"אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל": צולח בבימוי צולע

ג'ון קלאהן אינו טיפוס מוכר מדי בהיסטוריה, אבל הסיפור שלו בהחלט מרתק ומצליח להחזיק סרט שלם, המכיל שיתוף פעולה חד פעמי בין גאס ואן סנט וחואקין פיניקס. פיניקס, שרק לא מזמן העניק הופעה מלאה השראה בסרט "יום נפלא", ממשיך בקו המצוין ולא מוריד את הרגל מהגז עם הופעה נהדרת, אבל האמת שלמרות הופעתו הנפלאה והצוות שסביבו יש אדם אחד שמצליח לגנוב את ההצגה באופן כמעט מוחלט והוא ג'ונה היל, שלא מצליח להחליט על איזה משקל הוא מתיישר, קוצץ במשקלו בצורה דרסטית, עוטה פאה היפית בלונדינית וארוכה, מאמץ לעצמו גינונים גאים ומספק הופעה נפלאה של מטפל קבוצת תמיכה גיי, שברגעים המועטים שהוא נמצא על הסט, תשומת הלב לא יורדת ממנו אפילו לשנייה.
 
ואן סנט לקח את סיפורו של הקריטוריסט שבעצם החל את דרכו ככזה רק אחרי שאיבד את היכולת ללכת ובעצם להרגיש כל דבר מהמותניים ומטה. קלאהן היה אדם שבזבז את חייו בשיכרות, במרבית הזמן ועובדה זו גבתה ממנו, בסופו של דבר, מחיר כבד מאוד, כאשר הוא יצא לסיבוב פאבים ומסיבות עם חבר אקראי שפגש באחת המסיבות, כאשר השניים נקלעו לתאונת דרכים מחרידה, ממנה קלאהן יצא עם פגיעות חמורות שבסופו של דבר הותירו אותו נכה מהכתפיים ומטה.
 

(יאללה תני גז, אני מאחר | באדיבות בתי קולנוע לב)

השילוב בין גאס ואן סנט וחואקין פיניקס מוביל מראש לכיוון מאוד ספציפי של סרט, אבל עצם העובדה שגאס ואן סנט כבר לא כל כך פוגע, כעשור בערך, מאז שביים את "מילק" המשובח ועטור הפרסים והתשבוחות, מורידה את רף הציפיות במעט. ואן סנט מקבל הזדמנות לישועה, עם קאסט נפלא ומגוון, אבל בדרך משהו שם מתפקשש והולך לאיבוד, על אף ההופעות הטובות של פיניקס והיל והעלילה מובילה את הצופה למקום מבולבל ומפוספס, כמו התסריט והביצוע הסופי, שהוא טוב בסך הכל, אבל יכול היה להיות כל כך הרבה יותר טוב, נוכח הצוות והסיפור המעניין.
 
הצרה הכפולה של הדמות הראשית היא עצם נכותו, בראש ובראשונה. הצרה הנוספת שנלווית לכך היא האלכוהוליזם ותוסיפו קמצוץ של האשמה אימהית ומחסור באהבה של אחת כזו ותקבלו את אחד הגיבורים הכי מתוסבכים, שפורק את כל תסכולו דרך קריקטורות סרקסטיות ושנויות במחלוקת על נושאי טאבו שאף אחד לא רצה להעלות או חשב שיש צורך להעלות, עד שהגיע האיש המתוסכל הזה ופשוט הקיא את הכל לדף, בלי הרבה פילטרים או תחכום, בכל הנוגע לאנימציה שבה בחר להעביר את הקריקטורות שלו.
 

(יאללה, בוא נעשה תחרות...ישיבה | באדיבות בתי קולנוע לב)

אחת הבעיות הראשיות של ואן סנט בסרט היא הבלבול התסריטאי, בכל הנוגע לכיוונו העכשווי של גיבור הסרט. ואן סנט מזגזג בין זמנים ועלילות ומעטים הם המקרים בהם הצופה חש שייכות לזמן והמקום בהם הגיבור מוצג על המסך. רגע אחד הוא בקבוצת תמיכה, נכה. רגע אחד הוא מציג את הקומיקס שלו, נכה. ויש רגעים בהם הוא מציג את סיפורו, לא נכה או נכה, זה לא משנה כי בשלב מסוים זה כבר הופך להיות מתיש ומעיק ועל כך ואן סנט צריך לתת את הדעת, כיוון שהוא מפספס פה בענק את דרך ההצגה של גיבור מעניין.
 
