"הרחק מהמסך הגדול": ריאליזם במיטבו

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם ולא פעמיים כיצד סרטים מסוימים מגיעים היישר לספריות ה-VOD ומדלגים על הביקור במסכים הגדולים והמקומיים ולא תמיד ישנה תשובה טובה. חלק מהסרטים בוחרים לצאת במהדורת פסטיבלים מוגבלת, חלקם לא מזהים פוטנציאל קהל טוב וחלקם פשוט לא ראוי לכניסה, אבל כולם בניו של הקולנוע, בצורה זו או אחרת.

בפינה הנוכחית ננסה להפריד את המוץ מהתבן ונבדוק אילו סרטים אכן היו צריכים להישאר על המדף, על רצפת העריכה או שמא נעשה להם בכלל עוול שלא הגיעו אל המסך הגדול והייתם צריכים להגיע אליהם דרך המלצה מקומית (כמו זו למשל). הפעם בפינה – סרטים שהיו צריכים לקבל חשיפה הרבה הרבה יותר גדולה וראויה. קבלו את הריאליזם במיטבו, משני צידי המתרס.

חתול רחוב בשם בוב

אחת מהסיבות המרכזיות שאנשים אוהבים קולנוע, בזרמים מסוימים לפחות, היא בשביל לראות סיפור אמיתי, מעורר השראה שבאמת קרה וייתכן שגם עוד עשוי לקרות לאחרים. אנשים אוהבים לראות את השונה, את הפגיע ואת חסר המזל מתעלים מבינוניות, מצרה וממצב של נחיתות לכדי ניצחון רוח ונפש. דרמות ספורט מיטיבות לספר סיפורים כאלו, דרמות של אנשים שניצחו מחלה, הבדלי גזע ומקומות אפלים שאליהם יכול להדרדר כל אחד. דרך נוספת נפלאה למשוך את הקהל היא לאחוז אותו בגרון ובבטן וזאת דרך ילדים וחיות מחמד או חיות משק וקצרה היריעה מהבאת דוגמאות שונות לנצחונות עם חיות וילדים (אלוהים יודע איזה הוריקן מוחי מתחולל בראש כל אחד מכם, כאשר הוא חושב על סרט אחד, תוך קריאת שורות אלו, בניסיון למצוא אחד ומוצא עשרה).


(מי מסוגל שלא ללטף? | קרדיט: IMDB)

עוד סיבה מרכזית לצפייה בסרטי קולנוע, מעבר להיותם מבוססי מציאות ובעלי סיפור טוב, היא התבססות על ספר (ועוד אם הוא מבוסס על סיפור אמיתי, בכלל הראש והלב יתפוצצו להם). הקורא מחפש לראות את המצבים, אותם בעיקר דמיין בעזרת הדרכת הספר ולהשוות כמה זה טוב ביחס לדמיון והסיפור. את כל אלו ועוד תוכלו למצוא בסיפור, שהוא בעיקר מבוסס על המציאות של ג'יימס בוון, נרקומן לשעבר, זמר רחוב ומוכר עיתונים, לפני שהפך לתופעה מחממת לב ברחובות קובנט גארדן ברחבי הממלכה הבריטית. סיפורו של בוון הוא סיפור מדהים, שהמציאות, האנשים סביב והמדיה דחפו לכדי חשיפה, שהועילה לאדם הפרטי וגם יצרה רב מכר ספרותי ובסוף המסלול, גם כצפוי, סרט נהדר.

הסרט, הספר והמציאות של בוון מביאים מבט חטוף על עולמם של הומלסים ואנשים שלא שפר עליהם המזל ובו זמנית, גם הצצו ומבט נוסף מהעיניים של החתול, גיבור הסרט וגיבור חייו של בוון - בוב. את בוון (המגולם על ידי לוק טרידוויי האלמוני למדי) אנחנו פוגשים בתחילת הסרט, כאשר הוא נרקומן, חסר כל, שזכה לכתף קרה ממשפחתו. הוא נאבק על חייו בניסיונות שיקום מהסמים ומוצא את עצמו במצבי סף מוות, יוצא ונכנס אל בתי החולים עם מנות יתר, שרק אישה אחת מאמינה בו ורוצה לתת לו את כל התנאים להשתקם ולהחלים והוא מקבל ממנה את כל התנאים הטובים ביותר להתחלת תהליך שיקום.


