"שאהבה נפשי": חוזר בגאווה

הופה! זכיתי באוסקר ועכשיו קבלו אותי בהמשך הקריירה עם סרטים טובים נוספים. סבסטיאן לליו, מבושם, מנופח מגאווה ובעיקר נישא על גל ההצלחה בעזרתה האדיבה של "אישה פנטסטית" שלו, חוזר למחוזות הגאווה בסרט על שתי נשים יהודיות, כשרות וחובבות נשים. קשה לדעת איך לעכל את הסרט הזה, אשר מכיל בקרבו לא מעט רגעים מתים ואפילו די מאולצים ועדיין יוצא בעור שיניו עם תוצאה סופית לא רעה בסך הכל. צמד הרייצ'ליות (ווייז ומק'אדמס) מבצעות עבודה סבירה בסרט שכולו סביר פלוס, אבל לא משתווה ברמתו לדרמה, זוכת האוסקר, איתה הפציע לליו לפני שלושה חודשים בערך.


(אני יודעת מה יעזור...שופינג! | באדיבות בתי קולנוע לב)

שוב הצופים המקומיים מותקפים עם שם, שממש לא מייצג בצורה נכונה את שמו של הסרט באנגלית, גם אם יש בו הקבלה לתחילתו של הפסוק משיר השירים, כי איך שלא תהפכו את זה, הסיפור מוגש לצופיו בשתי נקודות מרכזיות, דרך שמו המעוברת ושמו המקורי של הסרט. משם יש לסרט משימה לא פשוטה והיא לספר את הסיפור, שחייב לעמוד בפני עצמו, אחרי שמרבית הנראטיב והכיוון של הסרט ברורים לכל צופה בר דעת. זהו סרטו הראשון, דובר האנגלית, של לליו והוא מנסה להפגין בו את מרבית המאפיינים שייחדו את סרטיו הקודמים וכמעט בדרך כלל זה מצליח לו.

רייצ'ל ווייז מגלמת את רונית, בתו של רב לונדוני גדול ומוכר לקהילה היהודית המקומית. סיפור וטקס ה-שבעה הידוע והמוכר של רבנים גדולים מקומיים עומד לצאת לדרך ובקטן, בתוך הקהילה היהודית המקומית, כאשר רונית עומדת לנחות על כולם בהפתעה, שנים לאחר שהוקעה, במידת מה, על ידי אביה. השניים היו מנותקים משך תקופה ארוכה, אך רונית חושבת שהאירוע הטראגי הוא הזדמנות עבורה בשביל לחלוק את האונקיות האחרונות של הכבוד שהיא חייבת עבור האיש שעזר ליצור אותה יש מאין.


(יש לך שם משהו על האף | באדיבות בתי קולנוע לב)

המסע בעל הדרך הדי צפויה של דחייה מצידם של אנשי הקהילה המקומית אל עבר רונית (מזכיר את הדרך הסזיפית שעוברת הגיבורה הראשית ב"אישה פנטסטית"), יוצא לדרך ויש בו גם טוויסט (ממש לא מפתיע, נוכח העובדה, שבכניסתכם לסרט עברתם ליד כרזתו) - רונית אוהבת נשים ובייחוד אהבה אישה מסוימת בשם אסתי (מק'אדמס). אסתי היא חברת ילדות, הנשואה לבן טיפוחיו של הרב, דוביד (אלסנדרו ניבולה), חבר ילדות גם הוא ומהרגע שרונית נכנסת לחיי השניים, האדמה בוערת, רותחת והכל עוצרים נשימתם בדרך למפגש המיני והטעון בין שתי הנשים, שכל אחת מהן נמצאת במקום אחר ובעולם שונה בחייה.

