"22 מייל": אחרי שלוש פעמים באה הנפילה

שיתוף הפעולה הרביעי של מארק וולברג ופיטר ברג עושה רושם נהדר לפני הצלילה פנימה אל תוך הסרט, אבל מרגיש עם סופו כמו שיתוף הפעולה החלש ביותר בין השניים. נראה שבהזדמנות הראשונה שהשניים סוטים מהדפוס המוצלח שהיה ביניהם, העסק מתחרבש. בשלושת שיתופי הפעולה הקודמים של השניים ("השורד האחרון", "הגיבורים של בוסטון" ו"אסון בלב ים") כל הסיפורים היו מבוססים על מקרים אמיתיים, הסיפור עצמו נותר בעל היגיון, היה מרגש במידת מה וכמובן מותח וכלל קטעי אקשן ברמה טובה והיכן שהיו דרושים אפקטים מרשימים (כגון "אסון בלב ים") ברג סיפק את העבודה.

הפעם, כל מה שנותר הוא אפקטים, בסרט שכחלק מקו מסוים של שחזור ז'אנר קולנועי של סרטים שהיו מצליחים לפני עשרים וחמש או שלושים שנים אחורה. ממש זה עתה דנזל וושינגטון שייט לו לסרט שני בסדרת סרטי "נקודת שיוויון" והנה ברג את וולברג כאילו שואלים את הקונספט, בוחנים אותו ורצים קדימה לייצר סרט שנראה כמו שכפולים של סרטי קולנוע, שכנראה היו עושים הדים חזקים יותר בשלהי שנות השמונים, בואכה שנות התשעים, עם אקשן בלתי פוסק גיבור בלתי ניתן להשמדה, אויבים מסוכנים ושותף למסע שקשה לבטוח בו, אבל צריך.


(מה אתה אומר? תביא עיתון, אני אביא בך מחסנית | באדיבות סרטי פורום פילם)

מארק וולברג סוגר כבר כמעט 11 שנים מאז התפקיד האחרון שלו, בתור דיגנם, בסרט "השתולים" של סקורסזה, אשר זיכה אותו במועמדות הראשונה לפרס האוסקר על תפקיד שחקן המשנה הטוב ביותר (אותו הפסיד בסופו של דבר לאלן ארקין, על תפקידו ב"מיס סאנשיין הקטנה"). מאז הוא גם היה ענק בסרט "פייטר" של דיוויד או.ראסל בתור מיקי וורד, בתפקיד וסרט שעשו שירות ענק לקריירה של הוולברג המוצלח במשפחה, אבל מאז שיתוף הפעולה עם כריסטיאן בייל ואו.ראסל, נראה שוולברג בקו נסיגה מתמיד. זה לא שהוא לא עושה סרטים טובים, הוא עושה. זה לא שהוא משחק תפקידים חלשים ונטולי אופי, הוא בסדר, אבל אין שום דבר שאפשר לעבוד איתו בעונת האוסקרים.

אף אחד מהסרטים לא מאתגר אותו מבחינת רמת המשחק, הוא ממציא את עצמו מחדש בתחום הקומי וממשיך להישאר נהדר בז'אנר האקשן, אבל הוא זונח את התפקידים שחברי האקדמיה אוהבים להניף אל על והסרט הנוכחי הוא דוגמא מובהקת להמשך נסיגתו של וולברג מקירבה מסוימת לעונת הפרסים והטקסים, כאשר הוא מגלם לוחם של יחידת עילית סודית, בעל מעט מאוד נורמות סבירות, אבל עם טונות פטריוטיזם ורעל עבור מדינתו ועבור הדגל, שמרבית הבמאים איתם עובד הוולברג, אוהבים לנופף בו בהפגנתיות בסרטיהם.


(תסתכל מחוץ לחלון, תגיד מה אתה רואה | באדיבות סרטי פורום פילם)

וולברג מגלם את ג'יימס סילבה, קצין ביחידת עילית ממשלתית, שכמובן הממשלה לא יכולה לקשור את עצמה אליה (משלב מסוים של פעילותו). הוא אנליטי, קשוח, לא רגשן ולא נקשר ועל כל אלו הוא מוסיף לעצמו גומיה על היד, איתה הוא מצליף ללא הרף בידו שלו. יש לו צוות נאמן וקשוח (איך לא, אם רונדה ראוזי היא חלק מהצוות שלו) שלמד להפריד בין רגשות ובין מבצע, מהלכו ותוצאותיו והם מקבלים משימה חדשה, לאסוף שוטר זר ממדינתו (נראה ומרגיש כמו אינדונזיה את תאילנד), כאשר בראשו ישנו הקוד לפצח מיקומם של פצצות צסיום, שעשויות להביא כיליון ואבדון על יושביה הלא מודעים של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

נשמע מוכר? מטושטש? כן, זה נשמע כמו סרט בכיכובו של סטיבן סיגל, ואן דאם, סילבסטר סטאלון או ארנולד שוורצנגר משלהי שנות התשעים והנה מארק וולברג, אשר בשנות התשעים היה בעיקר מארקי מארק, ראפר לבן ושרירן חטוב שפרסם את התחתונים של "קלווין קליין", הופך להיות חקיין לאלו שעבר זמנם והוא ממחזר חומרים ישנים, בדיוק כמו אותם כוכבי אקשן של הניינטיז (היי סליי!) עושה את זה לא רע, אבל בשורה התחתונה השרביט הזה, אשר מונף על ידי פיטר בורג, מנהיג חבורת שחקנים טובים שמזרימים סרט בינוני למדי, בלי שום חדשנות או ייחודיות, אשר אמורה לבדל את מה שמתיימר להיות להיט קיצי קצר ועתיר יריות וקטעי אקשן.


