"שחור על לבן": שוב קאן

ספייק לי שוב צועד בבטחה על המרבדים האדומים והארוכים של פסטיבל קאן והוא עושה זאת בביטחון כמעט מתריס. זו הפעם השנייה שהבמאי הזה מגיע לפסטיבל קאן ומציג את אחד מסרטיו, אחרי שבפעם האחרונה הוא עשה זאת לפני כעשרים וחמש שנים, עם ״עשה את הדבר הנכון״, עליו גם היה מועמד לפרס האוסקר, עבור התסריט. בפעם שעברה הוא סיים עם מועמדות, הפעם הוא גם לקח איתו את הפרס השני בחשיבותו (פרס ה"Grand Prix") על הסרט אשר מתיימר לזעזע קצת את אמריקה ונתן במה והשתמש באירועי שארלוטסוויל, משנה שעברה, בתור מוזה ובכדי להוליך אותו ליצור את היצירה הנוכחית.

דונאלד גלובר לא לבד, ספייק לי כבר בעסק הזה ממזמן ועל אף שאי אפשר להתעלם מהקליפ של גלובר, בתור צ'יילדיש גמבינו, שיורה, מפזז ומבקר את עמו שלו, ספייק לי כבר משמיע את הביקורת הזו כבר מספר עשורים ועושה זאת בתור אחד ממובילי זרמי קולות המבקרים והדרך בה הם מבצעים את הביקורת. אותה דרך הולכת ומשתנה ובקרב אומנים, ובכן...השיטות הן כל כך מגוונות וספייק לי עושה את זה באולד סקול סטייל, עם עלילה גרובית היישר משנות השבעים, מבוססת סיפור אמיתי ומהולה בהומור סרקסטי וחסר פשרות, כזה שמזמין להוריד מכובד הראש של הנושא ולצלול בכיף אל תוך העלילה.


(תרימו אגרופים באוויר | באדיבות Tulip Entertainment)

בגדול, ספייק לי כבר עשה את שלו ברגע שהכריז על שם הסרט. תנסו רגע לקרוא אותו ברצף...אוקיי, עכשיו תסובבו את הראש מהכיתוב, תנשמו נשימה עמוקה...עוד אחת ועכשיו תגידו את שם הסרט במכה. הצלחתם? נהדר. לא הצלחתם? זוכרים משהו עם "Black Man"? עם ראשי התיבות "KKK"? זוכרים איך אומרים את הכל ביחד? תקראו שוב, תגידו שוב. לא הולך, אבל המסר עבר והשם מבריק, כמה שהוא מבריק. מבריק כמו הסרקזם המטפטף בארסיות מהסרט. מבריק כמו חוסר הבושה של לי לומר מה שהוא חושב על טראמפ ובלי יותר מדי תחכום ועדינות, פשוט עם האמת שלו לפני האומה. נכון? לא נכון? אנטי גזענות? גזען בעצמו? המון שאלות והמון תשובות ישירות אל תוך הפרצוף של הצופה.

לי כבר לא ביים משהו טוב כבר זמן רב ובשביל לחזור לסרטים המדוברים שלו, הוא בעצם משחזר או משכתב חלק מהם ויוצק תכנים דומים לסרטו הנוכחי וכמובן מתכתב עם סרטים אחרים העוסקים בגזענות ובמאבק של האפרו-אמריקאים בממסד, אבל בסרט הנוכחי הוא פשוט תוקף את טראמפ באופן גלוי ומובהק בתחילתו וסופו של הסרט ואת הגזענות האמריקנית, שעזרה להעלות את טראמפ לשלטון, הוא מפרק לגורמים תוך כדי הסרט וללא התנצלויות או מעטפות חיצוניות. לי פשוט עושה מה שהוא עושה טוב כבר מזה כמה עשורים ודוחף הרבה אמת להרבה גרונות אמריקאיים ולא רק.


(עזבו אתכם מנרות, להרים פלאפונים באוויר | באדיבות Tulip Entertainment)

עלילת הסרט לוקחת את קהל הצופים לכיוון סוף שנות השבעים, אך ברור למן הרגע הראשון ש-לי מכוון גם לזמננו אנו, כאשר הוא עוקץ באלימות את טראמפ עם פתיחת הסרט דרך מונולוג של אלק בולדווין. מעבר לכך מתנהלת לה עלילה, שבבסיסה גיבור אפרו-אמריקאי בשם רון סטולווורת', שהיה לשוטר הראשון בקולורדו ספרינגס שהוא שחור, סטולוורת' כל כך רצה להיות יוצא דופן בכל פרמטר ואספקט ממה שמוכתב עבורו מתוקף צבע עורו, עד שהחליט ביום בהיר לקיים שיחה לכיוון אחד - הנהלת ה-KKK המקומית והוא היה סבור שייצא עם מידע מינימלי אודות הארגון, אבל לא שיער לחלם כה גדול עד כי הוא, בתור שחור ודרך הטלפון, הצליח להתקבל לארגון, אשר ראשיו לא חשדו במאומה.

