"סיקאריו: הנקמה": א-לה, אלחנדרו

שנתיים וחצי אחורה, דניס ווילאנב על הגל והופך לנו את הקרביים (פעם נוספת) עם היצירה המטלטלת, אשר חודרת אל תוך עומק העומקים של מלחמת הממשלה האמריקאית בקרטלים ממקסיקו. סרט עם רבדים נוספים מעבר לקרבות עולם בין שני גופים. סרט שלקח את הגיבורים שלו ופירק אותם לתת מולקולות נפשיות ושם אותם תחת זכוכית מגדלת. סרט עם תסריטאים, מלחינים, צלמים וכמובן במאי מהמעלה הראשונה, שבהחלט לקח את עצמו לכיוון טיפה שונה מסרט מאפיה מותח. ווילאנב הגדיר את הז'אנר מחדש, במקום מסוים וגרם לזעזוע בקרב הצופים, נכנס לרשימות על מכובדות והמשיך בנסיקה המטאורית שלו אל על, בעודו מקבל פרויקטים ענקיים להוביל תחת שמו, שהפך להיות אחד המבוקשים בתעשייה. היום, כמעט שנתיים וחצי אחרי מגיע פרק ההמשך המסקרן, בלעדיו, ללא הצלם (רוג'ר דיקנס), המלחין (יוהאן יוהנסון, ז"ל) ורק עם טיילור שרידן, התסריטאי של הסרט הקודם, שגם הוא כבר מזמן לא אלמוני, בתור תסריטאי ("באש ובמים") וגם בתור במאי ("רוחות קרות").

אין ספק שבקרב כל צופה שפוי, שאהב את העבודה הקודמת של הסיקאריוס, עלו וצפו חששות רבים מפרק ההמשך, כי מי עושה פרק המשך לסרט שכזה? זה סרט שעונה על כל הדרישות לסיים את דרכו אחרי פעם אחת והיה ברור שבמקום מסוים, עם הימשכו לפרק נוסף, זה הולך להיות ממוסחר יותר, הרבה פחות מקורי והרבה יותר לעוס, בעיקר עם עליית המיקוד בקרטלי הסמים, בעיקר דרך הטלוויזיה (נרקוס, אל צ'אפו ועוד...) וגם דרך הקולנוע ("אסקובר: גן העדן האבוד", בכיכובו של בניסיו דל טורו, "תוצרת אמריקה" בכיכובו של טום קרוז ו"פבלו", בכיכובם של בני הזוג ברדם ופנלופה קרוז או בקיצור, כל סרט אפשרי שאפשר לבחון את פועלו של פבלו אסקובר מכל כיוון אפשרי). קיבלנו את הכל מכל טוב והגיע הזמן לקבל עוד קצת מכל הטוב הזה שקיבלנו לפני כמעט שלוש שנים.


(רוצי, תביאי את הארנב הזה אם את רעבה | באדיבות סרטי פורום פילם)

אז גם אמילי בלאנט לא נמצאת בקאסט, אבל התחלת הסרט מתעלמת מכל החוסרים ומתחילה בהילוך גבוה מאוד, כאשר מוברחים מקסיקנים מהגבול מתחילים תגובת שרשרת שטרמאפ בוודאי יאהב את הכיוון שלה ומשם הולך הסיפור ומתפצל לכדי שלושה תתי סיפורים מעניינים, שמצד אחד מרגישים קצת יותר מעובדים תעשייתית וקצת (הרבה) פחות אמינים מבחינה עלילתית, אבל השורה התחתונה היא שגם לבמאי החדש, סטפנו סולימה ("כל השוטרים הם נבלות" האיטילקי הנהדר), יש מה לומר בסאבטקסט עמוס וגדוש, מאחורי עוד עלילה המתנהלת באיטיות מופתית ונגדעת באיבחות אלימות המגובות בסצנות אקשן, המכילות קרבות יריות, שלא היו מביישות סרטי מלחמה מהמעלה הראשונה.

הסרט הראשון בחן את מלחמת הקרטלים בממשלה ואת אופיים של הסוכנים העומדים בפני דילמות מוסריות קשות, הסרט השני קצת זונח את הדילמות ומעיד על כך דרך שמו הלוחמני. הסרט הזה מצביע שכל החצים יובילו לפיצוצים בלתי מבוקרים בכל שטח אפשרי ולא ייקחו שבויים והוא מדגיש שוב את העובדה שאין שחקנים טובים במשחק הזה. יש רעים ורעים פחות, יש אנשים שנלחמים עבור כסף והובלת סמים, אנשים ומה לא? ויש אנשים מהצד השני שמנסים לעצור אותם, אך אינם בוחלים בהורדת פיונים או שימוש בהם בצורה האכזרית והלא אנושית ביותר ולכאן אפשר לומר שמכוונים שרידן וסולימה באופן מובהק למדי.


