"הדיוקן האחרון": מסביב לציור וחזרה

עשור שלם עבר מאז שסטנלי טוצ'י, מועמד לאוסקר על שחקן המשנה (אותו הפסיד לכריסטוף וולץ, של "ממזרים חסרי כבוד"), ביים את סרטו האחרון ("פגישה עיוורת", בה גם כיכב בתפקיד הראשי) והנה הוא שב עם סרט שיש סביבו הילה משמעותית, כאשר הוא מביים סיפור על הדיוקן האחרון שביצע אלברטו ג'קומטי, פסל וצייר שוויצרי-איטלקי, שהיה שם דבר באירופה, בחציה הראשון של של המאה הקודמת ואותו מגלם בהצלחה מסחררת ג'פרי ראש, שלא רק נראה כמותו כמעט בצורה מושלמת, אלא גם מגלם אותו באופן קרוב לשלמות.

טוצ'י מכניס את קהל הצופים (הבררן מאוד, עבור סרט שכזה) בצורה אומנותית, דרך מצלמה רוטטת, המשייטת בדיר החזירים הפריזאי, בו גר ויוצר ג'קומטי ונותן לכוכב המשנה שלו, ארמי האמר, לקריין את פתיחת הסרט ולקחת משם את ההובלה, לצידו של ראש. האמר מגלם את ג'יימס לורד, סופר שהתתבקש על ידי ג'קומטי לדגמן עבורו, בשביל דיוקן. מה שמתחיל כהצעה לישיבה של שעתיים או מקסימום זמן צהריים, הופך למסע מתיש, מעייף ומלא כבוד והערכה מצידו של לורד כלפי ג'קומטי, שלא מצליח להביא את עצמו לכדי מיצוי וריצוי, כאשר הוא מצייר את פניו של לורד.


בוא אליי לגלריה, שעתיים אתה בחוץ | באדיבות yes

דרך המסע הארוך של צמד הדמויות הראשיות, מכיר לורד את מי שמצוייר בתור אדם אקסצטנרי ונוירוטי, אשר בז לבורגנות וכסף ואף ליצירותיו שלו. במהלך תהליך היצירה הוא שואל המון שאלות גדולות ומדבר על לא מעט נושאים אשר נשמעים לצופה כאילוץ מסוים לדון בנושאים, אשר ברומו של עולם; נושאים בהם אומנים אקסצנטריים שכאלו כנראה דנים בהם לא מעט, כמו הרהור על כיצד לצייר ציור והאם אפשר לסיים יצירה וכמובן שאלות מאתגרות על מוות או סתם שאלות כמו: "האם רצית פעם להיות עץ?".

ובכן, את כל השאלות הללו לא מפתח טוצ'י, כיוון שהוא בעיקר מביים את מה שלא מעט במאי עשו בשנים האחרונות, כאשר רצו לספר סיפור על אומן והוא לוקח את החודשים האחרונים בחייו, מרחיב אותם ומציב עדשה מפוקסת בחייו של האומן, שישקפו ממנו טיפה גדולה וגדושה עבור אלו שהכירו את סיפורו על פני השטח או מסיפורים. אחד האלמנטים הבולטים בסרטים מהסוג הזה, הוא עצם העובדה שהסיפור מובא על ידי גיבור רגעי, שמגיע בתקופה מסוימת מאוד בחייו של האומן ומספר את סיפור חייו, דרך עיניים נייטראליות.


אז מה, חוזרים לסדנה או מה? | באדיבות yes

סיפורו של ג'קומטי הוא סיפור של אהבה מצידן של שתי נשים, חוסר שביעות רצון מתמיד מעצמו, מהסביבה וממה שהוא יוצר, בוז לחברה ואיתה גם השלמה גרוטסקית, שהוא איכשהו צריך לשרוד בעולם. ג'קומטי גם חולק עם לורד הרבה דעות שלו לגבי אומנים אחרים, שהציפו את המאה וגדשו אותה ביצירות חדשניות ומוכיח עוד ועוד כמה אופיו היה בעייתי וייחודי וכל זאת בתהליך, שלהזכיר לכולם, החל בשעתיים של עבודה צפויה, שהפכה לתהליך ארוך ועמוס בהיכרות הצופים והגיבור את נפשו ופועלו של האומן, שבהחלט מותיר רושם כאדם מעניין ומיוחד.

