"נקודת שוויון 2": דרישת שלום מהניינטיז

ספייק לי דחף לפני שבוע את בעיית אמריקה הלבנה והגזענית של טראמפ עמוק אל תוך גרונות הצופים, אצל אנטואן פוקואה זה רק מגיע בתור רמזים עדינים, אבל הוא לא מוותר על ההקשר השחור-לבן דרכו, דרך דנזל וושינגטון ודרך הסרט שלו. איפה ההקשר? תחילת (וגם המשך) הסרט מציגים את דנזל וושינגטון קורא את ספרו של טא-נהסי קואטס; "בין העולם וביני", ספר שבמסגרתו הסופר מספר לבנו את סיפור התבגרותו ברחובות ברוקלין ותובע מאמריקה הלבנה תשלום על פשעיה כנגד אוכלוסייה שלמה ועם התקדמותו (האיטית למדי) של הסרט, אפשר להבין כי ישנו הקשר אחד חזק וישיר בין הספר ובין העלילה, גם אם הוא קלוש ומשני במידת מה.


(תגידי, זה מגניב לגלם גיבור על עם כובע בארט? | באדיבות סרטי פורום פילם)

דנזל וושינגטון, בסרט הראשון בסדרה, היה סוג של לוחם צדק. גיבור על בלי טייץ משוריין וגינונים של גיבור על. הוא היה נסתר והתהלך לו בין הצללים, פירק פרצופים וגם לקח לו בת חסות צעירה, לה הוא דאג ושימש עבורה כדמות אב ובסרט הנוכחי וההמשכי הוא פשוט חוזר ועושה את אותו הדבר, כמעט באותו אורך סרט ותחת שרביט הבימוי של אותו במאי, אותו הבמאי שכבר עזר לו להשיג את האוסקר השני שלו במספר ואת הראשון בעבור משחק בתפקיד הראשי, על תפקידו הנפלא ב"יום אימונים מסוכן". הציפייה מהסרט הנוכחי, מתחילתו, הייתה להמשכיות מהסרט הראשון ולסוג של שכפול ושחזור, כי למען האמת ציפיות ליצירת מקור או עלילה מתוחכמת לא היה כלולות בסל המקורי מהסרט.

החשש העיקרי של שניים מהצופים העייפים, שהגיעו לראות את טרום הבכורה, היה נעוץ במילה אחת: "אקספוזיציה" ;. האם שורדים עם אקספוזיציה מתישה או שמא היא תתמוסס ותהפוך לסצנת אקשן מלהיבה. ואכן בדקות הראשונות היה נראה שזו הולכת להיות סצנת אקשן מלהיבה, ברכבת, עם פצפוץ איברים, עצמות ושאר ירקות, אבל פוקואה רצה להחזיר את הרכבת למסלול הטרום עלילתי ולאחר אותה סצנה נהדרת, הסרט מתיישב, לוקח נשימה ארוכה ומספר את הסיפור, בכמה חזיתות מתישות למדי, שלא תמיד מתחברות ואורג את כולן לסיפור אחד שלם, שבסופו תגיע חצי שעה של האצת דופק והילוך הסרט, לקראת המערכה האחרונה, הכל כך צפויה מראש.


(אההההההה....קוקוו וווווווו | באדיבות סרטי פורום פילם)

אז גיבור העל, נטול המניירות (חוץ מחדר סודי בביתו, שזה היה הכי גיבור על שיש) הוא אדם פשוט, נהג של Lyft, שאוסף נוסעים מנקודה לנקודה ומקשיב לבעיותיהם, מדי פעם גם הוא מצליח לתפוס איזה נוסע סורר, או כזה שנעשה לו עוול ואז כמובן שהוא מגיע לתבוע את צדקתו של הנוסע ומגיש את מנת הצדק קרה, היישר ממקום מושבו של הנהג. בין שלל הנוסעים שעוברים אצל מר מק'קול, ישנו נוסע אחד מבוגר (אורסון בין) אשר מקבל מספר דקות בתור עלילה משנית וזניחה בסרט, כזו שדי מדלגים מעליה, אבל היא נועדת בשביל להבהיר פעם נוספת כמה אנושי, דאגן ואמפתי הוא מר מק'קול, בעיקר לאוכלוסיות החלשות והנזקקות.

