"בית המזימות": יותר מזה אנחנו לא צריכים

בנובמבר של שנת 2017, עלה לאקרנים, ללא הרבה סיבות מיוחדות, "רצח באוריינט אקספרס". קנת' בראנה רצה להפיח חיים (פעם נוספת, אחרי ניסיון מוצלח של סידני לומט בשנות השבעים) בספרה של אגת'ה כריסטי ונכשל עם סרט מתח משמים למדי, שבעיקר גרם לפיהוק רחב, כאשר לא עזרה רשת הכוכבים שניסתה לרפד את נפילתו של הסרט, להיפך, מרביתם נצלבו על ההשתפות בסרט ועל הופעות בינוניות ומטה. והנה כמעט חצי שנה לאחר סיפור אחד של כריסטי והבלש המפורסם ביותר שלה, מגיע ז'יל פאקה ברנר (הבמאי של "מקומות אפלים" ו"המפתח של שרה") ועושה את כל שביכולתו בשביל לטעות בצורה כמעט זהה לשלל הטעויות אותן טעה במקביל גם קנת' בראנה.


(תמיד תהיה לנו קהיר | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

פאקה ברנר מתעלם מעלילות הרקול פוארו, לוקח ספר מתח אחר של כריסטי ומתרגם אותו לכדי גרסה מוסרטת ולא בפעם הראשונה, אחרי ניסיון טלוויזיוני קודם לפני עשור בדיוק, במסגרתו הפיק ערוץ BBC-4 מיני-סדרה בשנת 2008, בכיכובם של רורי קיניר ומארק גאטיס. הכרזה על סרט קולנועי הגיעה בשנת 2011; הקאסט לוהק, ההפקה התעכבה ולבסוף הסרט ראה אור במקביל ליציאת "רצח באוריינט אקספרס", לקראת סוף נובמבר 2017, בשביל להשלים צמד סרטים מבוססי סיפורי המתח של כריסטי ולהדגיש באופן כפול ובלתי משתמע לשני פנים, שכנראה הניסיונות הללו ממחישים באופן ברור ומוחלט, שסיפורי כריסטי צריכים להישאר בין דפי הנייר ואינם אקטואליים לעידן המודרני ולמדיום הקולנועי.

המותחן הנוכחי מספר את סיפורו של הבלש צ'ארלס הייוורד (מקס איירונס - "דוריאן גריי" ו"האישה בזהב"), אשר מוזנק מחייו המשמימים בתור בלש פרטי כושל, על מנת לחקור תעלומת רצח של איל הון מקומי. הקישור שלו לחקירה היא נכדתו של הזקן, שבעבר הייתה בעלת קשר חזק לצ'ארלס בזמנים מוצלחים יותר בחייו. ברור לשניים שהאדם שהרעיל את הסבא הסורר ממשיך ומתגורר בבית וככל שהצופה נחשף לעוד ועוד דמויות המתגוררות בבית, כך גם גדלה ההבנה שאכן לכל אחת מהדמויות ישנו אינטרס נסתר או גלוי (בעיקר גלוי) להיפטר מהסבא ומשם מתחילה העלילה בעצם להתגלגל.


(תמיד דופקים את הג'ינג'ים | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

הייוורד מתחיל בשיטוט בלשי ואפלולי ברחבי הבית, כאשר התגובות לשוטטות שלו גובלות בציניות במקרה הטוב ובעוינות מופגנת במקרה הפחות טוב. האנשים המתגוררים בבית מרכיבים תא משפחתי קריפי במיוחד ונדמה שמרבית הדמויות יותר מנסות להיראות חשודות מאשר להיראות חפות מפשע. הבית עצמו מסוגנן, כאשר לכל חדר ישנו אופי העוזר להתאים את פיסות הפאזל החסרות לאישיות אותה חוקר הבלש הפרטי. בין דמות לדמות בונה לו הייוורד מספר פרופילים חשודים לרצח ובכל נקודת סוף של דמות מסוימת, הוא חש שהוא צריך לחזור להתחלה עם תגליות, שנראות לו בעלות משמעות לפענוח הפשע.

