"אי הכלבים": אדם לאדם...כלב

ווס אנדרסון שוב חוזר לשלב ידיים עם אנימציית הסטופ מושן, בה השתמש כבר בעבר ב"מר שועל המהולל", הפעם אין שועלים ובעלי חיים שאינם כלבים, אבל התוצאה מופלאה כבכל סרט של אנדרסון, בין אם הוא מונפש ובין אם הוא רגיל, אם אפשר לקרוא לאיזו שהיא יצירה קולנועית של הבמאי הייחודי הזה: "רגילה". גם הפעם מגייס אנדרסון את השמנא והסלתא של מיטב הכוכבים מהוליווד על מנת לדבב את סרטו החדש והגדיל להגדיר ביל מוריי את המפגש עם שלל הכוכבים ההוליוודיים כי במהלך הדיבוב לסרט הזה הוא חש כאילו הוא נמצא בגרסה הקולנועית לקליפ "We Are The World" ורק המחיש בצורה טובה יותר את העומס האיכותי שגויס עבור העבודה האחרונה, המסקרנת והנפלאה של ווס אנדרסון, שפשוט ממשיך לייצר קולנוע מרתק, שעשוי באופן בלתי רגיל או שגרתי, באופן מסקרן ומשלב בתוכו מספר ז'אנרים.

היומרות של אנדרסון נשמעות היטב למן הגונג של פתיחת הסרט, כאשר הפרולוג מיטיב לספר את ההיסטוריה של ההולכים על ארבע, אל מול האויב הגדול שלהם; ראש העיר קובאיאשי, ראש עירה של העיר העתידנית: "מגהסאקי". הפרולוג מספר על היריבות ההיסטורית של כלבים מול משפחת קובאיאשי ולבסוף יביא את הצופה לזמנים עתידיים, בהם פורצת מגיפת כלבים, המצריכה טיפול, אך טיפולו של ראש העיר האכזר מתורגם לכדי הגליית בני המין הכלבי אל עבר אי נידח, הקרוי: "אי האשפה". לשם מגיע אחיינו המאומץ של ראש העיר קובאיאשי: אקירה, אשר מנסה למצוא את כלבו האבוד: "ספוטס". אקירה פוגש חבורת כלבים מוגלים, אשר מצטרפים אל מסעו ועוזרים לו בחיפוש אחרי כלבו האבוד ורואים בו גם תקווה אל מול המין האנושי המוסת נגדם.


(יש לך פה עניין עם פועלי בניין | באדיבות סרטי פורום פילם)

הסרט פתח את פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ה-68 במספר, ואנדרסון זכה בו בפרס פרס "דב הכסף" לבמאי הטוב ביותר. אין ספק שצופים שפחות מתחברים עם סגנונו הייחודי של אנדרסון עשויים למצוא את עצמם מאבדים עניין בדקות הראשונות, אבל אם נותנים ליצירה הזו צ'אנס, היא נכנסת ללב ומרשימה לא פחות, כאשר בעקבות הפרולוג המעניין מגיעה החלוקה לפרקים, בתוכה נצורה עלילה די פשטנית שבעיקר עוסקת בחיבה גדולה לכלבים, גם אם מחפשים רבדים ועומקים נוספים בתוך הסרט, מוצאים בעיקר פאוזות דרמטיות, הומאז'ים לסרטים ובמאים יפניים וכמובן אנימציה מרשימה וערימות של הומור ממזרי, בדיוק כמו שנוהג להעניק אנדרסון לסרטיו, מאז ומתמיד.

אנדרסון משתמש בלא מעט כלים קולנועיים בשביל לייצב את הסרט, אבל לעיתים הוא גם מוציא אותו מאיזון, כאשר הוא משתמש לא פעם ולא פעמיים בפלאשבקים, אשר מסבירים רעיונות מסוימים או את עצם קיומן של דמויות מסוימות. המוזיקה היא אחד הכלים החזקים בסרט, כאשר היא מלווה כל צעד ושעל של הדמויות בסינכרוניזציה מושלמת והלמות התופים מעניקים מקצב מתואם למבנה כל סיקוונס בעלילה. רעיונות מרעננים ויוצאי דופן כמו עצם העובדה שדמויות הכלבים דוברות אנגלית, אבל דמויותיהן של בני האנוש בסרט דוברות יפנית ומתורגמות בצורה סימולטנית ומרעננת על ידי מתורגמנים שונים (בעיקר בעזרת דיבובה של פרנסס מקדורמנד הנפלאה).


(חברים, אני רואה יבשה...או סתם הר זבל | באדיבות סרטי פורום פילם)

כמעט בכל סצנה וסיקוונס החיפוש המתמיד לשכבה מתחת יכול לשגע את השכל, אבל באמת שאנדרסון רצה לעשות זאת פשטני, איכותי ובעל חיבור ללב וכל זאת כמובן בעזרת צוות מורחב שכולל שמות של שחקני עילית וגם ממעמד הביניים ההוליוודי, אבל כולם נרתמו לתפקידים קטנים כגדולים, ללא הבדל מעמד ביחס לגודל התפקיד: בריאן קרנסטון, אד נורטון, בוב באלבן, ביל מוריי, ג'ף גולדבלום, גרטה גרוויג, פרנסס מקדורמונד, סקרלט ג'והנסון, הארווי קייטל, מורי אברהם, ליב שרייבר, רומאן קופולה (אחד התסריטאים והבן של..), קו ווטנאבה וכמובן איך אפשר סרט של אנדרסון בלי טילדה סווינטון.

לא הכי גדול, לא הכי משמעותי והוא כבר עשה סטופ מושן קודם, אבל ווס אנדרסון בהחלט שב לתודעה ארבע שנים לאחר "מלון בודפשט" הנפלא, המדובר והמועמד לפרסים רבים. אנדרסון יוצר תענוג של סרט על אף מספר קטעים גראפיים למדי, עם עצם העובדה שהסרט עדיין מוגדר בתור סרט "מצויר", ממצב את עצמו הבמאי, השנוי במחלוקת בדרכי הפעולה שלו, פעם נוספת בפסגה בסרט שזכה וממשיך לזכות להמון אהבה מהקהל הרחב ומקהל המבקרים, כאשר הוא חוויה ויזואלית, מבדרת וכזו שמתייבשת לאיטה בלבבות הצופים גם לאחר היציאה מאולם הקולנוע.


(איך אנחנו מגיבים אם הבעלים קד לנו קידה? | באדיבות סרטי פורום פילם)

משפט על הסרט:
עוד יצירה מרשימה של אנדרסון, מקורית, לא שלמה או חפה מטעויות, אבל כזו שבשורה התחתונה זוכה להמון אהבה ומעוררת המון רגשות ולא רק עבור בעלי כלבים.

משפט על הבמאי:
מה עוד אפשר לומר שלא נאמר על הבמאי המופלא הזה? כל כלי בו הוא משתמש הוא כלי שהוא נוגע בו באופן מדויק ובתבונה, הכל מנגן לפי שרביט המנצח בצורה כמעט מושלמת וזה ניכר בכל צעד ושעל ביצירתו הנפלאה של אנדרסון.

משפט על השחקנים:
כל כך הרבה טובים, רבים ואהובים ומעל כולם ממשיך לתחזק את שמו בתור שחקן דגול הוא בריאן קרנסטון, אשר מסרב להישאר תחת הכתר (והכובע) של וולטר ווייט.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים, פחות או יותר. זמן מתאים בצורה מדויקת בשביל הסרט הזה, ללא דקה מיותרת וללא רצון לקבל את המנה במידה מופחתת.