"מודי": רק רגלי הן עקומות נורא

קצת אחרי יציאת הסרט, במסגרתו סאלי הוקינס כן הייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה המרגש, יוצא באיחור של שנה וחצי סרט בו היא מגלמת תפקיד מרגש לא פחות ולא מועמדת עליו לאף פרס גדול. רצתה המציאות בארץ ישראל ושני סרטיה יוצאים בהפרש מספר חודשים זה מזה וזוהי בהחלט סיבה נפלאה להלל (שוב) את השחקנית הבריטית בת ה-42 שלה כבר מועמדות אחת על אוסקר (בתפקיד המשנה ב"יסמין הכחולה") וגם בסרט הנוכחי היא מפגינה (שוב) יכולות משחק נפלאות ושמה את עצמה על המפה ומוכיחה פעם נוספת שהיא שחקנית רבת כישורים ואחת הטובות שעובדות בהוליווד כיום.
 
הסיפור שאותו מגיעה לספר הוקינס הפעם מבוסס על סיפורה של מוד לואיס; אישה שסובלת מדלקת פרקים חריפה ונראית, איך לומר בעדינות? פריכה ושבירה, על גבול ה-סובלת מפיגור שכלי. הסרט נפתח עם סצנה, במסגרתה מציירת מוד ציור על בד באמצעות ידיה העקומות, אבל הצופה מותיר את הדימוי הראשוני בצד וזונח אותו לטובת דרמה משפחתית קצרצרה, במסגרתה מודיע אחיה של מוד שמכר את בית אימם והוא משאיר את מוד להתגורר עם דודתם, מכיוון שאיננו צופה לה הצלחה מרובה בהמשך חייה.
 

(כמה זמן לוקח למזוג קפה עם דלקת פרקים?! יאללה! | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)
 
מוד לא נשברת ויוצאת מהבית בכל זאת, היא תתגלגל לביתו של אוורט, אדם קשה עורף שמחפש מנקה/עוזרת לביתו ועד מהרה היא נכנסת לליבו, למיטתו ולחייו. על הדרך היא ממשיכה מאותה הנקודה בה התחיל הסרט ומגלה את עצמה בתור אומנית וציירת נפלאה, אשר ציוריה הגיעו עד לבית הלבן והשמועה על קיומה של ציירת שגרה בכפר קטן, בבית מוזנח ובתנאי מחייה הפשוטים ביותר, עשתה לה כנפיים והיוותה מוקד לעלייה לרגל לתיירים וקונים.
 
הסרט מתאר מערכת יחסים בין שני אנשים זנוחים; דייג קשה עורף, אשר עובד למחייתו בלבד ואיננו מחפש כל תהילה הכרה או חברים ואישה עם דלקת פרקים, מרוחקת מבחינה חברתית ומשפחתית, שמעידה על עצמה שכאשר היא עוברת ברחוב, ילדים זורקים עליה אבנים, אבל לבסוף היא מתגלה כאמנית בחסד ואדם בעל תעצומות נפשיות גדולות.
 

(בואו, כנסו...יש מרק חם על הכיריים | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)
 
שניהם חיים חיים פשוטים ומוצגים בסרט איטי ומהורהר, שמספר בעיקר על מצבי היום יום שלהם, כבעל ואישה, שמערכת היחסים שלהם נבנית לאיטה בעזרת לא מעט ויתורים של כבוד משני הצדדים, בשביל לגדל אהבה וחיבה עמוקה, שקשה להאמין שהייתה פורחת בין שני סוגי האנשים, כאשר הוצגו בתחילת הסרט.
 
אייסלינג וולש, במאית אירית, שאת מרבית הקריירה בילתה בתור במאית סרטי טלוויזיה וסדרות, מביימת לקולנוע, בשעה טובה, את אית'ן הוק ("יום אימונים מסוכן" היה הטוב ביותר שלו בשנים האחרונות, אבל אין צורך אמיתי להציגו) וסאלי הוקינס ("יסמין הכחולה", "פדינגטון" ו"צורת המים" הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר השנה) בתפקידים פשוט משובחים, שובי לב ומרגשים בסרט נפלא, אשר מספר סיפור מרתק ומעורר השראה על אישה שניצחה את תלאות החיים ומצאה אהבה אמיתית, שפויה וכנה כנגד כל הסיכויים והצליחה למצוא אי של נורמאליות בעולם שקצת שכח את הנורמות.
 

(מה את מחייכת? לכי תעשי קפה! | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג)
 
משפט על הסרט:
מרגש, למרות שהוא מנסה להיראות פחות כזה, אבל אי אפשר להישאר אדישים למערכת היחסים הביזארית ולתפקיד המרטיט של הוקינס. סרט שובה, מרתק ופשוט נהדר.
 
משפט על הבמאית:
וולש, חסרת הניסיון היחסי בסרטים למסך הגדול, רותמת את כל הניסיון שצברה בטלוויזיה בשביל לייצר פיסת קולנוע אינטימית, קולחת וקולעת ללבבות הצופים. עבודה נהדרת.
 
משפט על השחקנים:
סאלי הוקינס נפלאה, אנדרייטד רצינית עד כה ותוך שנתיים עם שני תפקידים גדולים שהשני כבר מזכה אותה במועמדות על הפרס הגדול מכולם (לאחר שנאבקה על שחקנית המשנה ב-2014 והפסידה ללופיטה ניונגו של "12 שנים של עבדות") ואית'ן הוק נפלא כהרגלו, שקצת חוסה בצילה של הוקינס, אבל עם תפקיד אמין, יוצא דופן ונהדר.
 
משפט על אורך הסרט:
אמנם גובל בשעתיים ודי איטי במרביתו, אבל מספר סיפור מעניין, קולע באורכו ואינו נמרח, כך שבאקט חד פעמי נאשר את אורכו של הסרט.