(הקשב המפקד הסמל, החדר ערוך לבדיקתך | באדיבות סרטי פורום פילם)

הצופה לומד על הגיבור הראשי מסיקוונס קצר של שתי דקות, בתחילת הסרט ומאז הוא נכנס למוד מסוים שבמסגרתו הסרט מתחיל לרוץ. בז'אנר ראשון, המציג סוג של סרט פוליטי ודרמטי, שמנסה להיות מה שוולברג וברג עשו עד עכשיו - דרמות מבוססות מקרים אמיתיים. זה מרגיש אותנטי ואמיתי ואז מגיע טרום מבצע החילוץ ואקשן השמור לסרטים של ג'קי צ'אן, רק הרבה הרבה הרבה יותר גראפי ומשם למבצע החילוץ שכבר מאבד כל פרופרציית צלם אנוש לסרט שהיה נראה כמו כזה שרוצה להידמות לסרט מבוסס מציאות. מבצע החילוץ עצמו הוא סיפור אקשן בפני עצמו, מעיף החוצה את מה שברג עבד עליו בפתיחת הסרט ויאללה בלאגן.

משם הסרט הולך על דפוס די ברור, אשר יבודד את הגיבור באופן הירואי במהלך ניסיונות החילוץ של מושא החילוץ, במסגרתם הוא כמובן ישרוד, אבל לאט לאט מבצע החילוץ יגרור אחריו דילול משמעותי של הצוות, אז אל תיקשרו לאף אחד מהחבר'ה, בערך כמו אנשי היחידה בה הם משרתים. הדילול הזה תמיד נועד בשביל לשתול הרגשה מסוימת בלב הצופה שלא הכל חיובי במבצע החשאי. הוא לא נקי ובשביל להציל אדם אחד ומידע חיוני, ייתכן וחיי אדם יהיו מותרים ומיותרים. כל זה בשביל לתת את התחושה לצופה שלא הכל וורוד, אין גיבור שאינו מתייסר, גם אם הוא יצליח לבצע את המסירה והמשימה באופן חלק. הוא יאבד אנשים, אך לא את דרכו.


(יש לך משהו בעין, שימי קרח ותלחצי כל הלילה | באדיבות סרטי פורום פילם)

קטעי האקשן והלחימה נועדו בבירור להבליט את יתרונותיו של הג'קי צ'אן המקומי - איקו אוויס, אבל הוא הולך לאיבוד בין מצלמה רוטטת, חיתוכים מהירים והילוכים איטיים מיושנים. מארק וולברג מקבל שורות קלישאתיות, בין המון רגעים בהם הוא ממש ממש רוצה להיראות רציני, ג'ון מלקוביץ' נראה כמו חיקוי של עצמו מחקה איזה "קון אייר" או סרט ניינטיז אחר ובשלב מסוים זה פשוט נראה כמו עוד להיט רגעי שנסחף אל החוף מהניינטיז ועוד רגע כולנו נשכח ממנו ונמשיך לחקות שאוגוסט הזה יביא אלינו סרטי אקשן קצת יותר מקוריים ולא כאלו שנועדו למלא שורות בהצגות הליליות בקולנוע.

בסופו של דבר פיטר ברג רוצה למסור מסר מסוים אשר ילווה את הסרט הזה - הוא לא מצליח. מארק וולברג הולך לאיבוד בתוך תסריט שבטח לא מוציא אותו מהמסלול האנטי אוסקרים שהוא בנה לעצמו ופתאום יש לנו שיתוף פעולה מבוזבז בין ברג לוולברג, כאשר היה נראה כאילו שניהם מצאו בבירור את הנוסחא המנצחת לייצר להיטים מוצלחים. אין מסר ברור, אין אקשן ברור ובסך הכל מדובר בסרט קיץ בינוני למדי, שרק מזכיר כמה מארק וולברג יכול להיות טוב ומעדיף להתבוסס בבינוניות ובסרטים שאפילו לא קרובים להוציא ממנו את המקסימום בתור השחקן המשובח שהוא.


(הנה פאה שמלקוביץ' יתחרט שלבש לראשו | באדיבות סרטי פורום פילם)

משפט על הסרט:
עוד להיט קצבי, שאפשר היה לקטלג אותו בשנות התשעים או תחילת שנות האלפיים ונראה כאילו הוא תעה בדרך, בכל הנוגע לשנת הייצור. מכונת הזמן לא פלטה אותו בזמן ואנחנו נתקענו עם להיט אקשן בינוני ללא כיוון ומטרה.

משפט על הבמאי:
פיטר ברג משחזר, ממחזר וכאשר הוא גם לא מתבסס על סיפור אמיתי, כשיש לו שיתוף פעולה עם מארק וולברג ככה זה בדיוק נראה. סרט עלילתי קולנועי רביעי שלו ביחד עם מארק וולברג והוא יחתום על אחוזי הצלחה כאלו גם לארבעת הבאים, כאשר הרביעי מביא איתו נפילה אחרי שלושה מוצלחים.

משפט על השחקנים:
מארק וולברג די מבוזבז, למרות שהוא נהדר בכל אופן. ג'ון מלקוביץ' כל כך סתמי שהוא צריך לקבל קנס ולא משכורת, לורן כוהן ("המתים המהלכים") סבירה פלוס ורונדה ראוזי בדיוק אותו דבר רק בכיוון המינוס ופיטר ברג גם נדחף לכמה דקות של תפקיד. מעל כולם והכי מרשים הוא איקו אוויס, אומן לחימה בחסד עליון.

משפט על אורך הסרט:
לפחות פה ברג היה ממוקד בשעה וחצי, שלא מלאה את הצופים ביותר מדי קטעי אקשן מדרגה נמוכה, כאשר שאר העלילה תוחמת את העומס של האקשן משני צידי הסרט.