המניע המרכזי של לורד לא ברור, על פני השטח, אבל הוא שותה בצמא גדול את כל מה שיש לג'קומטי להשקות אותו והוא מוצא את עצמו מושפע, באופן ישיר, מכל סטייה במצב רוחו של האומן ומוכן להשלים כמעט עד קץ, בדחיות בתאריך שובו הביתה, עובד עם הקפריזות של האומן ונשאר "פוקר פייס" עד הרגע האחרון וכל זאת בשם היצירה והתהליך, שמתברר כלא פשוט, על מנת לייצר אותה. דרך אותה יצירה הוא גם לומד על הקשיים, היופי והתהליך באומנות הציור, שדורש הרבה יותר אנרגיות מאנשים מסוימים.


בוא, תקרא את השפתיים | באדיבות yes

טוצ'י נוגע - לא נוגע בנושאים עליהם מדבר ג'קומטי ובעיקר מותיר אותם ברקע לסיפורו של האומן ופה נעוץ אולי פספוס מסוים, אבל זה נראה שהוא הסתפק בהצגת האיש ולא ניסה לחדור ולחפור תובנות מסוימות ומעמיקות לגבי החיים. למזלו הרב ג'פרי ראש לא נותן לסרט להנמיך את האש וגם אם הוא לא סרט פשוט להמון קהלים, אפשר רק לצפות בתצוגת המשחק של זוכה האוסקר משנת 1996 (על תפקידו בסרט "ניצוצות") ולהעריך את עבודתו הנפלאה וכלילת השלמות בתור שחקן ראשי מרשים, שגם בגילו המופלג והפנסיוני (67) מצליח לזקק מעצמו הופעה נהדרת נוספת לרפרטואר המרשים שלו.

בסך הכל מדובר בסרט קצר יחסית, שמצליח לעמוד על אופיו של אומן מפורסם ומגרד נושאים מעניינים על פני השטח, הכימיה בין השחקנים הראשיים טובה ועל אף שלא קורה בו יותר מדי הוא עדיין נסבל, הן בזכות אורכו והן בזכות תצוגות משחק נפלאות ובימוי סביר. קשה להגדיר קהל יעד שייקח את היצירה הזו למקומות אחרים מעבר ל"סביר" וה"טוב", אבל בהחלט אפשר לומר שהסרט עושה עבודה טובה ומקיפה באיפיון דמותו של ג'קומטי, בסיפור תקופה מסוימת בחייו ובהצגת עולמו השברירי באותה התקופה.


לא, לא...עוד פעם! | באדיבות yes

משפט על הסרט:
יש שיאמרו שהוא משמים, חסר תכלית ומפוספס, אבל הוא בהחלט נוגע במספר נקודות מעניינות בחייו של ג'קומטי ובהתמודדות שלו עם החיים ובהתמודדות החיים איתו ומעל כולם, בהחלט שווה לראות את ג'פרי ראש מצליח להציל ולהנציל כל חלקה טובה של הסרט.

משפט על הבמאי:
טוצ'י, בתור במאי, לא מצליח להתרומם עם תסריטים טובים ולא עם ביצועים מרשימים, אבל ייתכן שזה אחד משני סרטיו הטובים וכזה שימשוך אותו לנסות ולא לחכות עשור נוסף עד שהוא מביים סרט נוסף.

משפט על השחקנים:
כאן פגע טוצ'י כמעט בכל בחירה, החל מ-ראש הנפלא שבהחלט עושה פלאות לסרט, דרך ארמי האמר שהופך לאיטו לשחקן נהדר ורציני וגם דרך טוני שאלוב הוותיק והטוב וכלה בקלמנס פואסי, בתפקיד קטן וממזרי.

משפט על אורך הסרט:
כמה נהדר שעדיין יודעים לייצר סרטים שיורדים מתחת לשעה וחצי ומצליחים להותיר חותם מסוים, למרות שניכר שהפעם אורכו הקצר של הסרט מנע ממנו למצות את עצמו באופן וצורה מלאים.

בכורה ארצית – רק ב-yes

החל מ-6.9 - בספריית "24/7 סרטים חינם" ב-yesVOD
ובערוץ yes3 - שלישי 11.9 בשעה 22:00