"דדפול 2": איש משפחה

דדפול השני לא היה צריך להוציא את רייאן ריינולדס למסע יח"צ בלתי פוסק כמו לפני הסרט הראשון, אבל הסטנדרט והרף כבר הורמו לפני שנתיים וצריך לעמוד בהם ושוב מצא עצמו ריינולדס משווק באגרסיביות את סרט ההמשך לפיצוץ הלא מבוקר שנוצר לפני שנתיים בצלמו, דמותו, מסכתו וחברבורות פניו. הוא התפרץ לתוכניות אירוח, הופיע בתחרות שירה קוריאנית עם מסיכת חד קרן והשיר "Tomorrow", השתתף בקליפ עם סלין דיון, בטריילר ל"דדפול" עם דיוויד בקהאם ואפילו נחת אצל מנצ'סטר יונייטד לביקור אדום לפרסומת דדפול יונייטד בק טו בק. באמת שלא ברור למה המאמץ הכביר, מעבר לניסיון אדיר לרצות את מעריצי הפרנצ'ייז ההולך וגדל ורצונו להמשיך במתווה הסרט השני במספר, שממשיך לצעוד כמעט בדיוק באותו השביל אותו סלל עבורו הסרט הראשון.


(קול... קולו... קולוסוס... צא החוצה לשחק | באדיבות פורום פילם)

מסך שחור. מעבר על מספר פריטים בחדר ושיר, שכמובן מעניק אופי שונה לסיקוונס ולא יהיה קשור כל כך לסצנה הגראפית והבוטה שתוצג בתחילתו של הסרט. הסרט עוד לא התחיל והקהל בכוננות צחוקים, מחכה לראות מאין יתקיף אותו השד האדום והשרוף. בתוך התיאור המאוד ראשוני הזה טמון סוד ההצלחה וגם בו זמנית טמונה אחת הבעיות של הסרט השני. הקהל מוכן לצחוקים, הוא יודע למה לצפות, הוא רוצה שדדפול יתחיל במלאכת ההצחקות הבלתי נגמרת לאורכו ורוחבו של כל הסרט וכאשר אתה מגיע מוכן לצחוק, לפעמים זה קצת פחות מצחיק, אבל שאתה מגיע מוכן לצחוק אצל דדפול, זה כמעט בדרך כלל קורע מצחוק, כי ובואו נאמר את האמת, דדפול ימצא איך להצחיק, גם כאשר חשבתם שהכל מוצה.

אז ראיין ריינולדס מספק את הסחורה בזכות לשונו החדה והחריפה, דיוויד ליטץ', איש פעלולים וסרטי אקשן (ביים את "פצצה אטומית" עתיר סצנות האקשן המרהיבות) מספק את הסחורה בכל הנוגע לסצנות האקשן המדויקות והמרשימות וג'וש ברולין שוב מגיע בתור ה-באד גאי (לכברת דרך קצרצרה) והופך להיות דמות משנית, שמרשימה למדי ולעיתים גם מעפילה על הדמות הראשית, בדיוק כפי שהיה ב"נוקמים: מלחמת האינסוף". כל אלו ועוד יוצרים שוב שכפול נהדר של החוויה מהסרט הראשון, בטעם קצת מוכר ועם עומקים עלילתיים מפתיעים, אשר מוסיפים לחוויה הפשטנית והקומית מימד נוסף, שרק עוזר לגוון את הסרט עבור הצופים שמרגישים עוד הרבה מאותו הדבר שחוו בסרט הראשון.


(מי קופץ להביא חלב? תיכף מגיע | באדיבות פורום פילם)

פתיח מדליק, עם כתוביות משוגעות - צ'ק, שבירת קיר רביעי עם הצופים - צ'ק, ירידה על ה"גרין לנטרן" - דאבל צ'ק ודיבור אל הקהל, ירידות מרובות על חברי האקס-מן - צ'ק וכמובן גסויות וסצנות סופר דופר גראפיות - צ'ק, צ'ק, צ'ק! אה, כן... יש גם את הסצנות שאחרי הכתוביות, שמשאירות אבק לכל סגל "הנוקמים" ביחד ולחוד. דדפול הולך ומתמסחר לו לאיטו (או נכון יותר, במהירות שיא) והסרט הזה הוא עדות מושלמת לכך, בעודו הולך ומגדיל את הפרנצ'ייז עם דמויות משנה שיקיפו אותו כנראה בהמשך, הוא ממשיך במסע הקידום העצמי חסר השליטה שלו לפני יציאת הסרט לקולנוע והוא לא זונח את אותם הפרטים שהפכו אותו לאחת מדמויות הקומיקס האהובות ביקום דמויות הקומיקס ההולך ומתארך, כאורך הגלות.

