"יום נפלא": חוא-כאן

ספירה לאחור מקדמת את פני הצופה בתחילת הסרט. ספירה לאחור וגערות של אב בבנו הצעיר, על חולשתו. המסך לא מציג תמונה ברורה, כמה סיטואציות מנסות להתחבר לכדי אחת שלמה ומוותרות. בדיוק ככה מקבלת את פנינו לין רמזי, הבמאית הסקוטית, שהביאה לעולם את "חייבים לדבר על קווין" המטריד והמשובח והנה היא חוזרת כמעט שבע שנים אחרי אותה יצירה מאתגרת לעוד שיא מופלא של בימוי בסרט מאתגר, מרשים ויוצא דופן בנוף הקולנועי. סרט ששוקע לאיטו ונשאר עוד הרבה אחרי סופו ואיך אפשר להשיג מטרה קולנועית שכזו, מעבר לבימוי מהפנט? בחירה בשחקן המוביל שיתאים כמו כפפה ליד עבור הסרט ואין מושלם יותר מחואקין פיניקס המטורלל לשעבר, בהווה ובעתיד, במציאות ובטח ובטח בקולנוע.


(לקפוץ או לא לקפוץ? זו השאלה | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לפני כמעט שמונה שנים חואקין פיניקס איבד את זה באופן רשמי, קבל עם ועדה ולפני סרטו המוקומנטרי, שרקח יחד עם גיסו, קייסי אפלק. הוא עלה במשקל, התמלא בעשבים שאינם לפי מרשם רופא, הזניח את שערו, גידל זקן פראי ונראה בכלליות כמו פליט גהה (לא הכביש). כל העמל והטרחה הובילו התעניינות ציבורית בתופעה, אבל אפס עניין בעת יציאת הסרט לאקרנים והשיגו כלום גדול, ממנו נשאר זיכרון עמום על שחקן קולנוע שקצת התחרפן והחל לחזור לאט ובביטחון לדרך הישר.

פיניקס ואפלק הוליכו את העולם שולל עם תרגיל השיווקי לסרט בשם "אני עדיין כאן" ואילו עכשיו פיניקס מתיישר על פי צליליה המנחים של חמת החלילים של הבמאית הסקוטית, לסרט שהתרגום החופשי שלו הוא "מעולם לא היית כאן". המפיצים המקומיים בחרו צמד מילים שמופיע בסוף הסרט בשביל להעניק לסרט שם ישראלי ומקומי משום מה והתעלמו משלל המילים באנגלית. כמעט שמונה שנים אחרי האפיזודה הלא מוצלחת הזו, חוזר פיניקס לגלם דמות די זהה לזו שגילם בחייו האמיתיים לאורך תקופה של כמעט שנתיים, רק שהפעם דמותו נושאת עימה מטענים רגשיים כבדים, שגורמים לו להיות עם רגל אחת על הגבול הדק של אי השפיות.


(בסך הכל מדובר בבחור נורמטיבי לחלוטין | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

פתיחת הסרט לוקחת אותנו לדמויות הראשיות בזמנים נתונים שונים ומבהירה שהסרט הזה הולך לזגזג לא מעט בין פלאשבקים לבין המציאות, עד כדי איבוד תחושת הזמן האמיתית בה מתרחש הסרט לעיתים קרובות. ג'ו (פיניקס) הוא כוח להשכרה, הוא אלים, חסר פחד ומצולק פיזית ונפשית בצורה חמורה כל כך שהרוב עובר לידו. בין פעולה לפעולה שלו הוא שב הביתה, לטפל באימו המזדקנת וכבר בסצנה הראשונה מתזכר את הצופים עם מי יש להם עסק, כאשר ג'ו ואימו מדברים על "פסיכו" האגדי של אלפרד היצ'קוק, במסגרת השיחה בין השניים מחקה ג'ו את סצנת המקלחת ודרך הומאז' פשוט למדי חושף בפני הצופים את השכבות הפנימיות והמורכבות שלו ובנפשו המשוסעת. במסגרת הסרט נחשפים הצופים בתהליך איטי ומייסר, להפרעות הנפשיות של ג'ו, חלקם נגרמו עקב הטראומות שצילקו את נפשו ואת גופו, מקור הטראומה עדיין לא ברור, אבל הוא עוד יילך ויתבהר בהמשך עבור הצופים, שמנסה ללקט פרטים להבנה על הגיבור המסתורי והביזארי שלהם.

ההתחלה האניגמטית לוקחת את הסרט לכיוון מסתורי, סצנות הפלאשבק ממשיכות את הקו האפלולי ורק בתום השליש הראשון ישנה משימה ברורה וחד משמעית עבור ג'ו, להציל את ביתו של סנאטור מקומי. בעוד הזכרונות העמומים (לצופים, אך הברורים עבור ג'ו) מערפלים את מחשבתו של ג'ו הוא יוצא למשימת הצלה של נערה שנחטפה לעבדות מינית והוא חייב להביא אותה לגאולה ("נהג מונית", מישהו). משמעות הדבר הוא שדמותו הבלתי מפוענחת, החולנית והטרודה של ג'ו צריכה לעבור לפוקוס מלא, משיחות ריקניות, סתמיות וכאלו שהמיקוד שלהן הוא "איזה צבע סוכריה תיכנס לי לפה?". ג'ו מעביר מספר הילוכים קדימה ומשם הסרט מקבל את הדחיפה העלילתית והמשמעותית שלו והופך לסוג מסוים של "לאון" ואם עד עכשיו הוא קיבל השוואות לטראוויס ביקל (דה נירו ב"נהג מונית"), כעת הוא יכול להתהדר בעוד דמות מופתית, בהיסטוריה של הקולנוע.