עלילת צד נוספת, שהיא הרבה יותר משמעותית, היא עלילת דמות האב (שוב), במסגרתה לוקח מק'קול עשב שוטה נוסף, בעל הזדמנות להיות פרח יפיפיה ומטפח אותו באדיקות ובסבלנות אינסופית. מדובר בשכן הצעיר של מק'קול, בשם מיילס, המגולם על ידי אשטון סנדרס הנפלא (הזכור בעיקר מתפקידו ב"אור ירח", בתור שירון, בשלב הביניים), שרוצה לצייר, באמת שרוצה, אבל החיים, העולם והמציאות הטראמפית (ובכלל) מושכים אותו יותר לסחור בסמים ואולי גם לנסות לירות באיזה "אח" אקראי, בשביל לקבל נקמת דם. עלילת המשנה הזו מצמיחה בעצם את אחת הסצנות הטובות ביותר בסרט, סצנה שמבהירה כמה דנזל וושינגטון הוא עדיין שחקן מרטיט וכמה שהוא עדיין אותו דנזל של "יום אימונים מסוכן", שרק מחכה לשורות הנכונות בשביל להתפרץ.


(יאללה, אבא'לה, מה נתקעת לי פה עם הספר, תן לצבוע בשקט | באדיבות סרטי פורום פילם)

ויש את העלילה, הצילום, המוזיקה וזוויות הצילום שדרכן מבהיר ומצהיר פוקואה: "אני מה זה אהבתי את שלהי שנות השמונים ושנות התשעים, אז למה לא לשחזר קצת דברים טובים משם...?". פוקואה פותח את הסרט בניחוח סרטי "הטוב הזה יכסח את כל הרעים" והוא מכוון מהפרה-אקספוזיציה , דרך שוטים וסיקוונסים של הפתיחה, שמשלבים נוף אורבני, עם מוזיקה שגורמת לך לחפש את ברוס וויליס בדרך להולי, אשתו שתמיד נמצאת במקום הלא נכון ובזמן הכי לא נכון. התקדמות הסרט ממשיכה לשדר את אותה האווירה, והכל בתיבול של עלילה מעט לא קוהרנטית, משמימה ומרוחה, אך גם כזו שעושה את העבודה.

אחד ההבדלים המהותיים מסרטי "מת לחיות" והסרט הנוכחי (וגם קודמו) היא היעדר הנבל החזק. בסרטי "מת לחיות" ובעוד סרטי סוף אייטיז, תחילת ניינטיז, הנבל תמיד היה נמסיס מעניין, או כזה ששואב אחריו אנרגיות שליליות ושנאה מצד קהל הצופים, אבל בסרטים שמחקים סגנון וז'אנר שכבר נחרש ודי ירד מאז שנות השמונים והתשעים העליצות, הנבלים גם אינם מחדשים כלום ובדומה לגיבור, מצופה מהם גם להחזיק מידה מסוימת מהסרט ובמקרה הנוכחי, הנבל נחשף במבט, עליו רומז פוקואה לצופים וקשה שלא להריח אותו מקילומטרים. בהמשך הדרך הוא פשוט נראה כמו עוד נבל גנרי ולא מלהיב או יוצא דופן וזו נקודת חולשה רצינית בסרט.


