"טובת הילד": במילה אחת: תומפסון

בתוך שנה אחת, שני רומנים של איאן מקיואן, כותב הרומן המוצלח: "כפרה" (שגם הפך לסרט מצליח, בסופו של דבר), מקבלים עיבוד קולנועי ועולים אל המסך. הראשון, שיצא לפני כחודשיים - "על חוף צ'סיל", נחל כישלון חרוץ למדי והנה מגיע לו אחד נוסף, ששוב לוקה במלודרמטיות יתרה, אבל בלי הרבה שיניים בסופו של דבר ונשען באופן מלא על יכולות המשחק של אמה תומפסון הנפלאה. תומפסון גם אמורה להישען על סטנלי טוצ'י, אבל למרות שהוא עושה עבודה טובה בסך הכל, הוא מנגן כינור שני ומשני למדי, כמעט לא מורגש או משפיע וממשיך מסורת של תפקידים גבריים שהם יותר נשיים.

הסרט הזה עשה את הבכורה הישראלית שלו בפסטיבל ירושלים והאמת שדרך הטריילר אפשר לגמרי לקנות את מה שהוא מוכר: שופטת לדינים משפחתיים, שעבודתה היא חייה והיא מקבלת קייס מרטיט וברקע בעלה מתפקד יותר כמו אשת ראש הממשלה. מתלונן על מחסור במין וביחס מצד אשתו כלפיו והיא, לעומת זאת, לא מראה סימנים רבים של התרגשות, גם כאשר הלה מאיים ברומן, בצורה הכי מתרפסת שאפשר לחשוב עליה. די לרעשי הרקע, עוברים לדבר האמיתי, שבשבילו הגעתם: הילד. מה שחשבתם שיסחט את דמעותיכם מתברר כסוג של בלוף מוגבר, כאשר אפקט הדרמה, בגלל עלילת הילד החולה, מתמסמס לו החוצה בגלל מריחה עלילתית עשויה בחולשה רבה.


(זה המגע הכי מתקדם שלנו מזה שנים | באדיבות בתי קולנוע לב)

סיפור הרקע המלווה את מערכת היחסים הנרקמת בין השופטת לנער המדובר נעוץ בעובדה שחיי בני הזוג עלו על שרטון בלתי נראה כמעט לפני כשנה, אבל בעוד פיונה (המגולמת על ידי תומפסון) לא שמה לב לעניין, בעלה, ג'ק (טוצ'י) מאוכזב מכל רגע שהכתף של פיונה מעדיפה להפנות את עצמה אליו. היפוך גברים-נשים טיפוסי לתקופה הנוכחית, במסגרתה הוליווד מעודדת שיוויון דרך הסרטים. התפקיד של פיונה דורש ממנה לשמור על רמת מתח גבוהה, כאשר היא מחליטה בלא מעט תיקים בהם מעורבים ילדים בעלי סבל מסוים, שהמוסר הכפול של המדינה והורי הילד מכריח התערבות חיצונית של שופטת, במקרה הזה היא בעצמה מכריעה בלא מעט תיקים נפיצים ומתסכלים, שהחשיפה התקשורתית אליהם גבוהה למדי.

את כל התפקיד הסבוך וכפוי הטובה הזה מבצעת פיונה כאשר אין לה ילדים משל עצמה ולא בגלל שאובחנה בעלת קשיים מסוימים לייצר אותם, אלא בגלל שהיא וג'ק העדיפו לתחזק קריירות מצליחות עד שהזמן חלף מבלי שוב והגוף הפסיק לייצר את החומרים הדרושים להכנת ילדים. הסרט מתנהל בתחילתו בכיוון של הצגת נישואיהם הכושלים של ג'ק ופיונה וכיצד היא בוחרת להתמודד עם הכישלון הגדול בחייה, הנישואים וחוסר תשומת הלב לגבר היחיד שאוהב אותה. אחד הדגשים הבולטים שמנסה להציג ריצ'ארד אייר, במאי הסרט, הוא עצם העובדה שפיונה מוקפת בחבורת גברים, שנותנים לה להרגיש נעלה, מעבר לעצם העובדה שתפקידה מחייב אנשים לקום בכניסתה לחדר ולקרוא לה: "גבירתי" ודרך הרקע הזה גם כיצד היא מתייחסת לכל אחד מהגברים המרכזיים, הסובבים את חייה.


