הרחק מהמסך הגדול - בין הקודר לצבעוני

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם ולא פעמיים כיצד סרטים מסוימים מגיעים היישר לספריות ה-VOD ומדלגים על הביקור במסכים הגדולים והמקומיים ולא תמיד ישנה תשובה טובה. חלק מהסרטים בוחרים לצאת במהדורת פסטיבלים מוגבלת, חלקם לא מזהים פוטנציאל קהל טוב וחלקם פשוט לא ראוי לכניסה, אבל כולם בניו של הקולנוע, בצורה זו או אחרת.

בפינה הנוכחית ננסה להפריד את המוץ מהתבן ונבדוק אילו סרטים אכן היו צריכים להישאר על המדף, על רצפת העריכה או שמא נעשה להם בכלל עוול שלא הגיעו אל המסך הגדול והייתם צריכים להגיע אליהם דרך המלצה מקומית (כמו זו למשל). הפעם בפינה – סרטים שהיו כנראה צריכים להישאר באמת מחוץ לכותלי בתי הקולנוע או לצאת היישר אל הקולנוע הביתי (ואל תקראו לו DVD, כי הוא מת מזמן).

פשעים אפלים - מחשב מסלול מחדש

בימים אלו ג'ים קארי עמל על הצלחת הסדרה החדשה שעלתה ל-yes, בשם: "ילדותי" וזו הזדמנות מצוינת בשביל לבדוק מה הוא עולל או מעולל בקולנוע, שעזר לקריירה שלו לדחוף את עצמו למסך הקטן. שנת 2009 הייתה בערך השנה האחרונה בה הוא הופיע באופן מוצלח יחסית עם "רוחות חג המולד" ו"אני אוהב אותך, פיליפ מוריס". שנתיים לאחר מכן האיש מעד (שוב) עם "מר פופר והפינגווינים" ועוד שנתיים אחר כך חילטר עם "בארט וונדרסטון המופלא" וטיפה'לה "קיק-אס 2", חזר להבלחה רגעית וכושלת עם ההמשך ל"טיפשים בלי הפסקה" וקינח בתפקיד ביזארי ב"חברה רעה" (אשר גם הוא זכה לעלבונות בקרב הקהל והמבקרים).

הוא כבר מזמן לוקח את הגאונות שלו כמשהו מובן מאליו והפסיק להיצמד לימים הזוהרים בשנות התשעים, בתור גאון קומי. הוא הצליח להוכיח לכולם, שלמרות הקאריות שלו, הוא יודע לבצע גם דרמה בצורה מספקת ("שמש נצחית..." ו"המופע של טרומן") ואפילו התנסה בסרטי מתח ("מספר 23"), אבל הוא חש כאילו יש צורך נוסף בהמצאה עצמית, בעיקר נוכח התקופה האישית הקשה שחרשה אותו במהלך השנים האחרונות, כאשר התוודה על דיכאונות ונתפס בין הברנז'ה ההוליוודית בתור כוכב אקסצנטרי ומוזר, שניכר שהוא מתנדנד בין גבולות הספקטרום של עצב, שמחה ונורמאליות.


(תראה ג'יימס, פעם אחרונה שהצלחת, זה היה בפורמט VHS | קרדיט: IMDB)

קארי לקח על עצמו תפקיד לא פשוט, בעיקר עבורו ועבור התבניות הרגילות בהן הוא רגיל להשתתף. הוא גם לקח סיכון מחושב, כאשר השתתף בהפקה די קטנה, עם תסריט עייף, בסרט מלנכולי, שלא מייצר חדשנות כלשהי, באף תחום: בין אם בז'אנר, בין אם בביצוע או בקונספט עצמו. אבל כל הסיכון הזה מסתבר כסיכון שווה, כיוון שאת הבורות הוא חפר לעצמו ממזמן וליפול עוד, מהיכן שהוא שוכב, זה די קשה ועל כן אולי שינוי תדמיתי, בגוון ובדמות, עשוי להצילו על אף הכישלון היחסי של הסרט בין קהל הצופים ומבקרי הקולנוע והוא אכן זכה לביקורות חיוביות בפסטיבל ורשה, בעיקר נוכח העובדה שהסרט זכה לקיתונות בוז בקרב מבקרי הקולנוע המקומיים.

קארי מגלם שוטר בשם טאדק (?!), אשר מנסה לחזור לתפקיד בכיר יותר במחלקה שלו, דרך ניסיון פענוח רצח, אשר הוא סבור שבוצע על ידי סופר אינטלקטואל וקצת מחופף (מגולם על ידי מרטון קסוקס - "טריפל איקס"). בין הקשיים העצומים המוערמים עליו מהתחנה בה הוא עובד ובין הקשיים המוערמים עליו ממשפחתו, אשר מיוצגת על ידי דמויות רגעיות ולא כל כך ברורות או משפיעות, הוא מנווט את דרכו לניסיונות הפלה של אותו סופר ומפתח אובססיה אליו, אל סיפוריו וגם אל חברתו, המגולמת על ידי שרלוט גינזבורג, שכהרגלה בקודש מתקשה לשמור על עצמה לבושה ליותר מחמש דקות או שלוש סצנות.


