"באהבה סיימון": ללכת על בטוח

שוב חוזר הניגון הגאה, כחלק מהגל הקולנועי ששוטף את המסכים הגדולים (ואת טקסי האוסקר) בשנים האחרונות ("אור ירח" ו"קרא לי בשמך") ומביא סיפור יציאה מהארון טינאייג'רי בהפקה גדולה, בפעם הראשונה. זה נשמע די מפתיע, נוכח אותו הגל, שממש צבר תאוצה בשנתיים החולפות, אבל בבחינה הפורמאלית; לא נרשמו סרטי גאווה צעירים של הוצאת בני נוער מהארון, בשנות התיכון שלהם. ולכן כן, זה נראה כמו עוד סרט תיכון, ברגע שהסרט מתחיל וסיימון מציג את עצמו לראשונה ומיד עובר לפסים של כנראה-עוד-סרט-גיי ז, כאן בעצם מתחילה להיווצר הבעיה המרכזית של הסרט המתקתק הזה; הוא מציג את עצמו בתור סרט תיכון רגיל ובנאלי, אבל הוא רוצה לשבור תקרת זכוכית וקשה לעשות זאת בלי קצת תעוזה.


(משפחת מושלמי-מאמי | באדיבות פורום פילם)

המשפחה של סיימון מושלמת, החברים שלו מושלמים גם כן ורק הגנן החתיך (והמושלם) מעבר לכביש יוצר את הדיסוננס הראשוני של הסרט מכיוון שסיימון לא יכול לומר לו כלום, על אף כי הכל כל כך מושלם מסביב, שפתיו של סיימון חתומות והוא נהנה להישאר בתוך גבולות הגזרה הסטרייטים שהוגדרו לו, אבל הסוד הזה מציק לו והוא חש שהוא צריך לפרוק אותו מעליו. הקונספט של הסרט הוא הצגה מדויקת את סרט האהבה התיכונית, רק עם טוויסט של בן אוהב בן והבעייתיות של הסרט טמונה בכך שהוא סרט תיכון מתחנחן, עם תבנית ודפוס די ברורים, ללא הפתעות וללא תגובות מרעישות, למשמע הסוד הגדול.

אז סיימון (ניק רובינסון מ"עולם היורה") הוא נער ככל נער אמריקאי וסופר קלישאתי; יש לו הכל, הוא שותה קפה קר עם חבריו בתיכון, מקבל את האוטו מההורים ויש לו זוג הורים יפים, יפים, שמתים עליו ואין להם בעיות בינם לבין עצמם ובינו לבין אחותו, שיש לה תחביבים חמודים וריחניים ובגדול כולם כל הזמן מחויכים. הבעיה האמיתית בחיים של כולם, היא בעצם אצל סיימון והיא לא בעיה בעייתית, הוא פשוט נמשך לבנים והוא לא יודע איך לספר לאמא'לה ואבא'לה המושלמים ולאחותו, האופה הקטנה. גם החברים המושלמים והמחויכים לא יודעים כלום וטוב להם עם זה, אבל סיימון...הוא צריך לפרוק ולצאת עם הסוד אל העולם, אבל ממש לא יודע איך לעשות זאת.


(זה ממש לא כמו שזה נראה, אני לגמרי לא בעניין שלך | באדיבות פורום פילם)

תלמיד אנונימי מפרסם פוסט עלום שם וזהות ומגלה שהוא גיי קבל עם ותיכון, אבל לא באמת מגלה מיהו - פתח אקראי (מדי) לסיימון להתחיל לשתף מישהו עם הלבטים ועם הרצונות לצאת מהארון בצורה פומבית ואמיתית. הבעיה היא שבאופן מקרי (וגם לא כל כך אמין) סודו של סיימון כמעט מתגלה על ידי מרטין, חבר לשכבה שמנסה לסחוט אותו לעזור לו להצליח עם אבי, חברתו הטובה של סיימון, בתמורה לשתיקתו בנוגע ליציאה של סיימון מהארון. את אבי, אותה רוצה להכיר מרטין, סיימון מעיד שהוא מרגיש כאילו הוא מכיר כל חייו, למרות שבפועל הוא מכיר אותה רק כמה חודשים וממעט הזמן הזה הוא אנוס לנסות ולבצע שידוך משמיים עבור מרטין, הנמוך, הגיק וזה שנראה הכי פחות טוב מהקאסט של הסרט.