(יאללה בוביל'ה, עלה על הכתף. נזוז | קרדיט: IMDB)

בוון עובר לדירה קטנה בצפון לונדון ומנסה להמשיך בתהליך הגמילה הפרטי שלו, מנגן על גיטרה בניסיון להרוויח את המינימום בשביל המקסימום שהוא זקוק לחיות. התהליך הזה יכול היה להיראות שונה לגמרי ואולי אף להידרדר לתהומות והפיתויים שעמדו על סף ביתו של ג'יימס, אילולא היה נכנס חתול קטן לחייו. בוב כובש את ליבו של ג'יימס ומראה שאפילו בן אדם שזקוק לעזרה עצומה, מרגיש הרבה יותר טוב אם מישהו אחר נזקק לעזרה ממנו. השניים מזינים זה את זה באהבה ללא תנאים ולא ברור אם גם בוב מגלה על עצמו דברים תוך כדי התהליך, אבל מה שבטוח הוא שג'יימס עובר שינוי חד ולומד שעל אף היותו נזקק לעזרה בכל כך הרבה תחומים, הוא עדיין יכול לתת ולהעניק מהמינימום שיש לו, עבור בוב, שבעיקר מזין אותו בסיבות לרצות לחיות חיים נקיים.

אין בסרט הזה תחכום יתר, הכל מוגש במתכונת בישול ביתי. מה שאתה רואים הוא מה שאתם מקבלים, כמו שג'יימס, נרקומן לשעבר ובן אדם שעבר חיים קשים ולא פשוטים, נדרש לכתוב את סיפור חייו ללא הרבה רקע ספרותי, כך גם הסרט משדר לצופיו. חמימות מזמינה וביתית, מעט מאוד פילטרים בין המציאות לבין הסרט והעובדות הללו עוזרות לבנות יצירה פשוטה, מחממת שקל להתחבר אליה בקלות. אין פה תצוגות משחק יוצאות דופן, אלמנטים מורכבים מסביב לסרט בבחינת הוויזואליות או המוזיקה, פשוט איש שמנגן על גיטרה, עם חתול על הכתף ועם סיפור שובה לב, שישאב אתכם מהרגע הראשון ועד התמונות של ג'יימס האמיתי (שקיבל תפקידון פצפון, בניגוד לבוב החתול, שגילם את עצמו בחלק ניכר מהסרט). לא יגיע למסך הגדול, אבל לקרוא את הספר ולצפות בסרט בטלוויזיה יהיו חוויות מספקות ומרגשות לא פחות.


(מי מזהה את כוכבי הסרט האמיתיים? | קרדיט:IMDB)



פרויקט פלורידה

בסופו של כל הסיפור המרגש, עוכר השלווה והנפלא הזה ואחרי הייפ מסוים, ווילם דפו נותר ללא אוסקר בפעם השלישית שהוא מועמד בטקס פרסי האוסקר לפרס הנחשק. דפו, אחד מהוותיקים והטובים שבתעשייה, מגלגלת המיליונים הזו, סופר בין כל מועמדות לזו שאחריה הפרש של עשור וקצת (או הרבה, אם תשאלו אותו או בכלל). בין המועמדות הראשונה לשנייה הוא חיכה "רק" 14 שנים. הפעם הוא חיכה 17 שנים וכל זאת בשביל להפסיד לרוקוול הראוי כל כך ב"שלושה שלטים..." המשובח. דפו מועמד בפעם השלישית בחייו לפרס שחקן המשנה ופעם שלישית שהוא מפסיד והלב נחמץ, בעיקר שתפקידו משקף באופן מסוים את מה שקהל המצביעים עשוי לראות בתפקיד שהוא מגלם בסרט וגם בתור האדם האמיתי שהוא שחקן שמצניע את תסכולו, ממש בדומה לדמות מנהל המוטל שהוא מגלם בסרט.

