"קינגס": חתלתולה אבודה

זה לא סוד שהאלי בארי לא עושה קולנוע טוב בשנים האחרונות. למען האמת, היא כמעט ולא עושה קולנוע בשנים האחרונות בכלל ובשביל למצוא תפקיד סביר שלה צריך ללכת כל הדרך אל שנת 2014, שם היא גילמה את "סופה" ב"אקס מן: העתיד שהיה", במה שהיה תפקיד קטן וזניח למדי. עוד קצת לפני כן היא הייתה ב"ענן אטלס", אי שם בשנת 2012, כאשר איכות לא הייתה מילה גסה עבורה. את דניאל קרייג דווקא תופסים בתקופה טובה יותר, קצת יורד מבונד (למרות שישוב לנעליו בשנה הבאה) וגילם תפקיד נפלא ב"לוגאן לאקי", אבל פה הוא מצטרף לנפל הכללי, במה שצריך להיות לקח רציני בשבילו על הכיוונים שהוא צריך לקחת בקריירה לאחר שיסיים בהחלט את שירותו בצבא בונד.


(הוא, הוא גנב לי את התיק | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

דניס גמזה ארגובן בועטת במלוא דלי הקרדיט שקיבלה על סרט ביכוריה: "ילדות פרא" ומנסה לפתות את הצופים למסך בעזרת שני השמות הגדולים שגייסה לסרט. זה עובד בדקות הראשונות אולי, אבל משם זה הולך ונהיה מתוח כמו מסטיק, מבולבל כמו יובל אחרי מספר שורות ומזגזג בין נושאים בערך כמו שציפי לבני מזגזגת בין מפלגות. בלאגן, חוסר אחידות וחוסר החלטיות על מה הסרט הזה הולך לדבר. האם הוא דרמה סוחטת רגשות? האם הוא בכלל סרט המבוסס על מקרה אמיתי, מעבר לזה של רודני קינג? או אולי סרט על המקרה של רודני קינג עצמו? סרט פשע? קומדיה או פארודיה מסוימת? מה רצתה לומר המשוררת?

הסרט מספר על אם חד הורית, של מה שנראה כמו משפחת אומנה של ילדים עזובים. מילי (האלי בארי) מנסה גם היא לזגזג בין חיים נורמאליים עם כמות לא הגיונית של ילדים, לבין מספר עבודות שדרושות על מנת שתוכל להתפרנס ותוכל לגדל את ילדיה בכבוד. השכן ליד (דניאל קרייג) מוצג כפסיכי, בעל לב עדין ועדיין לא ברור מה הקשר בין שני הבתים המנוגדים הללו. מילי אוספת לביתה עוד נער עזוב, עם נטייה לפשע והתפרעות ומשם הדברים מסתבכים, מבחינה עלילתית כמובן, אם לא הרגשתם מסובכים עד עכשיו.


(עודד אמר: "להרים ידיים על הראש" | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

הכל מתנהל תחת עננת המשפט של רודני קינג, נהג המונית (השחור) שהואשם בנהיגה במהירות מופרזת, תחת השפעת סמים ואלכוהול והמכות הלא פרופורציונאליות שקיבל מחבורת שוטרים (לבנים) בעידן בו המצלמות לא היו מצויות בתוך כל סלולארי. המשפט התנהל מעל שנה ובסופו היה זיכוי כמעט מוחלט לשוטרים, אחרי ייצוג כמעט אפסי של בני מיעוטים מול רוב גדול של מושבעים לבנים. הזיכוי גרר אחריו את מה שנקרא לאחר מכן "מהומות לוס אנג'לס" והותיר את לוס אנג'לס בוערת, בזוזה ופצועה קשות במשך כמעט שבוע, על רקע כל האירועים הללו מתנהל לו הסרט, כאשר הוא מציג את המשפחה האלטרנטיבית כמה ימים לפני ותוך כדי.

