"מה יגידו כולם": רק לא בתי

לפני כשלושה שבועות עלה מחדש ב-yes הסרט הוותיק והמצוין: "לא בלי בתי", בכיכובם של סאלי פילד, אלפרד מולינה וימבה ישראלים משלנו. זו הייתה הזדמנות מצוינת להיזכר ולנסות להבין כמה השתנו האובייקטים הקולנועיים מאז ועד היום בכל הנוגע ליחס כלפי האיסלאם. כפי שידענו (או אולי לא), בארצות מסוימות, ביניהן איראן, פקיסטן ושלל ארצות מוסלמיות, בנות העולם השלישי וגם מודרניות יותר, לא נרשמו שינויים רבים, מכיוון שדת ומסורת עדיין שולטות בעם. ב"לא בלי בתי", אלפרד מולינה מגלם רופא משכיל, שבהינף מטה קסם נבער, הופך את עורו ונהפך מפלצת מאובנת, בעלת אפס סובלנות לצרכי משפחתו הקרובה והוא כולא את בתו ואשתו באיראן, ללא מוצא או מפלט אפשרי. חשבנו שדברים השתנו מאז, אבל כפי שידוע לכולם, באיראן הדת שולטת ללא עוררין וגם הסרטים האיראניים החתרניים ביותר הציגו ביקורות נוקבות מבית, על ההתנהלות בממלכת האייטולות.

אירופה עצמה גם היא עוברת מיני כיבוש איסלאמיסטי, כאשר הדת הזו הופכת להיות בת בית מעוררת מחלוקת בהמון מדינות אירופאיות. נורווגיה, על פי סרטה של איראם האק, גם נכללת בין המדינות הרבות באירופה, שמכילה אוכלוסייה מוסלמית ואיתה מנהגים ודרך חיים שאפילו לא מנסים להידמות לדרך החיים במדינה בה הם חיים. בעת הצפייה עלו לא מעט קווים מקבילים בין חווית הצפייה מסרטו הנודע של בריאן גילברט לבין הסרט הנוכחי; דמות אב דומיננטית שהופכת את עורה בצורה קיצונית (מדי) וילדה מבולבלת שרק רוצה שהסיוט ייגמר, אבל בסרט הנוכחי הייתה נקודת שובר שיוויון, כאשר גם האם, או יותר נכון, בעיקר האם, הייתה אף גרועה יותר מהאב הכובש ב"לא בלי בתי".


(אז את אומרת שלא באמת קר לך? | באדיבות בתי קולנוע לב)

סרטה של האק הוא זעקה לעולם המודרני - זעקה שחייבת להדהד בזמנים הנוכחיים וזעקה שחייבת לטלטל את אירופה, במידה מסוימת, מהנגע המיושן והאפל שמקנן בתוכה ללא הרף. לצד השכלה וחיים מודרניים, במדינות אירופאיות מודרניות, עם אורח חיים נורמטיבי, עדיין מטופחים מנהגים מסורתיים, דתיים ומיושנים, שחלקם תמימים, ניתנים לאימוץ ואף ראויים לשימור, אבל חלקם נוראיים, אפלים, חשוכים ואין להם מקום בעולם הנוכחי. הקיטוב החד צדדי של משפחה נורמטיבית למראה ובין מה שמבעבע ובוער מתחת לפני השטח וכמובן נחלק עם הסביבה הקרובה, שמשפיעה על כל מהלך חייהם, הוא קיטוב שמוצג בסרט, כאשר הדגש מתנהל ומנהל על פי שם הסרט ומרכזו הוא בתגובה הסביבתית למעשי הבת, שמשליכים על כבוד משפחתה.

נישה היא נערה מתבגרת הכי רגילה בעולם; מסתובבת עם חברים, שותה, מעשנת ויוצאת למסיבות. אבל כאשר היא חוזרת הביתה מבילוי לילי, היא עושה זאת דרך הדלת האחורית (במקרה שלה - החלון), מתגנבת בשקט ומחליפה את בגדי היציאה בפיג'מה, בעודה נכנסת תחת השמיכה. נישה היא בת להורים פקיסטניים, אשר כבודם מונח על השולחן בכל אקט משפחתי שעשוי לחצות את גבולות ארבעת קירות הבית ובעיקר בעיניי האמא. אביה של נישה: מירזה, נראה בסצנות הראשונות כאיש הקליל במשפחה וזה שמאמין שהגיע עם משפחתו לארץ חדשה, על מנת שיוכלו לצמוח ולהתפתח מעבר לגבולות שקבעה להם ארץ מוצאם. הוא נהנה להשתעשע ברעיון שביתו תהיה עורכת דין או רופאה ונראה כמו האדם הפתוח ביותר שיש. עד ש...


(פעם ראשונה שלי בתור סנדוויץ' באופנוע | באדיבות בתי קולנוע לב)

דילוג של כמה דקות קדימה ונישה מכניסה בחור הביתה, דרך החלון ובשקט מופתי. היא שואלת אותו בהלצה אם כבר ביקש את ידה מאביה ומספר רגעים לאחר מכן ידה של אביה היא דווקא הפעילה יותר. מאותו הרגע, אביה מאבד צלם אנוש וכדור השלג מתחיל לתפוס תאוצה וגודל, כאשר השלג שנצבר ומזין את הגלגול נוצר כתוצאה מהתגובה הסביבתית למשפחה כתוצאה ממעשיה של נישה. הצד הפרימיטיבי של אביה יוצא החוצה, כמו חיה מוכה והוא מוזן ללא הרף מחברים ומשפחה, שמתחילים בתהליך נידוי, כתוצאה ממעשי בתו. ההיגיון לא עובד ומירזה מוצא פיתרון שאפילו לא יכול להיות מוגדר כ"שנוי במחלוקת", כי אם יותר במשפחת ה"מטורף והחולני".