התפקיד של דפו הוא חלק לא קטן בתצרף יוצא הדופן שמחבר עבור קהל הצופים במאי הסרט; שון בייקר ("מנדרינות"), אשר מושך את קהל צופיו לכיוון פלורידה - צעד וחצי מדיסניוורלד, באיזור מוטלים מטופחים ומתוחזקים בצורה מרשימה למדי על ידי בובי (דפו), מנהל מתחם המוטלים הזולים, אך הנאים למראה ראשוני. מוטלים שהיו מיועדים להוות מרכז עלייה לרגל למבקרים ותיירים שלא רוצים לשלם ברוחב יד כלפי מפעילי הפארק המפלצתי. באופן מגוחך ועגמומי למדי, אותם מוטלים הפכו להיות דירות לשימוש רב פעמי עבור מיץ הזבל של האיזור - אנשים קשיי יום, שלא מסוגלים להתמודד עם שכר דירה, באיזור מגורים הולם יותר ומתחזקים מערכת יחסים קצרת-ארוכת טווח עם החדרים של המוטל וכמובן עם אנשי הצוות שלו, בובי בראשם.


(קשר מיוחד, שלא בטוח שיספיק בשביל חינוך מינימלי | קרדיט: IMDB)

השוליים של החברה מופיעים בסרט לחודשי הקיץ. עובדי תחזוקה ודיינרים מהסביבה, עם ילדים ש"קייטנה" עבורם היא מילה לא מושגת ומונח לא קיים. כזו היא מוני (ברוקלין פרינס) ואמה; היילי (בריה וינטייה), ספק אישה וספק נערה שמשלימה את תהליכי ההתבגרות הסופיים שלה במעבר לאישה גסה, חצופה, שחייה נמצאים במשהו שנראה כמו כיכר שלא מובילה לשום מקום. בין השתיים ישנה מערכת יחסים מיוחדת של אם ובת, אבל כלפי הסביבה הן שתי מורדות חצופות, שמתקשות לקבל מרות מהסביבה, גם אם זו כוללת את בובי האבהי, שעוד מנסה להעניק לשתיים כנף לחסות בצילה, בדמות החדרים במלון, אותם הוא משכיר לריילי בדרך לא דרך.

מוני מעבירה את ימי הקיץ בגניבות קטנות, בקשת נדבות ומעשי קונדס שנעים בין סתם גועל למקרים די מסוכנים. הרווחה נמצאת תמיד על הגבול ותמונת המצב העגמומית של אם לא מתפקדת מאכילה את הצופה במנה מהולה של גועל, כעס ומידת רחמים מסוימת כלפי האם והבת. בייקר מאכיל את הצופים בכפית ודרך סצנות, שבעיקר בונות את הפאזל העגום, שהוא חייהן של ריילי ומוני. בייקר עדיין נותן לצופה את הזכות להחליט בסופו של דבר לגבי רגשותיהם כלפי הגיבורות, כאשר הוא לא מסובב את ראש הצופים לכיוונים מסוימים ומותיר בידיהם את חופש הבחירה וכל זאת בלי צליל אחד ברקע, עד לסוף המרטיט והמרגש במה שהופך להיות מנה גדושה של ריאליזם תקוע בגרון, בסרט שהשם דיסני מושמע בו ללא הרף, אבל בלי המנגינות וללא התכנים של דיסני והוא בדיוק האנטיתזה למשמע השם דיסני, רק שהוא עדיין מופלא ולא מרפה לשנייה ורבע.


(מרחוק אפשר לראות את דיסניוורלד | קרדיט:IMDB)