"על חוף צ'סיל": על כביש החוף

אומרים לא פעם ולא פעמיים, בקשרים קצרי טווח ובעיקר בידידויות, שמין מסבך את העניינים. אז אומרים! אבל האמת שמי שאומר את זה צודק, צדק וימשיך להיות צודק כנראה לנצח. הסיפור של "על חוף צ'סיל" מתאר משהו מעט שונה מידידות, אבל כן מציג את שבירת השיוויון ברגע שהאקט המיני נכנס לקשר שעבד (כמעט) נפלא עד אותו הרגע. הסרט מבוסס על פי ספרו של איאן מקיואן שיצא לאור בשנת 2007, הספר גרף הצלחה גדולה ושם במיקוד את דו השיח המיני והפתיחות המינית העצורה בין זוג צעיר בליל כלולתיהם, במלונית קטנה, על חוף הים, כאשר הם חווים תהליך קצרצר, שאפוף במידע הדרגתי, שמתאר בבנייה ובישול איטי את כל השלבים שחוו הזוג ביחד ולחוד עד להגעתם לרגע המכונן הזה בנישואיהם הקצרצרים.

נישואיהם הטריים של פלורנס ואדוארד מתחילים בשיחות מובכות, כאשר שני נותני שירות של המלון עורכים להם שולחן רומנטי קצת לפני שהשניים ניגשים לאקט עצמו. דומיניק קוק, במאי הסרט, יוצר תחושה מסוימת כאילו בני הזוג נמצאים בפגישה הראשונה ביניהם או שלישית - מקסימום, אם משליכים את הגישושים בין השניים על תקופות מודרניות יותר, אבל עם הזמן אפשר להבין בדיוק את הסיטואציה, כאשר קוק בונה בהדרגה את אופיין של הדמויות הראשיות בעזרת איסוף פיסות זיכרון משתיהן, פיסות זיכרון והיסטוריה אישית שהגדירו ועיצבו את מי שהם כיום, בתור אנשים ובתור חלק מהסיטואציה העכשווית (שהיית ירח הדבש במלון).


(איזה יפה הנוף, אה? מה יפה? מתי מממשים את זכויות החתונה? | באדיבות בתי קולנוע לב)

"מה הפשט?" שואלים גדליה והחברים ב"שבאבניקים" ; וגם הצופה ישאל את עצמו תוך כדי צפייה בסרט. הבנייה האיטית והמתישה לכל אחת מהדמויות עוזרת להרכיב רקע ראוי על מנת שנכיר את שתיהן, במה שהופך להיות משהו הרבה יותר מתיש ממשחק מקדים. הסקס הבתולי צריך בדרך כלל עידוד על מנת לגרום לרגע הראשוני הזה להירשם בתור רגע קסום ומיוחד וברגע הזה, בחייהן של שתי הדמויות, זה הופך להיות תהליך מסורבל, מתיש, מדכא וכל דבר שהוא חוץ מחושני ומעורר, עובדות שבסופו של דבר גם מקרינות על הסרט ועל היחס אליו בתור סרט שממעט בשיאים, ריגושים וגם די מפספס רבדים עמוקים יותר, כאשר מה ששולט בו הוא בעיקר הפומפוזיות הבריטית הנפוחה, שבעיקרה מותירה תוצאה משמימה ועכורה.

אדוארד הוא סטודנט מוצלח שמגיע ממשפחה לא כל כך נורמאלית ורגילה, עם אם שסובלת מפגיעת ראש, שתי אחיות תלושות ומנותקות ואב שמנסה להחזיק את הכל, כדי שלא יתפרק. המוטיבציה של אדוארד היא להניע את עצמו מהמקום הנמוך בו נמצאת משפחתו והוא מתעל הרבה אנרגיה שלילית לכדי כיוון חיובי. מעמדו החברתי נמוך בפער די גדול ממעמדה החברתי של פלורנס, נגנית כינור ובת לפילוסופית ואיש עסקים, שבהחלט מחפשים לחתן אותה למעמד ולא לאדם בעל לב פועם. הוריה של פלורנס מעודדים את המצב הקיים, בתחילת שנות השישים, של מלחמה קרה ושלטון הנשק וההפחדה ואילו פלורנס ואדוארד מייצגים דור אחר, שבטוח שקומוניזם היא הדרך לטפל בחוליים שהעולם מציב עבורם.