ללא קו עלילתי קוהרנטי מודגש, יוצאים הצופים למסע בעקבות סיפורו הלא אחיד של ג'ון קלאהן והאמת שרק עצם האדם והבעיות איתן הוא התמודד מצליחים להחזיק את הסרט בצורה טובה למדי וזוהי הנקודה החזקה ביותר של הסרט; האיש המעניין והשחקנים הנפלאים שמציגים אותו, את סיפור הרקע שלו ואת סיפורו וכיצד בעצם בן אדם שמצוי בתחתית של תחתיות הבורות העמוקים ביותר מוצא מקום לטפס למעלה ולנסות להישאר במקום בו הוא מצליח לנשום אוויר ולגרום לעצמו לרצות לחיות, על אף כל הקשיים שאותם הוא חווה.
 

(שלום, הבאתי פרחים ואווירה חיובית | באדיבות בתי קולנוע לב)

זהו סרט על מועקה גדולה ועוד קצת...אבל זה גורם בהכרח לסרט להפוך לאחד כזה שמספר על תקווה גדולה ורצון להביט אל מעבר לצרות האישיות שלך ולא חשוב כמה הן גדולות ונראות בלתי ניתנות לפיתרון. כן, גם מגיעים הרגעים הללו שבהן הקרירטורות של קלאהן מקבלות איתותי חיים וגונבות את ההצגה, אבל אין לכך חוקיות מסוימת והן משמשות כמעברים בין סצנות וסיקוונסים, על מנת לדלג לזה או זו הבאים בתור ואחת הבעיות שאחרי אותה פאוזה מצוירת, ייתכן שהצופה ייזרק למקום אחר בחייו של קלאהן ויצטרך להשלים את הפערים לבד, מהסיקוונס שקדם לה.
 
לא מדובר בסרט רע, אפילו די טוב, למען האמת, אבל אין ספק שעם החומר שבידיו של היוצר, יכולה הייתה להיות תוצאה הרבה יותר טובה, כאשר הסיפור היה מקבל תרגום קצת פחות פשטני ומבולבל במידת מה ועם זאת מדובר בסיפור על אדם מרתק, עם סיפור חיים מרתק ועם דרך אמיתית וכנה לפרוק מעליו את צרות היום שלו, מבלי להחליק בחזרה אל עבר הטיפה המרה וזאת בעיקר בזכות הופעה משובחת (נוספת) של חואקין פיניקס, ששוב מוכיח שהמקום שלו עדיין מצוי בטופ הקולנועי, ההוליוודי.
 

(תפקיד קטן גדול - ג'ק בלאק | באדיבות בתי קולנוע לב)

משפט על הסרט:
לא מלהיב כמצופה, אבל כזה שעושה עבודה מצוינת בהצגת הסיפור מאחורי פרקים מעניינים בחייו של ג'ון קלאהן, המאייר שצמח מאפר חייו ומאדי אלכוהול, ובהחלט סרט מעניין שמשאיר את הצופה מחובר עד סופו.
 
משפט על הבמאי:
גאס ואן סנט כבר מזמן לא מייצר שוברי קופות זוכי פרסים כמו "מילק" או "סיפורו של וויל האנטינג", אבל הוא בהחלט מצליח לספר את הסיפור הזה, גם אם לא בצורה האופטימלית מבחינת דרך הבימוי.
 
משפט על השחקנים:
רוני מארה בהופעה קצרה וסבירה. ג'ק בלאק וחואקין פיניקס בצימוד קצר, מחשמל ובעל כימיה נהדרת ופיניקס עצמו נפלא כתמיד בתפקיד הראשי, אבל ג'ונה היל, שהחליט שוב לרזות, גונב כל חלקה טובה של ההצגה, בהנהגתו של ואן סנט.
 
משפט על אורך הסרט:
קצת פחות משעתיים די מתישות, בעיקר נוכח הזיגזג העלילתי, שבעיקר מאותת ל-ואן סנט שהכיוון שלו היה צריך להיות קיצור הזמן או סידור העלילה.