"נורמנדי בעירום": חבל הצלה נוסף לנורמנדי

פיליפ לה גיי (״הנשים בקומה השישית״, ״מולייר על אופניים״) פותח את סרטו ה-14 כבמאי עם סצנת עירום, שכאילו מאותתת לצופים שלא טעו באולם הקולנוע ובסרט אליו נכנסו. מדובר פה על נורמנדי בעירום ויש פה עירום, הכל בסדר, אז תתיישבו ותמשיכו לזרום עם הסרט. עם הזמן מסתבר ודי במהרה, שהמערומים שתראו בסרט יהיו בעיקר לקראת סופו. מרבית הסרט יקלף עוד ועוד שכבות ומגננות אצל הדמויות המרכזיות שלו, בעוד לה גיי פועל על פי דפוסים מוכרים של סרטי עיירות קטנות, בהן כולם מכירים את כולם ומעורבים עד פרטי הפרטים הקטנים ביותר של השכן, כולל סכסוכים בין חברים, בעלי עסקים קטנים שיודעים להתאים את עצמם ללקוחות הקבועים שלהם וראש עיר או ראש קהילה, שרועה את התושבים כמו עדרו הפרטי, דואג, אוהב ומכיר את רובם.

בסוף התהליך (וגם במהלכו) אפשר להיזכר בערגה באחד הסרטים המתקתקים והחביבים, שיצאו לפני ארבע שנים; "הפיתוי הגדול", בכיכובם של ברנדן גליסון וטיילור קיטש. באותו הסרט, כשמו כן הוא, ניסו תושבי עיירת דיג אירית קטנטנה לפתות רופא צעיר, שיתיישב בקרב העיירה הקטנה והגוססת שלהם. ההיכרות שלו עם האוכלוסיה המקומית המקסימה הייתה אמורה להיות הטריגר הגדול להתקבע ולעזור להציל את העולם הישן והגווע. האירים רודפים אחרי הרופא האמריקאי ומנסים לשווק את עצמם בכל האמצעים הדרושים עבור מה שאמור לעזור להם להאריך את חיי הכפר. הסרט גולל את חיי העיירה הכפרית הפשוטים ואת ההיכרויות במסגרות המשפחה והשכנות כמשהו קסום, נוסטלגי וקלאסי וגם הסרט הנוכחי משתמש באותם האלמנטים בשביל לספר את הסיפור ולשבות את הקהל אל נבכי העלילה בפרבר של נורמנדי.


(מי שרוצה להצטלם בשדה, צריך לעבור דרכי | באדיבות סרטי נחשון)

לה גיי בוחר להתחיל לספר את סיפורה של העיירה מעיניים עירוניות, של קלואי, ביתם הבוגרת נפשית, של זוג בורגני מפריז; האם אופה לחמים והאב הוא איש עסקים שחיפש לנרמל את חייו ולהוריד כמה הילוכים, כאשר הוא מעביר את חייו לכפר. זרותו של האב בחיי הכפר ניכרת בכל מהלך שהוא מבצע, אבל הוא מתעקש לשמור על חלום הכפר בחיים, על אף רצונה של ביתו לחזור העירה. זהו סיפור צד ראשון, סיפור בורגני בתיבול כפרי. סיפורי צד נוספים מביאים עוד ועוד פולקלור עיירתי-כפרי ומדגימים במהרה שלא מעט תושבים מקומיים מחזיקים בביתם תיבות פנדורה שרוצות להיפתח והצורך להתפשט באופן פיזי, יצריך מהם גם להסיר מלוחות ליבם סיפורים אישיים ומועקות שמסרבות לרדת, ביחד עם הבגדים, למען מה שנראה כמו המהלך להצלת העיירה שלהם.

דרך עיניה ופיה של קלואי מתוודעים הצופים למצוקתם של החוואים, תושבי המקום, אשר סופגים מכות ניצחות עקב תוצרת חוץ בתחום הבשר והחלב. הממשלה לא נוקפת אצבע עבורם, בכדי שיוכלו להתפרנס בכבוד ושיירת הבשר המוזל עושה את דרכה למדינה ממקומות כמו גרמניה ורומניה, כאשר בעיקר גרמניה מכאיבה לתושביה הנורמנדיים, שמציגים לראווה שברירי היסטוריה בעיירתם, מבוססי המלחמה והפלישה המפורסמת. הם עדיין נזכרים, באמביוולנטיות, באמריקאים שהצילו אותם מחד גיסא ובבוז מסוים, מאידך גיסא, בכל הנוגע לדרך ההצלה, שרמסה חלק ניכר מההסיטוריה של המקום, הבוז לאמריקאים נובע גם מעצם טביעת העולם החופשי באמריקניזציה וכל מה שהארץ הזו מסמלת ועל אחת כמה וכמה עולה הבלבול והאמביוולנטיות, כאשר מגיע לכפר צלם ביזארי ואקסצנטרי, שמתאהב בשדה שולה, שדה מריבה מקומי ורוצה לצלם שם תמונת עירום רבת משתתפים.


(בוא תראה באיזו פוזה מצטלמים בשדה | באדיבות סרטי נחשון)

ראש העיר המקומי, שהוא גם אחד הגיבורים הראשיים ובעל תיבות פנדורה; פרטית וציבורית, מוצא ברעיון הצילום הזדמנות פז לחשוף את מצוקת העיירה כלפי הערים הגדולות ואף כלפי העולם, אבל שאר אנשי העיירה לא ששים לשתף פעולה עם הרעיון הביזארי. לאט ובזהירות עולות וצפות להן לא מעט בעיות ביתיות, שרעיון ההתפשטות רק מציף את הסתימה שנאגרה שם במהלך השנים האחרונות: בלבו, ראש העיר, שאשתו עזבה אותו עקב הקרבת היתר שלו לעיירה, יוצא מגדרו בשביל שאנשי העיירה ייתנו כתף ויירתמו לרעיון שלו להצלתה ומרגיש לא מוערך מספיק בשלב מסוים. וינסנט (או ונסן, במבטא הצרפתי, אם תרצו) חוזר לעיירה על מנת לסתום את הגולל על חנות הצילום הישנה של אביו המנוח ומוצא את עצמו נשאב אל זכרונות מן העבר, המונעים ממנו את המהלך האוטומטי.

