"סטאלין מת!": מה שמת לא ימות עוד

רוסיה חורף (כאילו שיש שם מזג אוויר אחר), שנת 1953. תזמורת מנגנת, הרדיו מקשיב, משדר ומעביר את צליליה לעם הסובייטי, טלפון גודע את שגרת הלילה של צוות השידור. בשורה על טלפון חשוב בעוד מספר דקות וחשוב להיות מוכן, כי לאחר מספר דקות (תשע, עשר? כל שנייה עשויה לחרוץ גורל) מגיעה שיחה ומהצד השני של הטלפון נשמע קולו של המנהיג הרוסי, אשר מבקש את הקלטת התזמורת. הצוות נכנס לאמוק ואוסף מחדש את כל חלקי הלהקה וקהל אקראי מהרחוב, על מנת לקבל את אפקט מחיאת הכפיים. אחת מהנגניות של התזמורת מציבה תנאים על מנת שתנגן ומפלס הלחץ עולה. איך הכל קשור לסרט על סטאלין, מותו והרגעים שלאחר מותו? החלק הזה הוא סוג של מקגאפין עבור הסרט.
 
המקגאפין הוא מנוע עלילתי והכלי של התסריטאי לקדם את העלילה ופעולותיהם של גיבורי הסרט, כאשר אין בו שום רלוונטיות כל שהיא עבור עלילת שאר הסרט. סיפור התזמורת הוא בדיוק החלק המקגאפיני של "סטאלין מת!". לא תראו ולא תשמעו את התזמורת בשאר הסרט, אבל היא מהווה יופי של מקדם עלילתי וממחישה את רוח התקופה, בה סטאלין שלט ביד רמה ובחוסר רחמים, היגיון או שפיות. כל סובביו רצו להרשים אותו עד לרמה של נושאי שיחה, שמוצאים חן בעיניו. איש לא היה בטוח ולא ידע מתי הוא הבא בתור, בין אם מדובר באנשים בחוג הקרוב אל העריץ או סתם אזרחים תמימים שהעזו לחשוב מחשבות מנוגדות לאלו שלו וכמובן שגם מי שלא היה בסביבתו רצה להישמע טוב עבורו ועבור הקלטות הסתר הפוטנציאליות בכל מקום.
 

(למי יש מגבונים לחים? נראה לי ברח לו קצת | באדיבות בתי קולנוע לב)

ברגע שמכתב מסתורי מגיע אל פתח דלתו של העריץ, קורע אותו מצחוק וגם מעולם החיים, המכבש העלילתי מתחיל לעבוד ותחתיו כל אנשי הצמרת השלטון הרוסי שרוצים להראות כאילו הם מכבדים את העריץ המת ובד בבד לבצע מהלך על השלטון. עין צוחקת ועין דופקת הוא בדיוק המשפט שייתאר את הטירוף שנמצא בקומדיה הפוליטית והפרועה הזו, המציגה את הימים שאחרי מותו של הרודן הרוסי, כימים אחוזי דיבוק וטירוף שלטוני, שמעביר את כל חברי הצמרת השלטונית על דעתם עקב רצונם להיות הבאים בתור לשלוט באימפריה הסובייטית.
 
הסאטירה הפוליטית והמטורפת הזו כבר נאסרה להקרנה ברוסיה, עקב... ובכן... שחזור ההיסטוריה וחשש מהכתמת מורשת היסטורית רוסית והצגת דברים בחוסר דיוק משווע שיוציא את התרבות הרוסית רע. קצת קשה אולי להסביר את הקטע הזה למנהיגים הרוסיים כיום, כיוון שהם עושים את הצנזורה שלהם בצורה מעודנת יותר ועם שקיפות עולמית מסוימת, בניגוד לימים הטובים והקלאסיים, בהם כל מי שהעביר ביקורת, אפילו מרומזת, על חברי ההנהגה הסובייטית ועל העומד בהם היו נשלחים לפגוש את הבורא במקרה הרע (עם עינויים במקרה הגרוע) או עוברים לגולאג בסיביר, במקרה הטוב.
 

(תוסיף לו קצת אייליינר | באדיבות בתי קולנוע לב)

סרט הפתיחה לפסטיבל טורונטו הוא פארסה במשרה מלאה פרי מוחו הקודח של ארמנדו יאנוצ'י, האחראי על הסדרה "ויפ". יאנוצ'י רוצה שהקהל שלו יידע בדיוק לאיזו קרקע וטריטוריה הוא נכנס, היישר מתחילת הסרט, כאשר הוא מציג קאסט משוגע, שדובר אנגלית במבטא בריטי או אמריקאי, כלומר מותיר את החופש לשחקניו לגבי המילים שיוצאות מהפה שלו. הוא לא מבקש מהצוות שישנן מילים ברוסית, כפי שהוצג ב"צורת המים", כאחת הנקודות החלשות בסרט והוא גם לא מבקש אנגלית במבטא רוסי כבד, כפי שהציגה ג'ני לורנס ב"דרור אדום", שם זו הייתה נקודה פחות חלשה, אך עדיין בולטת לעין בחוסר הטבעיות שלה.
 
