טבעית, עבור הצופים, מאשר היכולות הווקאליות של בראדלי קופר הנפלא.

מעבר לעובדה שקופר מביים את הסרט בצורה ריאליסטית, עם עזרת המצלמה של מת'יו ליבטיק, הוא גם משתדל לדלג בחן ואלגנטיות מעל מהמורת התסריט הצפוי מראש ובוחן מחדש את תופעת עליית הכוכבים האינסטנטיביים, שלא דרך ריאליטי ואף בוחן את האמת האומנותית שלהם אל מול הדרישה של השוק, שמוכן לשמוע אמת אומנותית רק מכוכביו הוותיקים וגם אותם הוא מדיר לאט ובבטחה.מעל הכל, קופר פשוט מספק הופעה מופלאה, שקצת נבלעת מאחורי התופעה שהיא גאגא, ללא כל המסיכות והאיפור המאסיביים שאפיינו אותה במרבית הקליפים שלה. קופר מעבה את קולו ומשנה אותו כמעט ללא היכר עבור תפקידו בתור זמר קאנטרי ותיק. החיוך שלו במהלך הסרט הוא בבחינת אחד האייקונים הגדולים של הסרט ויכולותיו הווקאליות חוסות מעט בצילה של גאגא, אבל לעזאזל, איזו הופעה ויכולת נפלאה ומרטיטה.


(תעשי כאילו את מחבקת אותי, שלא יראו שאני נופל מרוב הסאטלה | באדיבות Tulip Entertainment)

ועם הווקאליות הקאנטרית והאולד סקולית שלו הוא מתנגש בסופו של דבר בפרפומרית קלאסית, מרטיטה, שמומרת בעל כורחה לפופ ולא רוצה לאבד את מעמדה, אבל לחלוטין מאבדת את דרכה וזהותה המקורית, כאשר היא מוותרת על אמירה ואמת מוזיקלית והכאב האמיתי שמציג קופר הוא גדול יותר מעבר לתהילה חדשה מול תהילה חולפת, הוא גם כאב על איבוד דרך אומנותית, על מנת לשרוד בעולם המוזיקה הקשוח של היום. עולם מוזיקה, במסגרתו התעשייה מכתיבה דרך מסוימת גם לכוכבים נוצצים, שלא רוצים לאבד את עצמם, אבל נדחפים לכיוון ההוא, שמחייב אותם לשלם מחיר של איבוד דרך וזאת עבור הישרדות בעולם המוזיקה הקשוח של היום ואיך אפשר שלא לתבל את העלילה על נפילה מוזיקלית, לצד ירידה מכס מלכות, בלי אלכוהול שתמיד עוזר לתת את הדחיפה הראויה למטה.

העיבוד הרביעי אולי מנסה להתעלם מתופעות רשת כאלו ואחרות, מעבר להזנקה מטאורית בזכות יוטיוב, אבל עלייתו לקולנוע אופיין באחת כזו בהחלט, כאשר מעריציה של גאגא קידמו את הסרט בצורה מזויפת, על פני "ונום", בהפצת ביקורות שליליות, מה שבסופו של דבר לא היה נדרש, עקב הכיוונים הטבעיים השונים אליהם פונים שני הסרטים, עקב אופיים ואיכותם, בסופו של יום. בינתיים וללא קשר למעריציה של גאגא, המבקרים מתעלפים, הקהל הרחב הביע את תמיכתו תחת כל אתר ציונים וביקורות רעננים ונראה שדרכו של הסרט לאוסקר סלולה על שטיח דמעות הצופים, כתגובה עבור מהסרטים המרגשים ביותר שנראו לאחרונה על מסכי הקולנוע, בזכות הביצוע של שני השחקנים/זמרים על הבד.


(מי היה מאמין שהוא שר ככה | באדיבות Tulip Entertainment)

משפט על הסרט:
זו לא העלילה, לא התסריט ולא המסר או סיפורי הצד. אלו שני מגה סטארים, שפשוט שופכים את הלב והנשמה שלהם, באופן הכי קלאסי של המילה, בסרט עם אחד מהשירים הטובים ביותר, שביצועו מקבל מעמד סימבולי בשני הקצוות של הסרט.

משפט על במאי הסרט:
בראדלי קופר כבר היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר (אחד על תסריט ושלושה על משחק בתפקיד ראשי) בטווח של שלוש שנים וייתכן שכעת יוסיף לעצמו עוד מספר מועמדויות, אם אבק הכוכבים לא יתפזר עד טקס האוסקר 2019 וללא קשר לתוצאות, הוא עושה היסטוריה ונראה כמו מטאור ויהלום קולנוע אמיתי.

משפט על השחקנים:
על יכולות המשחק של קופר לא היה שום עוררין והוא משתבח כאן, גם בתור שחקן ובכלל בתור זמר. על יכולותיה של גאגא הספקות היו מועטות, אבל בתפקיד דרמטי ייתכן והיו עוד כאלו שחששו. אפשר לסיים את החששות כאן ועכשיו ולראות האם ההיסטוריה תתגמל אותה גם בפסלון נוסף, מעבר לזה של השיר הטוב של השנה בקולנוע.


(לא ייצא לכם מהראש והפלייליסט, כל הדרך אל האוסקר | קרדיט: YouTube)

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ורבע הם קצת יותר מדי וכפי שהסרט הולך לפי תבנית ידועה מראש, של ירידה תלולה בכוכבות של ג'קסון מיין, כך גם מתבצעת ירידה מסוימת בקצבו של הסרט ובהחלט אפשר היה לקצץ באורכו, בשביל לשמור עליו ממוקד.