(אלוהים, תעשה שהסרט הזה יתקדם כבר | באדיבות בתי קולנוע לב)

יש לה עוזר אישי רופס (המגולם על ידי ג'ייסון ווטקינס - "טאבו"), שעובר לדום בכל כניסה שלה לחדר, את בעלה שאליו היא כמעט לא מייחסת חשיבות, עקב העומס בעבודתה ועוד שלל גברים הנראים נלעגים, שוליים ובעיקר דמויות רקע לה ולהצלחתה. הכל משתנה כאשר דווקא הגבר היחיד, שהוא בתחילת דרכו (כגבר) וגם על סף סיומה (בכלל), מצליח לערער אותה ואת ההתייחסות הלא מודעת שלה אל בני המין השני. אדם הצעיר חולה בלוקמיה והוא בן לקהילת עדי יהווה, אשר לא מאמינים בעירוי דם, גם אם מדובר בטיפול שעשוי להציל את חייו. המשפט, במרכזו אדם עומד, הוא משפט בין הוריו של אדם, המייצגים אותו כקטין (חסרים לו חודשיים להפוך לבגיר) אל מול בית החולים שרוצה להצילו באמצעות עירוי דם.

את מה שהספר עשה, הסרט מצמצם לאחוז נמוך של התלבטות מוסרית לגבי הקביעה של פיונה במקרה של אדם, אליו היא הולכת ומתקרבת, לאחר פגישתם המשותפת בבית החולים, על מנת שהיא תוכל להבין שהוא עצמו מבין את כל ההשלכות של ההחלטה של לא לקבל עירוי דם, בגלל הרקע הדתי שלו. הצמצום הזה מוציא את העוקץ מהר מאוד מהסרט וגם אין יותר מדי בשר עלילתי או מעניין במעבר למערכת היחסים בין פיונה לבין אדם ההולכת, נבנית ועוברת טלטלות, כתוצאה מהחלטה של פיונה במשפט ועל גורלו של אדם.


(חבל ההצלה של הסרט - תומפסון בפעולה | באדיבות בתי קולנוע לב)

השופטת, אשר מקבלת החלטות על חיי אחרים עוברת משפט שדה מצד בעלה, שמוכיח שאין חסינות לאיש וגם על "פשעיה" היא כנראה תצטרך לתת את הדין, אבל הכיוון הזה לא מפותח מספיק טוב בסרט ולא עצם העובדה שגיבורת הסרט היא אישה עם מעמסות נפשיות כבדות מנשוא. יש הרבה תסכול, אבל מעט שיחות והרהורים שהיו בספר. מרכז ההרהורים והשיחות בעצם מתקיימים בין פיונה לבין אדם, כאשר הוא משוכנע שהיא תענה לו על לא מעט שאלות קיומיות ואילו היא, היא נפעמת מפגישה עם אדם צעיר, בעל כל כך הרבה תובנות מעניינות על החיים ובכלל.

השופטת הקשוחה הזו, שלא מנשקת את בעלה ומוצגת גם בתור פסנתרנית חובבת, מתמוססת נוכח נער אחד מיוחד ונותנת לו לחדור הגנות רבות. מה שנשמע כמו תחילתה של ידידות מסקרנת ומצולמת היטב מצליח לייצר נפילה דווקא בתחום הדרמה וכושל במבחן הרגש, כאשר הסרט מכיל הרבה יותר רגעים מתים ומשעממים מאשר דרמטיים, מרגשים ומרטיטים. על אף המשחק החיובי של קאסט השחקנים, הבימוי של אייר לא מצליח להביא את הסרט לרגעים דרמטיים מזוקקים אמיתיים ומותיר אותו עבש, על גבול הסתמי ותלוי לגמרי בגיבורה הראשית וביכולות המשחק שלה.


(סדר עוד טיפה את השיער והעתקת את התסרוקת שלי | באדיבות בתי קולנוע לב)

משפט על הסרט:
כנראה שהטריילר ירגש וירטיט אתכם הרבה יותר וקולע לרגעים הדרמטיים המזוקקים של הסרט כולו. מעבר לתומפסון המשובחת, התסריט לקח את הסיפור צעד אחורה והפיק סרט בינוני פלוס.

משפט על הבמאי:
ריצ'ארד אייר, במאי של מלודרמות בריטיות פחות מוכרות בשטחים ההוליוודיים, לוקח את הדרמה הטעונה הזו ואיכשהו מצליח להוציא ממנה את העוקץ ולהותיר את קהל הצופים עם עיניים יבשות ועייפות.

משפט על השחקנים:
טוצ'י חביב ומטה וממש לא ממוצה, תומפסון נפלאה וחדה ופיון וויטהד ("דנקרק") סתמי ומוגזם לפרקים, בסרט שרובו ככולו נשען על הכוכבת הראשית שלו.

משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי, שהרגישו כמו משהו שצריך לקצר ברבע שעה לפחות, כי הוא באמת סרט מרדים.