(אז...חזרתי חבר'ה, עם זקן ובלי חיוך | קרדיט:IMDB)

שם הסרט גנרי לחלוטין והוא מבוסס על מאמר עם שם זהה (וקצת יותר ארוך), שנכתב לפני עשור. העלילה מתרחשת בפולין ומציגה את המאבקים העיקריים של גיבור הסרט; בינו לבין עצמו ובינו לבין הסביבה ובעוד הסרט שומר על אווירת נכאים משמימה, במרבית שלביו, היא נקטעת לעיתים באיבחת סצנות מין קולניות, הקשורות למועדון סקס, שם התרכזה מירב הפעילות של קורבן הרצח והחשוד המרכזי. מותחן לא רע, כמעט נוארי, המשלב בתוכו בגידה, תככים, סקס, אלימות (גם מינית) וכמובן רצח, אבל לא מרגיש כאילו מחדש יותר מדי, כלומר כאשר נעצרים לבחון את תפקודו של הכוכב הראשי במשבצת קצת פחות מוכרת לו, בתוך הז'אנר, העלילה והפרצוף החדש שהוא עוטה עבור הסרט.



קמט בזמן - לקמט ולהעיף לפח

סוף סוף זה קרה, במלוא פאר והדר מצליחים דיסני להציג כישלון קולוסאלי מרובה משתתפים, כאשר הפקת הענק לקלאסיקת הילדים מתחילת שנות השישים מתרסקת לתוך עצמה בסרט עתיר תקציב ומשתתפים שלא מותירים חותם, אלא בדרך לאחד הכשלונות המפוארים של כל אחד ואחד מהם. סיפורו של הספר מתאר את מסעה של מג, בחיפושיה אחר אביה; מדען שביחד עם אשתו עלה על שיטה לדלג בין הזמנים והמרחבים ולא שב ממסע, אליו יצא בחסות תגליתו המדעית. מג ואחיה הצעיר, צ'ארלס וואלאס פוגשים בשלוש ישויות, שמזמנות אותן לטיול המרהיב והפנטסטי אחר אביהם והם יגלו תגליות מפתיעות, בדרכם למציאת הפיסה החזרה בפאזל המשפחתי שלהם.

הספר ראה אור בשנת 1962 ולפני שש שנים בדיוק חגג את חגיגות היובל לצאתו, כאשר בארצות הברית הוא נחשב דבר גדול, על גבול הקאלט. מיותר לציין שכאשר ההפקה יצאה לדרך, נרשמה התרגשות עצומה בקרב מעריציו וכמובן גם חששות גדולים, המתלווים לכל יצירה אייקונית, שמקבלת גרסה קולנועית ואפשר לומר בביטחון מוחלט שהחששות לא התבדו, אלא התבררו כנכונים בכל קנה מידה אפשרי, כאשר על אף האהבה הגדולה המוצגת בסרט ושלל הכוכבים ההוליוודיים שגודשים אותו, מדובר בתסריט ילדותי, מבולגן, לא קוהרנטי וכזה שבלתי אפשרי להתחבר אליו בשום צורה ובשום גיל.


(איך לעזאזל אני בורחת מהשמלה הצבעונית הזו? | קרדיט:IMDB)

החיבור הילדותי היחיד שיכול להיווצר הוא העושר הצבעוני והוויזואלי של הסרט, אבל גם המפיצים המקומיים ראו את התגובות שנרשמו בגולה והבינו שהדבר הזה לא הולך למשוך אחריו קהל לבתי הקולנוע וביטלו את הגעתו לארץ ואפשר להבין אותם לחלוטין, כאשר מקבלים ולו הצצה קטנה לטריילר שלו. יצירה מוזרה לחלוטין, שלל מונחים ומילים משונות שאולי עברו בין דפי הספר לפני כמעט שישים שנים, אך מרגישים בעיקר מאולצים ומטופשים כאשר מונחים על לשונותיהן של אופרה ווינפרי, המאופרת יתר על המידה ובצורה פשוט מגוחכת וגם בפיה של ריס ווית'רספון, אשר רושמת את אחת ההופעות הכי פחות טובות (שלא נאמר גרועות) מזה שנים רבות.

העלילה לא מתחברת; לא בינה ובין עצמה ולא לכיוון הצופים. בסופו של דבר, הנראטיב מנחה את הצופה אל הקו הפשוט ביותר של אופטימיות ילדותית ומטופשת ואי אפשר לומר שנרשמות הפתעות, אבל שוב...מה שעבד ביצירה הספרותית ועמד במבחן הזמן, קורס לתוך עצמו במה שנראה כמו מופע ביזאר אחד ארוך וממושך של ערימת כוכבי קולנוע, אשר התקבצו בשביל לרשום פרק מקסים ונאיבי בקריירה שלהם ובמקום זה יצא להם בדיוק ההיפך הגמור ופרק שחור שרצוי שיצניעו בקריירה ארוכת השנים שלהם.


(יש לי את זה ביותר מגוחך: מועמדת לנשיאות ארה"ב. לא, לא...תמחקו את זה | קרדיט:IMDB)

סרט מרוח ועמוס בקלישאות שלא יודע איך להמשיך את עצמו, מתי כדאי להפסיק לרגע עם גיבוב השטויות ומתי בכלל כדאי לצעוק את הקאט האחרון. אופרה ווינפרי, ריס ווית'רספון, כריס פיין, גוגו מבטה-רו, מייקל פניה, זאק גאליפיאנאקיס ודיוויד אויילו לא מצליחים להציל את הכניסה הראשית של אבה דוברני, במאית אפרו-אמריקאית וקצת פחות מוכרת, מעבר לסרטים קצרים ודוקומנטריים, להוליווד ובעצם אפשר להבין למה היצירה הממש ספציפית הזו לא הצליחה לרדת מספינת המעפילים אל פתחה של ארצנו הקטנטונת.