הענישה, למען יראו וייראו, לא שוברת את רוחה של נישה באופן קבוע והיא מצליחה איכשהו להתמזג עם העונש הנוראי, שכל כך מקביל לשבי ב"לא בלי בתי". ועם זאת, הסרט הנוכחי מספר על נערה צעירה ושטופת הורמונים, שמכתיבים לה את הקצב ואם זה טוב או רע. לרוע מזלה, אלו הקובעים את סדר יומה הם משפחתה והחברה המקיפה אותם, אותה חברה שהסממנים התרבותיים שלה מתנגשים התנגשויות איומות עם התרבות המודרנית ואותה חברה ועונשיה רק מציגים אוזלת יד בכל הנוגע לאכיפה של חוקים ומנהגים מיושנים על בני הדור החדש. אפשר לשבור ולרסק את רוחם, אבל רק באופן זמני ולא קבוע.


(כל כך הרבה דברים יפים לראות וכל כך מעט זמן | באדיבות בתי קולנוע לב)

הסרט מפתח דיון בנושא מעמד האישה בחברות איסלאמיות בעלות סממנים דתיים קיצוניים, מציג עולם מקביל, אשר נראה כאילו כבר אבד עליו הכלח ממזמן ועם זאת הוא מוצא מקום על מנת להתקיים במקביל לעולמנו שלנו ובלא מפריע. מה שנראה כמו חלום רחוק על מציאות עגמומית בסרטים משנות השמונים, ממשיך להתקיים גם בתרבות הפלאפונים החכמים, שלל המסכים ודור ה-Y. מעמד האישה הולך ומתחזק בכל כך הרבה איזורים בעולם, אבל במקביל נותר רעוע בכל כך הרבה אזורים אחרים והאק מנסה לייצר את הדיון יש מאין, בעזרת סרט שפשוט יגרום לצופים בו למרוט את שערותיהם מרוב תסכול, נוכח אוזלת היד של גיבורת הסרט, בכל הנוגע לחופש האישי שלה, כאשר היא חיה בחברה מקובעת, מיושנת ואלימה.

הסרט אומנם מציג מאבק בין תרבותי ובין דורי, אבל הוא גם לוקח תמונת מיקרו למצבי מאקרו בין הורים וילדיהם, כאשר ההורים מרגישים שהחינוך פסק מלהשפיע אל מול ילדים, שכבר גיבשו לעצמם אישיות ועצמאות. האם אפשר לכפות את החינוך, מיושן או מודרני, באמצעים שאינם כוחניים? האם המוצא האחרון הוא כפייה ואלימות פיזית, נידוי וגישה דורסנית מצד ההורים או שניתן למנוע את הריחוק ולמצוא שביל משותף, במסגרתו ההורים וילדיהם יכולים להסכים על דרך משותפת. בכל מקרה סרטה של האק מעלה כל כך הרבה נושאים בוערים וחשובים, שחובה לדון בהם, הוא כל כך ריאליסטי, עוצמתי, מבוצע היטב וממקד את הצופה בדיוק במצוקה של הגיבורה הראשית וגם בזו של אביה, על אף התנהגותו הקיצונית ועל כן זו יצירה חשובה שלא כדאי לפספס.


(המבט הנוגה הכובש של הסרט | באדיבות בתי קולנוע לב)

משפט על הסרט:
סרט עוצמתי, אשר מיועד לשכבות גיל בוגרות. סרט שבו הפרוטוגוניסט אינו אבסולוטי, אינו יחיד והפרוטוגוניסט הראשי אף זוכה לאמפטיה מצד הצופה. יצירה עשויה היטב, מהוקצעת ומבוצעת בצורה כמעט חפה מטעויות. מעורר רגשות, מחשבות ותסכולים מרובים. עוכר שלווה ונפלא.

משפט על הבמאית:
האק בסרטה השני סך הכל, עם אמירה נוקבת וחודרנית. מביימת היטב, עם קאסט אנונימי לקהל הרחב, אבל משובח. סיקוונסים מותחים, דרמטיים ופשוט ביצוע נפלא, בעבודת בימוי מורכבת כתצרף סוגתי משובח.

משפט על השחקנים:
אדיל חוסיין, המוכר מתפקידו ב"חיי פיי", הוא מירזה, האב, חוסיין מתפקד נפלא, במנעד רגשות רחב וקיצוני, אבל את ההצגה הוא מותיר למריה מוזהדה, בתפקיד הראשי, שפשוט כובשת את המסך וצריכה להמשיך להתבלט גם אחרי התפקיד הנוכחי. העיניים שלה אומרות הכל; עצב, שמחה, ממזריות ותחכום אין סופי.

משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי שבהחלט ממוקדת במטרה והעברת המסר, אין שומנים מיותרים וסיפור שהעליות והמורדות שלו מביאות את הצופה לסיום רווי בדיוק כפי שתכננה הבמאית, עם מסר חזק שלא עוזב גם בתום הסרט.