(איזה קו מגיע לגוואדלחרה? | באדיבות סרטי פורום פילם)

הכיוון שלהם הוא הילדים שנקלעים לקו האש מכל זווית אפשרית. אם זה דרך סצנה קשה מאוד בתחילת הסרט, שרק נמצאת שם בשביל להמחיש את החוסר באנושיות, שטומנת בחובה המלחמה האכזרית הזו ואם זה דרך שני גיבורים ילדים, שהסרט בוחן אותם ואת דרכם המסוכנת במלחמה הכוללת הזו בין שני הגופים החזקים וחסרי השליטה, שלא יבחלו באף אמצעי בכדי להשיג את מטרתם, בין אם היא נעלה או נלוזה. סולימה עושה עבודה מצוינת, כאשר הוא משתמש בכלים קצת פחות טובים מאשר היו לקודמו, אך מצליח לשמור על הגחלת ועל הדרך והכיוון הכלליים, על אף הכיוון העלילתי התלוש למדי, מבחינת הלוגיקה של הסרט.

"סיקאריו: הנקמה" לש ומעבד עוד קצת מאותו החומר, עליו התבסס הסרט הראשון, הוא קצת יותר מרוח ולוקה בהיגיון הפנימי של עצמו, הוא נעדר עומקים עלילתיים ואפילו נתקע לא מעט. הצוות שלו קצת פחות טוב והוא מכין את הקרקע, בסופו של דבר לטרילוגייה ועם כל הנאמר ולמרות זאת, הוא עובד כמו שעון מדויק, כאשר גם המוזיקה מסונכרנת לקצב של הסרט; מחרידה, עוכרת שלווה ומתעלמת כמעט לגמרי מהחלפת האוחז בשרביט ההלחנה. הצילום נפלא, מדויק ולוקח את הסרט למחוזות שונים, גם אם קצת פחות טובים מהראשון, הנפלא ושרביט הבימוי, מסתבר, נתפס לפני נפילה לרצפה בידיים מיומנות ומבטיחות וכל עוד הידיים הכותבות הן ידיו של שרידן, אז אפשר להבין שנפילה לא תהיה במחלקת התסריטאי.


(אז היום נדבר על "התפסן בשדה השיפון" | באדיבות סרטי פורום פילם)

משפט על הסרט:
כן, הבנתם שהוא לא אחיו הבכור ונופל בכמה מקומות מתחתיו, נראה יותר עלילתי ותלוש מהמציאות, אבל בשורה התחתונה עושה עבודה נהדרת וממשיך את דרכו של הראשון ביותר מאספקט אחד ומי שאהב את הראשון, בהחלט יאהב גם את זה הנוכחי.

משפט על הבמאי:
סולימה הוא די אלמוני בקולנוע ההוליוודי ומעבר לסרטו הנהדר (A.C.A.B) הוא גם אחראי על בימוי שני פרקי הבכורה של סדרת הפשע האיטלקית: "גומורה". מחליק היטב לתפקיד הבמאי, כאשר הוא מוחזק ביציבות עם שרידן בתור הסייד קיק הטוב ביותר שיכל לבקש.

משפט על השחקנים:
בלאנט לא פה, ברולין ממשיך לדאות על גל ההצלחה של השנה האחרונה ("הנוקמים", "דדפול") ואפילו נראה לרבע שעה קצת כמו ג'ף ברידג'ס ומוצלח לא פחות מהופעתו הקודמת בפרנצ'ייז הנוכחי. קת'רין קינר כאן לתגבור, אלייז'ה רודריגז ("ספר החיים") ואיזבלה מונר ("רובוטריקים: האביר האחרון") הצעירים נפלאים, אבל מעל כולם גונב את ההצגה (שוב) - בניסיו דל טורו המערער בתפקיד מופלא.

משפט על אורך הסרט:
הוא ארוך כמעט כמו קודמו, הפעם קצת יותר מסטיקי ומאבד מערכו, עם הימשכו, אך אין זה מוריד רבות מאיכותו בתור סרט נהדר, שפשוט מצליח להמשיך את הצלחת קודמו.