גם בעיות בתוך הבית מתגלות, כאשר משפחת העירוניים מלאה רגשות מעורבים כלפי מיקומם הנוכחי. הקצב של העיר, רוז'ה, מתנגד בפרהסיה ובחדרי חדרים לצילום העירום ובעיקר שאשתו, ג'יזל, מלכת היופי המקומית לשעבר, תשיל את בגדיה בציבור ותשתתף בצילום ההמוני. כך מתפרסים להם הסיפורים הקטנים לכדי סיפור אחד גדול, של צילום אחד גדול, שאמור להיות משנה משחק עבור אותם החקלאים האומללים שרק רוצים לחיות את חייהם בפשטות ולבוא על שכרם, בכל הנוגע לאספקת הבשר והחלב לשמנא והסלתא של המדינה, בעודם מרגישים כאסקופה נדרסת אל מול חברות הענק הזרות, שמותירות אותם עירום ועריה באופן מטאפורי, עוד לפני שראש העיר והצלם האמריקאי רוצים לגרום לאותו המצב באופן פיזי ומעשי בשביל להגשים את המטאפורה ולהציגה לעיניי העולם.


(אני מזמין צילום עיירתי בעירום, בבקשה | באדיבות סרטי נחשון)

העולם החדש אונס את העולם הישן ואותם חוואים בסופו של דבר מוצאים את עצמם נדרשים לדלג על חוסר הסכמה אישית למען קולקטיב קבוצתי, שמטרת העל שלו היא חבל הצלה עבור הכפר ולא משנה המחיר שצריך לשלם. ההתפשטות הופכת להיות לא רק מטרת העל של ראש העיירה, אלא גם למוטיב מרכזי ואייקון סימבולי במאבקם הפרטי והציבורי של אנשי העיירה, ביחד ולחוד. לה גיי מפגיש את ההצנעה על כל סוגיה וגווניה אל מול החשיפה הציבורית הגדולה, הוא מפגיש עולם ישן, כפרי, פרובינציאלי ורומנטי אל מול העולם הקפיטליסטי, הקר, התאגידי והדורסני וכמובן עושה לא מעט הקבלות ונשען על עברה של העיירה כבסיס לקבלתה את ה"מציל" האמריקאי, שעשוי לגרור אותה מהבוץ, אבל גם לייצר הרס במקומות אחרים ולייצר מציאות שונה וחדשה, שלא בטוח שכולם רוצים בה.

פיליפ לה גיי ופרנסואה קלוזה העידו, בראיונות עימם, שנושא משבר החקלאות נגע בהם באופן אישי והיה בהם רצון לתרום מחלקם למען המאבק של החלקאים הצרפתיים ועל כן גם רתם לה גיי לא מעט שחקני משנה לא מקצועיים, שחלקם כמובן חקלאים בני הכפר המקומי בו צולם הסרט ועבודתו, בסופו של דבר, לא הייתה שונה בהרבה מעבודתם של הצלם, בן ליוויתו וראש העיר המקומי, שטורחים ועמלים לשכנע את האוכלוסייה המקומית להציג חזית מאוחדת ועירומה, שלא רק תציף את בעיותיהם המקומיות כלפי הקהילה העולמית, אלא תגרום גם לאחידות בין בני העיירה לבין עצמם ועצם הדואליות הזו רק הפכה את תוצאתו הסופית של הסרט למאגית כמעט וקסומה הרבה יותר.


(טעה מי שאמר שראש העיר לא עומד על שלו | באדיבות סרטי נחשון)

משפט על הסרט:
לא רק חוויה של קולקטיביות כפרית מול תעשייה בעלת תועלת כספית בלבד, אלא גם דרמה משובחת ברגעים מסוימים ובעיקר קומדיה מרירה, קולחת ונפלאה, שמותירה חומרים למחשבה, תוך כדי החיוכים.

משפט על הבמאי:
לה גיי לקח נושא רלוונטי מאוד, כאוב ואמיתי מלב ליבו של הפרבר הצרפתי והוא מעמת את הצופים איתו, בחן ובקלאס, דרך הומור, אבל לא מתחנחן ומשמיע את קול זעקתם של החקלאים המקומיים בדרך נפלאה.

משפט(ים) על השחקנים:
בין השחקנים הצרפתיים הזוטרים ובין אנשי הכפר האמיתיים זורחים שניים: פרנסואה קלוזה, שהתפרסם בעיקר דרך "מחוברים לחיים" ואכן דסטין הופמן הצרפתי מקפיד למשוך את הקהל דרך המבע המדויק בפניו ודרך המנעד הרגשי המגוון שלו. לצידו ובצידו השני של מתרס הסרט, מככב טובי ג'ונס הנפלא בתור הצלם המתוסבך, שמבוסס על דמותו של ספנסר טוניק, צלם עירום מפורסם ואיתם ארתור דופון המקומי ו-וינסנט רייגן.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים וחמש דקות, זמן מדויק ומדוד לפרוס בפני הקהל את חיי הקהילה המקומית, את קסם הכפר ואת הניסיונות להגיע לצילום העירום הגדול. נהדר.