רונית היא אמנם בת הרב, אך המונח "בת הרב" מקבל הגדרה חדשה תחת כנפיה, היא מוצגת כנטע זר באופן כמעט מאולץ, כאשר הפוחזת החיצונית אינה דתייה, זרה כמעט גמורה לקהילה המקומית ורחמנא ליצלן, גם מעשנת סיגריות. לליו מנסה לנפץ קצת חוקים, כאשר הוא מציג סצנה מינית בין גבר ואישה בחברה חרדית, ללא סדין ועם משהו שנראה כמו תשוקה מאולצת למדי ואפילו מכניס עירום קל אל תוך המשוואה, לא משהו שיפיל אתכם מהכסא, אבל כאשר לוקחים בחשבון את התפאורה והעלילה, אפשר לומר שישנה תחושה מסוימת של קיר שהולך, קורס ומתנפץ לו בצידיו של השביל בו צועד הסרט.


(יאללה, מסאז' זריז ונמשיך לעבוד על להביא ילד, כן? | באדיבות בתי קולנוע לב)

רגע לפני שאביה של רונית, הרב קרושקא, קורס ומת בבית הכנסת, הוא נושא דרשה ובסיומה הוא מדבר על הרצון החופשי של בן אדם לבחור את דרכו. שם הסרט באנגלית (Disobedience) רומז על כך שרונית ואסתי, מעבר לאהבתן האסורה, גם לא צייתו לצו הרב וכביכול לצו האל, עובדה שלכאורה מנופצת עם משפט גנרי למדי, כאשר הוא בא לסכם את הדרשה של הרב קרושקא בבית הכנסת. והנה חזרתה של רונית לכור מחצבתה ולבית אביה מתקבלת בהמון מבטים עקומים, לחשושים ואפילו הטחה חסרת מחסומים בארוחת שישי לצד משפחה וחברים.

העלילה ונגזרותיה ברורות למדי, גם אם נמרחות לכדי רגעים דרמטיים עשויים פלסטיק. לליו מנסה ליצור רגעי תשוקה מזויפים ורגעי תשוקה ומיניות מוגזמים ומופרזים, בעזרת אחת מסצנות המין הלסביות שלא הרבה מחובבי הז'אנר ירצו לחקוק בזכרונם. ראו הוזהרתם! עם זאת, לליו מצליח להוציא מבין ידיו סרט לא רע ואפילו די טוב, שמצליח לרתק, למשוך ואף לעורר מחדש דיון לגבי עולם דתי ומיושן אל מול עולם מודרני, שפורץ המון גבולות מהעבר והקליימקס לפערים בין שני העולמות מוזנק באותה ארוחת שישי.


(יאללה, ימשיך כבודו...תורך לברך | באדיבות בתי קולנוע לב)

משפט על הסרט:
לליו ממשיך לחזק את ידיה של הקהילה הגאה, בעודו מתבסס על רומן של נעמי אלדרמן ובעזרת סרט נוסף שמבליט את הרצון להוציא מהארון אנשים, שחבויים בו בתוך קהילה דתית, שם הארון הוא יותר במידות ואבטחת כספת מאובטחת היטב.

משפט על במאי הסרט:
לליו ממשיך בעבודה טובה, כאשר הוא שב ומדגיש את הדרמה בסיטואציות שקשות לבליעה עבור עולם, שעדיין מגלה מאותגרות בכל הנוגע לפתיחות לקהילה הגאה. לא עבודה של אוסקר, אבל האלמנטים הקבועים מסרטיו נמצאים כאן.

משפט על השחקנים:
צמד הרייצ'ליות בתפקידים סבירים. לשתיים היו שיאים גבוהים הרבה יותר מהסרט הזה, אבל אין ספק שהן עושות עבודה ראויה בסרט, אך מי שגונב את ההצגה הוא דווקא אלסנדרו ניבולה, בתפקיד דוביד, שמגיע לשיאים דרמטיים מבלי לבצע סצנות מין דוחות ומאולצות.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים. בהחלט זמן שראוי שהיה מתקצר. אין לאף אחד מה לחפש באולם הקולנוע במשך שעתיים לסרט עם עלילה מינימליסטית. לחתום אחרי שעה וחצי ולצאת.