"אזימוט": קוני למל קורע את קהיר

אזימוט, לפי הפירוש המילוני, היא הזווית שנוצרת מהצפון לנקודת המטרה מנקודת התחנה בכיוון השעון. לא אומר הרבה עבור הצופה הממוצע, אבל זה בדיוק ההיפך עבור מייק בורשטיין, במאי הסרט, לו זהו סרט הביכורים ובו הוא מנסה לומר לא מעט. את בורשטיין אתם עשויים לזכור בתור האיש שהתפרסם, בעיקר, בעקבות סרטי "קוני למל", מהם ייצר קריירה עשירה, בעיקר מחוץ לארץ. כבר מזה מספר שנים שבורשטיין לא נמצא במוקד כלשהו, אם מדובר על קולנוע - בארץ או בעולם ועם זאת, כאשר הוא מביים את סרטו הקולנועי הראשון, הקהל המבוגר נזרק אחורה, לשנות השישים, השבעים והשמונים, שם הוא כיכב בתור החסיד השלימזל.

סרטו הראשון של בורשטיין בתור במאי מגיע כאשר הוא בן 72. הוא מבוסס על סיפור אמיתי והוא כבר היה צריך לצאת בשנה שעברה, כאשר מלאו למלחמת ששת הימים 50 שנים, אבל ההפקה החליטה לחכות עוד שנה עד להוצאת הסרט לאקרנים. בורשטיין טען כי עורך דינו סיפר לו בשנת 1967 את הסיפור, עליו מתבסס הסרט, אבל הוא החליט לחכות עד שיהיה מוכן ובשל נפשית להיות במאי. מסתבר שהתחושות שלו בישלו אותו זמן רב, כחמישים שנים לערך והנה הסרט משתחרר לו בעיתוי ישראלי-יהודי קלאסי. בצאת יום השואה וקצת לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בואכה יום העצמאות השבעים של המדינה.


(דפקתי לפני חמש דקות ולא שמעתי אף אחד, פורץ פנימה! | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

סרטו של בורשטיין מספר על ערוב ימיה של מלחמת ששת הימים, יום לאחר הפסקת האש מוצאים את עצמם שני חיילים תקועים במדבר. האחד הוא מוטי (יפתח קליין), חייל מילואים ישראלי שמתחפר עם עוד שני חיילי מילואים שאיתו ומתנדב ללכת ולהזמין חילוץ, כאשר שלושתם יודעים שהפסקת האש נכנסה לתוקף. מהצד השני (ולא כל כך רחוק, גיאוגרפית) מתעורר לו ראשיד, חייל מצרי (סמי שייק, השחקן המצרי), בין גוויות של חבריו וקצת לא מאופס, אבל מבחינתו המלחמה עדיין קיימת וכאשר הוא חוזה במוטי מגיע לעמדה נטושה של האו"ם, הוא נכנס לכוננות קרב ומנסה לקחת את הג'יפ איתו מוטי נוסע.

השניים שהגיעו במקרה למקום הסמלי הזה, הופכים את המבנה הנטוש לאיזור לחימה ומשתמשים בכל כלי נשק אפשרי העומד לרשותם. הסרט הוא דל במשתתפים וגם דל בקטעי שיחה ובמבחן הזמן, הוא גם יורד מתחת לשעה וחצי ובקושי שורד אחרי השעה. קשה לומר שאי אפשר להבין את הכיוון אליו הוא הולך, בעיקר כאשר שני החיילים חולמים בהקיץ, דרך פלאשבקים שמזכירים להם את אהובותיהם וילדיהם הבכורים שממתינים לאביהם, שישוב וייכנס למשבצת אותה הוא אמור למלא, בתור ראש המשפחה.


(אם אתה בבית תנקוש פעמיים בדלת | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

מוטי, החייל הישראלי חולם בהקיץ על ביתו בחוף הים, שם חלם בהקיץ על משפחתו, אשר שרדה את השואה ואביו, שהבטיח לאימו שיקים לה בית איתן, עם יסודות עמוקים, שלא יוכלו להיעקר. מוטי לא יודע שאנשיו של נאצר התחייבו להילחם "עד טיפת הדם האחרונה", על אף שהסכם הפסקת האש נכנס לתוקף. סיפורו של מוטי מהווה גם קינה מסוימת על חצי האי סיני, שעשוי להילקח ממנו. הוא מסתכל בערגה על הנופים, מצלם אותם ומתייחס אליהם כמו שגבר מתייחס לאהובתו וכל זאת, כאשר הוא חובק את אהובתו בימים רגועי של טרום לחימה.