דדפול מוצא את עצמו בתחילת הסרט במצב שלא הכיר בעבר. הוא חווה טראומה רצינית וצריך להתקדם ולהתרחק ממנה הלאה, החברים שמסביבו לא מצליחים להגיע אליו באמת והיחיד שנוגע בו בצורה מסוימת הוא ילד צעיר, בעל כוחות הרסניים ונפש אבודה ומבולבלת, אשר יעזור להשליך על דדפול הרבה תובנות עצמיות על התנהלותו עם חברים ומשפחה. יש כאן מסע גאולה, אשר מלווה בהרבה ווייד ווילסון, נטול מסיכה אדומה וצעקנית. יש כאן מסע לחקר העצמי של דדפול, המיוצג, כאמור, נטול הגנות ומסיכות ומדי פעם ישנם רגיעים קטנים, קטנטנים, זעירים ופצפונים של רצינות. אבל די, בלי כל הרצינות הזו, דדפול יוצא לעוד מסע מטורף בניחוח "שליחות קטלנית 2", רק ללא ג'ון קונור בתור הנער, שעליו צריך לשמור ולהגן.


(שני וודקה דדפול בשבילי | צילום: עצמי)

המסע לגילוי עצמי וקבלת משמעות לחיים, בעיקר כאשר דדפול צריך להרצות על איך לא להיות דדפול, הוא מסע מעניין ובעל עומקים, שכאמור, לא היו להם עקבות מהסרט הראשון. עוד רבדים "עמוקים" אפשר למצוא דרך נגיעה במסע בזמן ואילו מטרות הוא יכול היה לשרת - כאן נעצור מחשש לספויילרים, אבל אין ספק שבתור סרט בעל עלילה, הוא עומד קצת יותר טוב מהסרט הראשון. בכל הנוגע לאקשן הוא עומד יפה בפני עצמו ובכל הנוגע לשחזור ומחזור חומרים מהסרט הראשון, אין ספק שהוא יכול היה לחתור ליותר מקוריות, אבל עדיין ויש להדגיש עדיין, כמעט כל שורה היא פאנץ' מטורף, כמעט כל הצחקה עובדת והסרקזם, הבידור הגס המילולי מכל וריאציה מסוימת של משפט, פשוט בשמיים ומרימים את הסרט לרמה גבוהה, בכל הנוגע לאהבה להומור העוקצני של ריינולדס.

"פול" מגיע עם נהר אדיר של שירים טובים, אוסף סצינות קורע מצחוק, ביניהן סיטואציות קומיות קורעות עם קולוסוס וכמובן לשון חדה וחריפה, אפשר לומר שהסרט הנוכחי הצליח איפה ש"שומרי הגלקסיה 2" נכשלו. אם "השומרים" בנו על מוזיקה והומור באופן כמעט אבסולוטי, הם איבדו לא מעט קרדיט במיחזור עצל של חומרים מהסרט הראשון, דדפול משתדל להרים את הרף כל הזמן לפי מה שהוגדר לו בסרט הראשון. היכן ש"שומרי הגלקסיה" כשלו, עובד דדפול בכל הכוח ולא מוותר על אף נחרת צחוק בקהל ואכן מרוויח כל בת צחוק חרישית, אך הולכת ומתגברת, כמעט בכל סצנה מרכזית בה הוא מופיע. "הנוקמים: מלחמת האינסוף" גרף המון אהבה מהקהל ממש לא מזמן ונחשב לאחד הסרטים השלמים של מחלקת הקומיקס של "מארוול", דדפול פרץ טיפה אחריהם, אבל נדמה שלא הרשה לעצמו להוריד הילוך, על מנת לעמוד בקצב ולרצות את קהל הצופים שלו.


(חבק אותי איש גדול, רק תחזיק אותי | באדיבות פורום פילם)

משפט על הסרט:
עוד מכל הטוב, שסיפק לקהל הסרט הראשון. עוד צחוקים, גסויות בוטות ואלימות מתפרצת ועוד הרבה מהאיש הזה שלובש טייץ אדום וחרבות מוצלבות על גבו. ממוחזר? ראיתם כבר? קצת פחות מצחיק? עזבו אתכם מהכל - דדפול 2 הוא פשוט דינמיט.

משפט על במאי הסרט:
דיוויד ליטץ', שהיה איש פעלולים ותסריטאי בגר והפך לבמאי אקשן לא רע, כאשר באמתחתו נמצאת, כאמור, "פצצה אטומית" המלהיב, הוא משחזר את ההצלחה הוויזואלית גם בסרט הנוכחי וריאן ריינולדס עושה את כל השאר.

משפט על השחקנים:
על ריאן ריינולדס מיותר לדבר, כי הוא (שוב) עושה את הסרט, ג'וש ברולין הוא אחלה ווינגמן, הוא ממשיך את השנה ההיסטורית וההיסטרית שלו, אחרי הופעת ענק ב"נוקמים" האחרון. ולצידם מתייצבים כמה שמות מרשימים בתפקידים מזעריים כמו: אדי מרסן, טי. ג'יי. מילר וטרי קרוז, אבל התגליות הצעירות הן המעניינות: זאזי ביטס, בתפקיד דומינו וג'וליאן דניסון, בתפקיד ראסל עושים עבודה נפלאה.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים. קצת פחות. אבל בסופן של השעתיים הממוקדות וה(כל כך) מצחיקות הללו, הכי שווה להישאר עבור הקטעים של אחרי ה... ולפני ה... שם מרוכזים מיטב הקטעים המבדרים של הסרט.