מעבר לעולם המושלם והסוד הגדול, הסרט מדגיש כמה שהטלפון הפך להיות פלטפורמה חשובה עבור בני הנוער בכלל ועבור אלו החבויים בארון בפרט, אבל מהצד השני הסרט מעביר ביקורת, באותה הנשימה, על ההתמכרות לסלולרי והתלות בו, כאשר אחת מדמויות המשנה; סגן המנהל, בבית ספרו של סיימון, מנסה לגמול את התלמידים בכוח מהמכשיר בו הם שבויים במשך נתח גדול מהזמן שלהם ודרכו גם סיימון מתחיל את ההתכתבות שלו עם "בלו", התלמיד האנונימי שמנסה לצאת מהארון במקביל לסיימון.


(אז בלי הסלולרי האלה, כן בן? | באדיבות פורום פילם)

סיימון מייצר מניפולציות בלתי נגמרות בשביל להשאיר את הסוד שלו חבוי ונעול בארון, מצייר תמונת מצב הפוכה לגמרי מהמציאות הקיימת וגורם לאנשים להאמין במציאות הזו, אך בעצמו לא מסוגל לצייר את המציאות שלו כלפי חוץ ולא בגלל סיבה אמיתית ונראית לעין, כיוון שהסביבה שלו נראית טולרנטית לגמרי לכל מעשה שיעשה הבחור הצעיר. הסביבה מחבקת ואוהבת, העוינות לבני נוער הומוסקסואליים (אחד כזה מסתובב בתיכון של סיימון באופן מוצהר) מועטה ולא מורגשת ובאמת אין תחושה אמיתית של הזדהות עם המצוקה של סיימון והיא יותר נראית כמו מצוקה מדומה של אהבת בוסר צעירה, בעולם בוסרי וצעיר, בסרט תיכונים בוסרי ולא מבושל עד הסוף.

מעבר לכך שהסביבה של סיימון רחוקה מלהיות סביבה שמשדרת מצוקה, אפילו הפנטזיות שלו על זהותו של "בלו" הן פנטזיות על הבנים היפים בבית הספר, נדבך נוסף למתקתקות חסרת ההיגיון של הסרט. עם כל האמור עד כה, עדיין יש בסרט קסם מיוחד, הוא מרגש במידת מה והוא קולח וזורם ואם לא היה מדבר על הוצאת גייז צעירים מהארון הוא היה יכול להיות סרט תיכונים רגיל לחלוטין וחביב למדי, הוא נראה כמו סרט שהקדים את זמנו בטבעיות בו הוא מתנהל, ומרגיש כמו סיפור שרץ בצורה די טבעית ומספר סיפור על היחבאות בארון בעידן האינטרנטי והדיגיטלי של הרשתות החברתיות, הוא קצת שונה מאחרים, אבל דומה בהמון לרבים שנעשו לפניו, שהתמה המרכזית בהם לא הייתה בנוגע לזהות מינית, אלא בנוגע להתבגרות, נערות והשנים הצעירות והתמימות או ניפוץ אשליות הילדות.


(נו, תנחשו למה התחפשתי...| באדיבות פורום פילם)

משפט על הסרט:
הוא חשוב לקהילה, מתקתק, שובה לב, אבל בעיקרו בנאלי, יש בו ייחודיות מעבר לעובדה שיש לו וואחד קוף על הכתפיים והקוף הזה דווקא יושב על הכתף ומנעים את זמן הצופה עם ליטופי זנב פרוותיים.

משפט על הבמאי:
גרג ברילנטי, בסרטו השלישי כבמאי, כאשר השניים האחרים היו בינוניים למדי ("מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית", בכיכובו של טימות'י אוליפנט ו"חיים כמו שמכירים" עם ג'וש דוהמל) ועם רקורד של הפקת סדרות גיבורי על בינוניות לנוער, מגיש מנה נוספת מאותה הדבר ומכוון לאותו קהל היעד, אליו פנה וממשיך לפנות בימים כתיקונם.

משפט על השחקנים:
ניק רובינסון, אשר מסומן בתור כוכב צעיר וכבר הספיק להותיר חותם ב"עולם היורה", "הגל החמישי" ו"הכל, הכל" מתפקד היטב, לצידו וותיקים כג'ניפר גארנר וג'וש דוהמל בתפקידים קטנים וצעירים עולים כאלכסנדרה שיפ ("אקס-מן", "הישר מרחובות קומפטון"), לוגאן מילר וקיינן לונסדייל ("הפלאש" ו"אגדות המחר"; בין שלל ההפקות של ברילנטי) עם תפקידים טובים, סביבו.

משפט על אורך הסרט:
סרט תיכון, בין אם הוא על גייז או לא, צריך להיות קצר יותר מקרבתו לשעתיים, במקומות מסוימים הסרט נמרח וממש לא בצדק. יאללה, לקצר.