יאנוצ'י רוצה שהצופים יבינו ברגע הראשון שמשהו פה ממש לא טבעי, שהם בפארודיה, בקריקטורה ובמסמך דוקומנטרי, הנשען על נושאים אמיתיים ומקרה אמיתי, אבל רחוק מלתאר את האירועים בצורה מדויקת ולהיפך, הוא רוצה לתאר את אותם האירועים בצורה המגוכחת ביותר שניתן. האבסורד הולך ותופס מקום מרכזי בעלילה, בעודו מתבסס על חוסר ההחלטיות של חברי הממשלה של סטאלין שראו מצד אחד את מותו המתקרב ובא והצלת חייהם או ההתקדמות הפוליטית האישית שלהם על הכף ומהצד השני הם היו צריכים להראות את הלויאליות הבלתי מתפשרת שלהם אל המנהיג והאב הרוחני של האומה.
 

(פסססססטטט... הבאת משהו לשתות? | באדיבות בתי קולנוע לב)

הבדיחה על חשבונם ועל חשבון כולם היא שחלק מהמקרים הפארודיים שהוצגו אכן התרחשו במציאות, באופן כזה או אחר והתמונה שיאנוצ'י מסובב אל פני העם הרוסי והעולם כולו היא תמונה מבזה, שרק ראוי שהסרט שיבוסס עליה יהווה מעין  גרוטסקה, שלא לוקחת ברצינות את פקודות הירי והשמדת היריבים הפוליטיים או סתם מתנגדים לשיטות העבודה והשלטון של סטאלין. יאנוצ'י מבקש שלא לייחס חשיבות עודפת לשיטות החיסול הבזויות והמפחידות של סטאלין בבחינת נושא רציני, הכל עובר ליד הגיבורים של הסרט ומוצג באופן שכמעט מביט מהצד על המספרים הגבוהים של ההרוגים מצידה של הממשלה.
 
וכך, סטאלין מתפגר ואחריו חבורה של צבועים צמאי דם וכוח, שדורכים זה על רגלי זה ועל גופתו הקרירה של מנהיגם הנערץ, בקרב על המיקום לקראת העלייה לפלייאוף העליון, כאשר המטרה הסופית היא להישאר על הכס נטול החרבות, אך עתיר שערות השפם. כל אחת מהדמויות של יורשי סטאלין נראית מגוכחת יותר מהשנייה ולא משרה אווירת פחד ומורא, נוכח המתרגש בממלכה הסובייטית, הסיטואציות והתגובות של כל דמות ודמות הן סאטירה מושחזת ומהוקצעת, המציגה בצורה אמינה את חלוקת העוגה הזריזה והבלתי אפשרית, כאשר בגידות ובריתות ייחתמו מעל גוויתו המתקררת של השליט.
 

(בואי תשתפי את כל הכיתה במה שכתבת בפתק | באדיבות בתי קולנוע לב)

משפט על הסרט:
קומדיה מרעננת ומטורפת מהרגע הראשון, קומדיה שבה הרג ועינויים נראים כמו בדיחה, מותו של אחד מהרודנים הגדולים בהיסטוריה והמירוץ לירושה נראים כמו אוסף ואסופה של ליצנים חסרי יכולת ואחד הסרטים הקומיים המבריקים והמושחזים שנראו לאחרונה על המסך.
 
משפט על הבמאי:
ארמנדו יאנוצ'י עם החלטות ליהוק מבריקות, עם בחירת הצגה של ההצגה הכי טובה ברוסיה של חורף שנת 1953 ועם פארודיה גרוטסקית כתובה ומבוצעת היטב.

משפט על השחקנים:
סטיב בושמי בתור פקעת עצבים מופלאה, פאדי קונסידיין נהדר, ג'פרי טמבור בתפקיד מעורער ומבריק, סיימון ראסל ביל הפחות מוכר גונב את ההצגה לכולם ואנדרה רייסבורו בתפקיד קטנטן וטוב.
 
משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי. למי שאין סבלנות לצפות בסרט - שלא יצפה. כל דקה מעניינת ומרתקת ועם זאת גם מצחיקה בזכות מספר אלמנטים מזוקקים לרגעים קומיים נפלאים.