(יאללה מותק, צריך לסיים לכסח את הדשא עד השנ"צ | באדיבות בתי קולנוע לב)

החוף, עליו מתרחשת העלילה בחלקו השני של הסרט, מתאפיין בחלוקי אבן מיוחדים, המסודרים בו באופן טבעי לפי גודלם, מצפון לדרום וכך גם ישנה חלוקת המעמדות בין השניים וגם חלוקת האופי בינם, כאשר אדוארד מנסה, כמו כל גבר ממוצע, לממש את נישואיו בצורה הפשוטה ביותר. הוא פעיל, דוחף ולחוץ והוא נתקל בתגובה קרה מאוד מצידה של פלורנס, כמו גם עקב הלחץ והשלומיאליות האישית מצידו, עובדות שמטפחות אצלו רגשות מתסכלים ומניעים את השניים לקראת פיצוץ (ולא מהסוג המוצלח). השניים מתחבאים מאחורי נימוס בריטי, שבגדול דופק אותם בדרך למטרה המרכזית של הסרט והיא סיום המשחק המקדים ומעבר למשחק האמיתי וגם לחיים האמיתיים.

הסרט עצמו מפספס לא מעט ניואנסים שהספר ייצג וגם תקופות מורחבות שמתוארות בחלקו האחרון של הספר, הוא מזכיר בדרך אגב את יחסיה הבעייתיים של פלורנס עם אביה וכיצד היחסים השפיעו, באופן די ישיר, על יחסיה עם אדוארד. פלורנס מוצגת גם כנגנית כינור עם אופי קשוח למדי, בתוך רביעיית כלי המיתר בה היא חברה, פן באישיותה שאדוארד פחות מכיר והשניים בכלל נראים שונים, עדינים ורכים יותר לפני שהם מגיעים לסיטואציית הנישואים, שם הם כבר נראים בשלב טרום יחסים או פוסט טראומה ובכלל הסרט מסווה נושאים פיקטניים יותר בתקופה פיקנטית פחות במסווה בריטי, אלגנטי ומאופק, עובדה שגורמת לו להיראות קצת פחות אקטואלי כאשר הוא פורץ מעבר לכריכת הספר.


(רציתי להודות לך בשם ההנהלה ובשם העובדים | באדיבות בתי קולנוע לב)

משפט על הסרט:
סיכוי גבוה בהרבה שתהנו מהספר הרבה יותר מאשר כמעט שעתיים של תצפית אנתרופולוגית על בני זוג שלא מסוגלים לקיים את המצווה העתיקה ביותר בתורה. החלק האחרון של הסרט מפצה במעט ומכניס רגש רב, שהיה חסר במהלכו, אבל לא מצליח להושיעו מתחושת השיממון שהוא משדר במרביתו.

משפט על במאי הסרט:
אפשר לומר שזהו סרט הביכורים של דומיניק קוק, אשר היה צריך למצוא תסריט ידידותי יותר לביים. לא מצליח להוציא מהספר המוערך הזה מספיק בשביל לגרום לאנשים לצאת מהבית ולצפות ביבשושיות הבריטית הזו בקולנוע.

משפט על השחקנים:
סירשה רונאן מציגה עוד טפח בכשרון המשחק שלה, בהופעה מרשימה ומדויקת, אבל לא כזו שתגרום לכם ליפול מהכסא. לצידה בילי האוול ("דאנקירק") בהופעה די ממאיסה שהוא כנראה ירצה לשכוח. השניים מתוגברים באמילי ווטסון, בתפקיד קטן ואיכותי.

משפט על אורך הסרט:
כזה נושא כבד כמו איבוד התמימות והבתולים צריך להיות מיוצג ביותר עומק ואם לא, אז בהחלט אפשר לוותר לצופים באורך הסרט, שבעיקר מותיר רושם של מועקה קולנועית ותו לא.