הסרט עצמו מתחיל עם מקרה נוסף שמנסה להמחיש את נושא הגזענות כנגד השחורים: המקרה של לטשה הרלינס, שניסתה לגנוב מיץ ממכולת וחטפה כדור בגב מבעלת המכולת הקוריאנית, משם מתחילה המערבולת הלא קוהרנטית והמפוזרת הזו שארגובן קוראת לה סרט. משם נכנס נער חדש הביתה, מהרחוב, ילד אחד יוצא מהבית, כל הילדים נמצאים בבית שנראה מחוסר כל מסגרת, יוצאים, נכנסים, משחקים ללא השגחה בזמן שאימם מנסה להתפרנס ולא יודעת מה קורה בבית. ההשגחה תחת שני נערים מתבגרים שאחד מהם מועד לפשע ופורענות ורק הגיע זה עתה ובהחלט משמש בתור השפעה גרועה על ילדיי הבית.


(חשבתי שאני לא סובל אתכם, אבל הנה אני אוהב | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

מה שקורה בתוך הבית הוא בדיוק השידור שמקבל הצופה: כיאוס. השכן, המגולם על ידי קרייג, שונא את המשפחה ואז אוהב אותה והאלי בארי שונאת אותו, מסתכסכת איתו ואחר כך מפנטזת עליו (באחת מהסצנות ההזויות והתלושות של הסרט) והוא עוזר לה בשעות ועיתות צרה. כאשר המהומות מגיעות אל פתח ביתה של מילי היא נדרשת לצאת ולחפש את ילדיה (בפעם המי יודע כמה) ובעיקר מותירה שאלות מכריעות שלא נוגעות בגזע, אלא באופן אישי כלפיה כהורה יחיד, שגם אוסף ילדים בטוב לב מהרחוב; מתי זה נחשב להזנחה פושעת ולמה הרווחה לא מבקרת אצלה עוד קצת יותר בבית?

הסיפור לכשעצמו לא מעניין בעליל וגם הבנייה עד למהומות לא באמת גוררת עניין רב לאחריה, המשחק של שני השחקנים הראשיים הוא בינוני במקרה הטוב. עריכת הסרט מבולגנת, כמו גם העלילה והתסריט ואין רגעים שמאפשרים לעלילה, לדמויות ולסרט עצמו לשקוע בקרב הצופה. נראה כאילו הצופים עולים על רכבת שלא עוצרת באף תחנה בדרך ורק רוצה להגיע לתחנה האחרונה במהירות האפשרית. קפיצות בין נושאים וז'אנרים וחוסר החלטיות אחד גדול בנוגע לכיוון הכללי של הסרט מצטברים לכדי המערכה האחרונה שגם נראית מאולצת ותלושה, מבחינה עלילתית והופ...הסרט נגמר. כך גם נגמר העניין בו וברגעים המועטים והטובים במהלכו.


(מי אמר לי להביא כל כך הרבה ילדים הביתה?! | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

משפט על הסרט:
כל כך מיותר עבורו להגיע לבתי הקולנוע הישראליים, נראה כמו ניסיון סטודנטיאלי להפיק יצירה גרנדיוזית, בעלת שמות גדולים בקאסט, אבל מתרסק לתוך עצמו בכל שלב של התקדמותו.

משפט על הבמאית:
דניס גמזה ארגובן הצליחה בסרט הבכורה שלה להמם את המבקרים והפסטיבלים ומועדת במקומות הכל כך מוכרים לבמאים צעירים וזרים - הוליווד! לברון מגיע, תברחי חזרה לנישתיות ותחזרי (הרבה) יותר מבושלת.

משפט על השחקנים:
האלי בארי ודניאל קרייג, אין יותר על מי לדבר כי הצוות המסייע חלש להחריד וחובבני למדי, מה שגורם לבארי וקרייג להתבלט, אבל גם את זה הם לא עושים בהצלחה מרובה ולא מצליחים להציל את הסרט מעצמו.

משפט על אורך הסרט:
אם יש סרט שהיה צריך להאריך מהשעה וחצי המבורכות (בדרך כלל) זה אחד כזה, שדוחס הרבה עלילה במעט זמן, דוחס המון סוגות על שטיח אמבטיה, במקום שטיח אדום. קצר מדי, אך התוצר הסופי מוכיח כי כנראה גם עוד שעה לא הייתה מצילה את הסרט הזה.