ראשיד לא יודע שיש הסכם הפסקת אש וגם כאשר הוא נזכר בערגה ברגעים האחרונים שבילה עם משפחתו, הוא עדיין יודע שיש לו מחויבות לעם ולמנהיג המצרי, לא פחות ממחויבותו לשוב אל אשתו ובנו הקט. עם הסכנה ההולכת ונשקפת לחייו ובעצם לחייהם של השניים, הם מתחילים להשלים עם העובדה שכנראה אחד מהם ימות ואולי עדיף ששניהם יחזרו בחתיכה אחת אל ביתם. הם מנסים בכל כוחם את ההישרדות האישית, אבל מבינים שכנראה בסופו של דבר הם יצטרכו לצאת מהמקום בכוחות משותפים ואת הנקודה הזו בורשטיין לא מנסה להצניע.


(מפריעות לך הדפיקות בין 14:00 ל-16:00? | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לפני כמעט שנה הפתיע דאג לימן עם סרט כמעט אינדי בשם "הצלף" (או "הקיר", אם תרצו את התרגום המדויק מאנגלית), בכיכובו של אהרון טיילור ג'ונסון (וקצת ג'ון סינה). הסרט סיפר על צלף שנלכד מאחורי קיר, פצוע ושותת דם. הוא היה צריך לדבר את דרכו אל מחוץ לכוונת של הצלף היריב ויש משהו באווירה המערבונית, הכמעט אינטימית בסרט הנוכחי, שלוכד את שני הגיבורים כאשר תקרה/רצפה מפרידות ביניהם, אבל גם תפיסת עולם וסכסוך בלתי נגמר בין שני עמים מפרידים מבחינת המחשבה וההשקפה על החיים. בעוד הישראלי צועק על תום המלחמה, יריבו המצרי מסרב להאמין ורוצה להילחם על כבודו וכבוד מדינתו.

השניים מנהלים משא ומתן שיוביל אותם בדיוק למה שחשבתם במהלך כל הסרט שיוביל אותם, כאשר שניהם נזרקים לעבר הלא כל כך רחוק ומבינים שיש להם הרבה יותר מה להפסיד מעבר לכבודם וכבודה של המדינה ובכך בורשטיין לא מסתיר לרגע את העובדה שמדובר בסרט אנטי מלחמתי, שכל תכליתו היא לזעוק לשלום בין שני יריבים גדולים (שגם כיום, למרות הסכם השלום אין יחסי אהבה גדולים בין נציגי שני הצדדים). על אף שמדובר בסרט עם מעט מאוד התרחשויות או תזוזות מצד שני גיבוריו וחרף העובדה שהוא ממוקם בלוקיישן יחיד כמעט ולו שני גיבורים, הוא מצליח לתפוס את הצופה ולרתק, אפילו שהוא עמוס בלא מעט מגרעות ועלילה צפויה ובנאלית.


(בחיי שזרקתי משהו ויצאתי ככה מהבית | באדיבות סרטי יונייטד קינג)

משפט על הסרט:
אלגוריה פשוטה של רצון לדו קיום וניסיון להעביר מסר שבמלחמה יש רק מפסידים, אלא אם משתתפיה האמיתיים מבינים שבעלי אינטרסים, שאינם משרתים את האינטרסים של העם, הם המרוויחים היחידים במלחמה. ביצוע טוב ופשוט לרעיון טוב ופשוט.

משפט על הבמאי:
בורשטיין בוסרי גם בגיל מבוגר, הולך על קונספט די בטוח, בטעם של פעם. מסר של פיוס במלחמה ישנה, שאולי איננה אקטואלית, אבל תכניה אקטואליים לכל תקופה ולכל סכסוך, בעיקר לכל סכסוך בין יהודים לערבים.

משפט על השחקנים:
יפתח קליין, שפרץ לתודעה הישראלית בסדרה המצליחה "טירונות", לפני עשרים שנים, וסמי שייק, השחקן המצרי, שהתעקש להשתתף בסרט על אף ידיעתו מה יחשבו עליו שם בבית, עושים בעיקר פזצטות, זחילות, נפילות וגרירות גוף על הרצפה. מתפקדים היטב, אבל לא מצליחים לרגש ולגעת יותר מדי.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעה ועשר דקות. קצר מהרגיל, אבל הרעיון עובר ואולי אם היה עומק ורבדים נוספים לסרט היה אפשר לדבר על קצת יותר דקות.