(כל לאון צריך את המתילדה שלו | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

רמזי בנתה את הסרט על בסיס עלילה רציפה וקוהרנטית, אבל ההפרעות מערבלות את המוח של צופיי הסרט ולא נותנות להבין מתי ג'ו חולם, מפנטז, מקבל פלאשבק טראומטי ומתי הוא רואה דברים שאינם קיימים. העלילה מצמיחה ענפים בעובאים שונים, אותם הצופה צריך לבחון, לפנעח, להתרכז, להפנים ולעכל ובסופו של דבר להסיר את הענפים השוטים והמיותרים וגם אם הבסיס העלילתי מזכיר סרט פשטני יחסית, כמו "חטופה" של ליאם ניסן, הרי שהמחשבה שמושקעת בו ובדמות המרכזית, אותה מגלם פיניקס, כאשר דמותו של ג'ו מורכבת ועל אף המחויבות שלו למטרה המרכזית וההתבדלות שלו בקרב בני אנוש רגילים, הוא מראה צורך עז באנושיות, חום וחיבה. ה"לאון" המקומי של הסרט זקוק ל"מתילדה" משלו והיא ממתינה לו בהמשך הדרך.

לין רמזי היטיבה להציג דמות משוסעת, שברירית ובלתי פתורה דרך טילדה סווינטון, שכיכבה עבורה ב"חייבים לדבר על קווין" ואין מתאים יותר מפיניקס בשביל לחקות את הצלחתה של סווינטון, בתפקיד גברי. רמזי מביימת בצורה מושלמת כמעט בכל חזית אפשרית. החל מהסצנות הגראפיות והלא פשוטות לצפייה, שחלקן פשוט נחקקות בזיכרון גם הרבה אחרי שהקרדיטים מסיימים לרוץ, ממשיכה בסינכרון הרמוני מושלם בין סאונד לתמונה, כאשר היא יודעת בדיוק מתי לסמן לצופה את הלך הרוח המנטאלי אותו חווה ג'ו, האם רגיעה או כוננות אדומה, כאשר פס הקול משתנה שינויים חדים ונע בין שקט מלחיץ וקלסטרופובי לבין הלימות אגרסיביות ואינטנסיביות ברגעים ההיסטריים של הסרט.


(יאללה גבר, התעייפתי. קח אותי עד הבית | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לבסוף מקנחת רמזי גם בפן הוויזואלי, כאשר במסגרתו היא מלהטטת בין חיתוכים מדויקים בסצנות וגוררת את הצופה לקרב אלים בבניין, שחלקו מצולם באופן המסורתי וחלקו השני דרך עדשת מצלמות האבטחה במשהו שנראה כמו מחווה לסרטי "פעילות על טבעית", כאשר מוזיקה קלאסית מלווה את מרבית החלקים שמרכיבים את אותו סיקוונס מורכב. רמזי חותמת גם בהצטיינות את החלק העלילתי של הסיפור, המבוסס על ספרו של ג'ון איימס, כאשר היא מטיבה להציג את המעגליות של החיים והעלילה דרך מספר דמויות משנה, המקורבות וקשורות לג'ו במה שנראה כמו אחד הסרטים המאתגרים ומשביעי הרצון בתקופת חלקה הראשון של שנת 2018.

רמזי ופיניקס מובילים את הסרט הזה לפסגות, בזו אחר זו, בסרט מורכב, יפיפה ועתיר מחשבה. ההשוואות שהסרט קיבל ל"נהג מונית" של סקורסזה ודה נירו לא יכולות שלא להיות מוצדקות, כאשר מדובר ביצירה שלעיתים מרגישה כהומאז' לקלאסיקה של סקורסזה ולעיתים מרגישה כמו שילוב בינה לבין עוד כמה קלאסיות מודרניות, שלוקחות את הגיבור המורכב למסע מטושטש בין עולמות של מציאות ודימיון מופרע ועם כל האמור זו עדיין יצירה שהיא כל כולה רמזי ופיניקס, שרק יודעים כיצד להצדיק את ההשוואות המחמיאות ולייצר מהן קלאסיקה מודרנית ועל זמנית.


(יאללה אמא, בואי נכין את מחבת ההרואין הגדולה בעולם | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

משפט על הסרט:
אמרו על הסרט הזה לא מעט. הרוב נכון. קאלט קלאסי, שעוד עשוי להתברר כפספוס רציני בעת היציאה שלו בעולם, כאשר רצוי שייזכר בעוד קצת פחות משנה, כיוון שרמזי ופיניקס עשויים להישכח בכל אשר מדובר במתן מועמדויות לקרדיטים מוזהבים על פועלם.

משפט על הבמאית:
לין רמזי עם סרט רביעי באורך מלא בסך הכל, אבל במגמת שיפור ועלייה מסרט לסרט. שולטת בכל מבעי המדיום ומסנכרנת באופן מופלא בין חזון וויזואלי, גראפי ומצולם היטב לפסקול נפלא, המסונכרן ומתוזמן היטב עם זרמי העלילה. נפלאה.

משפט על השחקנים:
חואקין פיניקס זרח, נשרף והחל בתהליך זריחה מחודש והוא שוב מוכיח כמה הוא חשוב להוליווד, כאשר הוא מפוקס בתצוגת משחק פשוט מהפנטת ומושלמת, שהיא בהחלט אחת מהטובות שלו בשנים האחרונות ולא שחסרות הופעות כאלו בשמונה השנים האחרונות, מאז שרף את עצמו.

משפט על אורך הסרט:
עם כל האיטיות בהתרחשויות, במהלך העלילה, אין ספק שאורך הסרט הולם אותו בצורה מושלמת והירידה מתחת לשעה וחצי עוזרת למקד את הצופה ומונעת שעמום, למרות הכבדות העלילתית המובהקת.