המשך העלילה הציג את הבלש שנכנס לנעליו של רון, בתור רון עצמו, בכל הנוגע לצד החזותי. שם הבלש היה פליפ זימרמן, שגדל כיהודי ובעצם מייצג עוד אוכלוסייה בסיכון, מבחינת ה-קו קלוקס קלאן. השניים מסתננים לארגון ודרך אנשי הארגון הם מנסים לקבוע את אופיו ומהי האמת לגביו ולגבי גודל האיום מצידו של הארגון הגזעני. הדרך בה סטולוורת' חודר לארגון משעשעת כמו עוד הרבה רפרנסים ששומרים על הומור לצד עקיצות אלגנטיות לכיוון הנשיא הנוכחי של ארצות הברית. כמו התחלת הסרט, כך הוא גם ממשיך ולי לא חס לרגע על "אויביו" וממשיך לשמור על הכיוון בעוד עלילת הסרט נמשכת באופן עצמאי ומעניין לכשעצמו, כאשר היא לוקחת את הצופה בסגנון סבנטיז, בסרט שותפים עם נוסחא קלאסית למדי ועמוסה ברפרנסים לסרטים דומים מהתקופה, הז'אנר והסגנון הכללי ובכך לוקה ספייק לי, כאשר העלילה היא כמעט רק תירוץ.


(אני גיבור על, לובש גלימה ועף למעלה...לשם | באדיבות Tulip Entertainment)

הזעקה של הבמאי מנסה להצביע על העובדה שבין הסבנטיז העליזים לבין שנות העשרה הנוכחיות, לא השתנה הרבה והמלחמה נותרה בעינה, בטח ובטח כאשר מגיע סופו של הסרט ולי מתמקד ברצח בשארלוטסוויל, על רקע הפגנות השנאה של הניאו נאצים אל מול תומכי האנושיות באשר היא, מה שעלה לפעילה אחת בחייה. שיא השיאים של הסרט מגלם בתוכו תמונת מראה לניאו נאציזם הישן והחדש, כאשר לי פשוט מרים את מראת הגזענות שרק מוכיחה לאותם לחברי הקלאן שהיהודים ושחומי העור, השנואים עליהם כל כך, יכולים להסתובב ביניהם בלי מפריע ובעצם מקור ושורש השנאה מבוסס על כלום ושום דבר.

ספייק לי בסך הכל ממשיך ושומר על אותה האג'נדה עוד מימי "עשה את הדבר הנכון" וכאשר הוא מעלה את עצמו על השטיח בקאן הוא לא מתיימר להציג קונספט חדש או ביצוע יוצא דופן, הוא פשוט בא ואומר (בפעם המי יודע כמה) את האמת שלו בפנים ועל בד הקולנוע ואין בזה רע, על אף העובדה שחידושים כרגע, הם ממנו והלאה. הוא עדיין כוכב ההצגה הגדול ביותר, על אף צוות מרשים למדי של שחקנים מוכשרים. לי שוב גונב את ההצגה וזה בסדר, כל עוד האמירות והאמיתות שלו נשמעות למרחקים, כפי שהוא מתכנן מראש.


(מישהו רוצה להצטרף והוא נשמע לבן וגזען | באדיבות Tulip Entertainment)

משפט על הסרט:
קומדיית שותפים נהדרת, עם מסרים שאינם משתמעים לשני פנים ולאף כיוון או פינה אחרת מקהל היעד הנבחר - אמריקה. עשוי בצורה מבריקה וקולע למטרה, הן מבחינת הביצוע, הצילום, המוזיקה וכמובן המשחק.

משפט על הבמאי:
קשה לומר עוד משהו מעבר למה שנאמר בשורות העליונות, אבל ספייק לי בהחלט גונב את ההצגה פעם נוספת, הן בתסריט וכמובן בביצוע והפוקוס בשטיח האדום.

משפטים על השחקנים:
ג'ון דיוויד וושינגטון, הבן של דנזל, בורח לרגע מהתפקיד המבריק שלו ב"בולרז" ועושה את זה בענק על הבמה הכי מרכזית שאפשר לחשוב עליה, בחסות הבמאי שנותן לו את הכנפיים לעוף. אדם דרייבר ממשיך להציף את המסך וניכר כאילו הוא פשוט נמצא כמעט בכל הפקה אפשרית וטופר גרייס שוב חוזר לבמה המרכזית. לורה הרייר, שהייתה נפלאה ב"ספיידרמן" האחרון בתפקיד טוב ושונה בסרט הנוכחי ואלק בולדווין, נו...הוא אחלה טראמפ, כרגיל.

משפט על אורך הסרט:
קצת ארוך ועם זאת לא מורגש כאחד כזה וזאת עקב העובדה ש-לי בהחלט עושה עבודה נהדרת מבחינה תסריטאית ועלילתית, עם הומור שזור בעלילה מותחת ומרתקת.