לאן הסרט מתקדם מהנקודה הזו? לא לכיוונים מיוחדים, מעניינים או מפתיעים יותר מדי. ראיתם סרט מתח, המבוסס על ספרי בלשים ישנים? כנראה שראיתם כבר כעמט את הכל, או לפחות בעידן הנוכחי, כאשר מדובר בבמאים עם חזון מוגבל למדי ועם שחקנים שרואים בסרט סוג של חבל הצלה לקריירה מדורדרת או בינונית מנקודת התחילה שלה. כאשר אלו הם התנאים המקדימים ובכן..אין סיבות לצפות ליותר מדי. הסרט עצמו מתקדם בעצלתיים וגם מיטיב להימרח, כך ששינויים קיצוניים בעלילה לא מצליחים כבר להציל אותו מגרימת חבלה מכוונת לעירונותו של הצופה, שלא ניתן להאשים אותו בשעמום יתר, נוכח הכתיבה העצלה והביצוע העייף והשבע.


(לא. תשמעי, לא היו הרבה הצעות לסרטים לאחרונה, אז זרמתי | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

מרבית משתתפי הקאסט מציגים בעיקר מן משחק מאולץ, שאולי יכול להתפרש במקרה הטוב, כסוג של הומאז׳ לקלאסיקות בלשיות, אך הבעיה העיקרית טמונה בכך שזקני השבט של הסרט מרגישים כבדים למדי בביצוע ואילו הסייחים הצעירים לא מציגים ביצוע יוצא דופן, שיכול להעלות אותם על המפה ההוליוודית ולסמן עבורם נקודות מפנה. נקודת המפנה היחידה של הסרט מגיעה באמצעו, כאשר מתכנסים כל חברי המשפחה לארוחה המשפחתית, שמאחדת את כולם וחושפת את כל העימותים והאמת מתחת או מעל לפני השטח ולומר את האמת, גם נקודת המפנה הכאילו-דרמטית הזו לא גורמת לאף אחד לקחת נחירת אוויר לנשימה, תוך כדי צניחה חופשית אל תוך חלום מתוק.

הסרט מהווה חותמת כמעט סופית לכך שאם הפקה מסוימת חושקת בהקמת ספרי מתח ישנים לתחייה, כנראה שצריך הרבה יותר מקאסט נוצץ (ולא, לא מדובר בקאסט הנוכחי, אלא יותר כמו בקאסט של "רצח באוריינט אקספרס") ובמאי בינוני במקרה הטוב. במאי עתיר חזון הוא כנראה הפתרון המושלם בשביל ליישם אתגרים, שבסיסם הוא בעיקר מחשבתי ומותח, בעיקר בעידן בו סרטי מתח זולים נזרקים ללא הרף, כחלק מניסיונות לייצר מחט של איכות בין שחת התסריטים.


(I Taut I Taw a Puddy-Tat | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)

משפט על הסרט:
בינוני, לא מזיק, מנומנם ועם גיבורים שמייצרים הרבה יותר ניכור מהזדהות או רצון לפתור את התעלומה שלשמה התכנסו יושבי הקולנוע. עוד עיבוד של כריסטי שיימחק מהר מאוד מהתודעה.

משפט על הבמאי:
ז'יל פאקה ברנר כבר נחל הצלחות קטנות וחלקיות עם "המפתח של שרה" המרתק והמסעיר והתרסק למדי עם "מקומות אפלים" ונראה שהפעם הוא יקבל שידור חוזר לחלקו ב"מקומות אפלים", כאשר הדימיון לא עובד ואין לו ערך מוסף חוץ מלספר את הסיפור של אגת'ה כריסטי בצורה עבשה.

משפט על השחקנים:
גלן קלוז וטרנאס סטאמפ מוזכרים פה, אבל הם בבחינת נקודות קטנות בסרט ובעיקר נמצאים בשביל לנסות ולקדם מכירות עבור הדור המבוגר, שסבירות גבוהה יותר שיצרוך את המוצר הזה. אליהם מצטרפת "נערת פוסטר" נוספת בדמותה של ג'יליאן אנדרסון, או כמו שהתלחשו "מביני עניין" בקולנוע - סקאלי מ"תיקים באפילה", כריסטינה הנדריקס היא הרלוונטית ביותר מבחינת תקופתית עבור ציידי הכוכבים והאמת שמרבית העלילה מבוצעת בצורה בינונית למדי על ידי מקס איירונס וסטפני מרטיני האלמונית.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים. כל כך מיותר ומרוח. אולי אם הייתה מתקצרת העלילה אפשר היה לסחוב יותר זמן בצפייה רציפה של הסרט. מיותר באורכו וכנראה גם בנוכחותו.