(תבטיח לי שאתה הולך לעשות תפקידים מעניינים יותר | באדיבות סרטי פורום פילם)

ישנו דילוג עלילתי לא בריא בסרט, כאשר עלילות הצד מפותחות מעט מדי, נתקעות להן בצד ואז נדרשות להעלות הילוך, שלא תמיד מקביל להתקדמותו של הסרט. מה שנראה כמו אקספוזיציה קצרה עד לא קיימת הופך לאחת ארוכה וכמו במיטב המסורת של סרטי ניינטיז (והאמת גם בסרטים נוכחיים), תוכלו למצוא בעלילה הנוכחית גם כן חיילים לשעבר בשירות הצבא, שמתעלים את התסכול מפוסט השירות שלהם לכדי כסף קל עם מוסריות נמוכה, כי מה טוב יותר מלקבל כסף עבור עבודה שעשית בעבר בכלום כסף, בשירות המדינה? אופס, עקיצה נוספת לכיוון הממשל, שכבר חייב "אלתוש" בשביל להימנע מעקיצות נוספות, בעידן שבו הקולנוע מנגח יותר מאשר מפרגן. ואיך אפשר סרט באווירה וניחוח ניינטיזי בלי סופה שהולכת וקרבה, כמשל לסרט עצמו וכהכנה לסצנת ה-Last Stand המערבונית?

בסופו של דבר (וגם בתחילתו) הסרט השני בסדרת "נקודת שוויון", די מדלג בהנאה על החוטים שטווה קודמו, שואב לא מעט מז'אנר סרטי האקשן מהניינטיז וגם מוביל את עצמו ואת הצופים כמעט לאיבוד במה שנראה כמו אקספוזיציה שאורכה חצי מהסרט. אין פה יצירה מקורית, קו העלילה מתקשה להמריא ואורכו של הסרט הוא אילוץ, על מנת לנסות לעמוד בקצב של הסרט הראשון וגם באורכו. אבל כאשר הסרט טוב, בחלקיו הטובים, הוא ממש טוב ובסצנות האקשן הוא נפלא והכל בזכות, איך לא? דנזל! כי כאשר דנזל לוקח את האקשן למקסימום זה נראה טוב, כאשר הוא לוקח את הקלישאתיות ביחסי אב ובן למקומות הדרמטיים, הוא עושה זאת היטב וכאשר הוא נדרש לצאת מהקופסא והרוגע, בו הוא שרוי במהלך מרבית הסרט, הוא מרגש, יוצא ומוציא את הסרט מהבנאליות שמאפיינת את רובו.


(יאללה, הגיע הזמן לסגור את הסרט הזה כבר | באדיבות סרטי פורום פילם)

משפט על הסרט:
הוא יכול היה להיות להיט מטורף בשנות התשעים כי הוא פשוט שואב מהתקופה את כל השטאנץ של סרטי אקשן מאותו עשור ועשור מאחוריו. זאב בודד מול אויב מפתיע. מערכה אחרונה בניחוח מערבוני והתרה. אבל הוא עדיין מצליח לתפוס לעשור הנוכחי גם כן וזו, לכשעצמה, הצלחה גדולה.

משפט על במאי הסרט:
פוקואה כבר ליהק את דנזל בתור הכוכב הראשי והקנה לו אוסקר ב"יום אימונים מסוכן" והמשיך איתו ל"נקודת שוויון" הראשון ו"שבעת המופלאים" ועכשיו השניים חוזרים שוב לשתף פעולה באופן מוצלח, דרך סרט, שפוקואה מרגיש צורך למחזר לעצמו את העבר דרכו. עבודה טובה, מעבר לאורכו של הסרט וההתפזרות בו, השורה התחתונה היא שפוקואה שוב מצליח דרך נוסחה מנצחת.

משפט על השחקנים:
דנזל נפלא, מפעים, מרטיט ומכסח ללא רחמים. פדרו פסקל צריך לחזור לימי אוברין מרטל ("משחקי הכס") וחבייר פנייה ("נרקוס") ולא להתבוסס בתפקידים גנריים ומשמימים. אשטון סנדרס מדגים עוד קמצוץ מהכישרון הענק שלו ואורסון בין, ביל פולמן ומליסה ליאו מעניקים הופעות אורח טובות, מצד וותיקי השבט.

משפט על אורך הסרט:
זה כל כך היה מתבקש שהסרט יהיה חצי שעה פחות ופוקואה עושה כל מאמץ לנפח ולהצדיק את אורכו שלא בצדק, חיסרון בולט וזמן כמעט מת ומיותר וקיצורו בהחלט היה מניף אותו לרמה אחת מעל.