"האוקיינוס שבינינו": הכינו את הפלאפונים

קולין פירת' כבר מזמן לא ייצר תפקיד דרמטי ראוי בסרט ראוי, אבל הנה הוא מגיע לניסיון נוסף, לכבוש את לבבות הצופים ביחד עם רייצ'ל ווייז, בסרט די מאתגר, בעל תוכן מאתגר וסביבה לא פשוטה והתוצאה אינה פשוטה גם כן, בין אם זו השהייה במים, במהלך חלקים לא מעטים בסרט והתיווך הלא פשוט לצופים, בין אם זו היבשושיות הבריטית שמתקשה להוציא תגובה ראויה ובין אם זה המחסור בכימיה בין ווייז לפירת', היצירה הזו של ג'יימס מארש ("התיאוריה של הכל" וזוכה האוסקר על הסרט התיעודי: "אדם על חבל") מתקשה להמריא לגבהים אליה כיוון הבמאי הבריטי ונראה כאילו הכיוון הכללי של הסרט הוא יותר צלילה למעמקים.


(יום יבוא ואני...אשוט במים ואברח ממך ומהמשפחה לימבה זמן | באדיבות New Guys)

סיפור הסרט הוא סיפורו האמיתי של דונלד קרואוהרסט, ממציא חובבן שמשתעשע ברעיון להצטרף לתחרות הפלגה סביב העולם, ללא עצירות ולבד, כאשר מסביב רק המים ואי שם גם המתחרים משייטים להם. משתעשע, משתעשע, עד שמחליט להותיר את אשתו ושלושת ילדיו מאחור. מגייס ספונסרים, סירה שתצלח את המסע הכל כך מיותר הזה ופשוט יוצא לדרך, להתמודד עם האוקיינוס ועם כל הקשיים הכרוכים בשייט בודד, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום...המסע הזה יחרפן אותו בכל כך הרבה שלבים, מצבים ודרכים, שהוא לא יכול היה לתאר לפני שהתחייב אליו, אבל כל זאת, כמובן, כבר מאוחר מדי ליורד הים החובב הזה.

מארש מתאר את הלבטים שלפני היציאה למסע וכמובן במהלכו, תהליך ארוך שיזכה את הסרט בשמו המקומי ("האוקינוס שבינינו"); שם מוצלח לא פחות מהשם המקורי (The Mercy), כיוון שהפעם הוא מתאר באופן די מדויק את טיב מסעו של קרואוהרסט, שנפרד מכל משפחתו ומותיר אותם בהתמודדות לא פשוטה; עם קשיים כלכליים וחובות כבדים, כאשר הוא יוצא למסע לא פשוט, שלא רק כולל את המרחק ממשפחתו, כי אם גם התמודדות עם איתני הטבע, שטומן בחובו המסע באוקיינוס. גם אם שם הסרט המקומי תלוש למדי מזה המקורי, הוא מייצג נאמנה את התהליך שעוברים הגיבורים בחלקו השני של הסרט.


(אז...מה (לא) אוכלים היום? | באדיבות New Guys)

מארש מייצג את המסע באופן מרשים, כאשר הצילומים עוברים מקלסטרופוביה לטאלאסופוביה (פחד מהים), אבל משהו בחיבור העלילתי לצופה לא עובד. השחקנים מגישים את החומר בצורה עבשה למדי, מלבד חיבור מרשים יותר בשליש האחרון של הסרט, אבל עד אז קשה שלא להסתכל ברחמים על המאמצים הנואשים של פירת' ורייצ'ל ווייז לסחוט תגובות רגשיות מאולצות למדי מקהל הצופים. העזרה מסביב לא מרשימה ואחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הופעתו של דיוויד ת'ווליס הנפלא, שכישרון המשחק שלו לא מנוצל כמעט לחלוטין, בתפקיד מאכזב למדי, שלא תורם מאומה לעלילה ולסרט.

הסרט הנוכחי לומד קצת מסרטו של רוברט רדפורד - "הכל אבוד", אבל גם לוקח איתו לא מעט אלמנטים שקצת קשה לעכל בקולנוע, כאשר ההתמודדות במים דווקא מצילה את הסרט מההתמודדות של גיבורת המשנה, ללא הבעל, חובב ההרפתקאות. הרגשות עבור גיבורי הסרט עולים וצפים במידה מועטה לקראת סופו של הסרט, זה קצת מאוחר מדי, למרות שהאפקט הדרמטי הוא חבל הצלה עבור היצירה הבריטית הביסקוויטית הזו, שניצלת בזכות הטבילה שלה במי האוקיינוס וגם בעזרת ההתחרפנות ההולכת ונבנית של הגיבור הראשי, בחסות געגועיו למשפחתו ולכל מה שהיה נורמאלי ויציב בחייו.


(נו, מישהו רואה את אבא? | באדיבות New Guys)

משפט על הסרט:
משמים וחסר עניין במרבית חלקיו, על אף שהוא מכיל סיפור על הרוח האנושית וההתמודדות עם הקשיים מול איתני הטבע בכלל והאוקיינוס בפרט, הנבחנת דרך תקלות וקשיים רבים ובעיקר המון זמן ללא המשפחה ועם כל זאת, זה ממש לא מספיק לייצר חיבור רגשי וחוויה קולנועית מספקת.
?
משפט על הבמאי:
בתור במאי סרטי תעודה הוא עשה עבודה טובה הרבה יותר, בתור במאי שסיפר סיפור עלילתי, על בסיס סיפור אמיתי הוא גם כן כבר ביצע עבודה נהדרת, אבל כרה לעצמו בור עם סיפור אמיתי נוסף, שפשוט מסרב להמריא, על אף השימוש הנכון במצלמה, במהלך שלבים רבים בסרט.

משפט על השחקנים:
פירת׳ בלתי נסבל במרבית שלבי הסרט, אבל לזכותו ייאמר שניכר כי השיל לא מעט ממשקלו עבור הסרט, התחייב במלואו על התפקיד ובחלקו האחרון של הסרט הוא כבר נסבל הרבה יותר. רייצ׳ל ווייז סתמית למדי בתור האישה הקטנה, אשר מחכה לו בבית ומחזיקה אצבעות. ת'ווליס מבוזבז וגם מארק גטיס (מייקרופט של "שרלוק") וקן סקוט ("באלין" מטרילוגיית ה"הוביט") לא מותירים חותם.

משפט על אורך הסרט:
אם כבר משפט חיובי, שיהיה בכך שהסרט לא כופה את עצמו בעודף זמן על הצופים ואורז את עצמו אחרי קצת פחות משעתיים, שזה זמן סביר עבור סיפור שכזה.