הרחק מהמסך הגדול: שדה קוצים או שדה כותנה?

את "ארץ אלוהים" כנראה לא תוכלו לראות בהפצה המקומית בקולנוע ולא רק בגלל שהוא עוסק בזהות מינית וכעסיו של עובד חווה ביורקשייר, אלא בגלל טבעו המיני הבוטה והסצנות הגראפיות שהוא מכיל. את "כשגיבורים חוזרים" אולי יכולתם לראות בבתי הקולנוע המקומיים סמוך לסוף השנה שעברה ואם פספסתם, אז אולי כדאי להשלים פערים. המלצות הקולנוע הביתי לתחילת אפריל לפניכם.

"ארץ אלוהים" – אלוהים לובש את צבעי הגאווה

הסרט הזה מתקיים ומקבל תהודה ושבחים תקשורתיים אך ורק בגלל הנושא השנוי במחלוקת (עדיין), אשר בקרביו הוא חופר ומחטט. יחסים הומוסקסואליים בין גברים ובמיוחד בין גברים שהסביבה קצת פחות תאשר את טיב היחסים בינם. "הר ברוקבק" הוא מקור ההשוואה הבלתי נגמר לכל סרט על מערכת יחסים בין שני גברים ועצם העובדה שגם שם משפחתו של במאי הסרט הנוכחי הוא "לי" (פרנסיס לי), גורר אחריו עוד פרמטר השוואתי לזה שביים את "הר ברוקבק" - אנג לי.


(מה ארזת לנו בסל של הפיקניק? | צילום: IMDB)

"הר ברוקבק" זכה לאין ספור מועמדויות (שמונה בסך הכל) ובשלושה פרסי אוסקר. בשנים האחרונות סרטי הקהילה זוכים לתקומה מחודשת ובשנה החולפת טקס האוסקר חיבק אל חיקו את "קרא לי בשמך" ו"אישה פנטסטית", שני סרטים נהדרים שזכו לתהודה מוגברת (ו"אישה פנטסטית" אף זכה בפרס האוסקר לסרט הזר) ולו בגלל שהם עדיין נחשבים שנויים במחלוקת. גם המקרה הנוכחי דומה ביחס של קהילת הקולנוע אל הסרט בגלל שיש בו סיפור אהבה בין שני גברים, עם קהילת כבשים סביבם. ייתכן שלו שזה היה סיפור אהבה שגרתי והטרוסקסואלי, לא היה מדובר בסרט כאילו הוא יוצא מגדר הרגיל.

אז הזמן לייצר איזון, בכל הנוגע לסרטים על הומוסקסואליים; הם נהדרים, רגישים ומבוימים היטב, אבל הם לא יוצאי דופן או צריכים דחיפה אגרסיבית של מבקרים וצופים, אשר מרגישים צורך לבצע תיקון. הסרטים של הקהילה הגאה צריכים את הנירמול, בשביל להרגיש שווים בין שווים וככל שהם יזכו יותר ויותר לאהדה חסרת פרופורציה הם יוותרו תקועים באותו המקום ותחת אותה הגדרה, שאולי לא בטוח שהם רוצים להיות תחתיה - סרטי הקהילה הגאה ולא סתם סרטי דרמה מרגשים.


(יד מאכילה ויד מרסקת | צילום:IMDB)

ג'וני (ג'וש אוקונור) עובד בחווה ביורקשייר עם אביו החולה וסבתו הזקנה. אין לו הרבה מסביב, מעבר לפאבים מקומים, שם הוא משתדל להשתכר מדי כמה לילות עד לאובדן חושים והכרה. הסרט נפתח בסצנת הקאה של ג'וני, שמיד אחריה הוא אמור ליילד פרה, אבל בפועל הוא הולך לספר לצופים, שהוא מעדיף לדפוק בחור מקומי מאחור וחזק. הפרה לא מיולדת היטב, האב מאוכזב וג'וני ממשיך להיות מריר אל כל הסביבה, העולם ואחותו (של העולם). הרצון שלו הוא להעביר את הזמן בין יילוד כבשים לבין השתכרות, עם כמה שפחות אינטרקציה, גם אם הצד השני מעוניין.

ג'וני מתוסכל ושחוק מהחיים בחווה ומולו מגיע כוח עזר זר ורענן, פועל רומני בשם ג'ורג'ה (אלק סקרניו), שנראה בדיוק כמו האנטיתזה של ג'וני בוי. אדם שלם עם עצמו, רגוע ושליו אשר מקבל את מקומו בעולם בתור פועל שחור ובגדול מאמץ את הבעסה בסבבה. היחס המשפיל של ג'וני אל ג'ורג'ה מתגלגל בדיוק כפי שאתם רגילים בסרטים הטרוסקסואליים, איכשהו זה נגמר עם לשון בתוך פה ואיבר אחר בתוך פתח אחר ובסרט הנוכחי זה גם גראפי יותר מהמקובל בסרטי גייז ובסתם סרטים בעלי ז'אנר זהה. מעבר לסצנות המין הגראפיות, הסרט עתיר בסצנות יילוד, שחיטה ושאר סצנות גראפיות עם חיות המשק וזה נראה כאילו לי מנסה לחפות על דלות תקציבית בעזרת הגעלת הצופים, כך שישכחו מהמינימליזם ויזכרו דימומים ופינים ערלים, בעיקר.


(כן, הבנתם לאן זה מתקדם | צילום:IMDB)

הסרט מתאר בעיקר את סיפור ההתפתחות של ג'וני המעורער, כאשר מגיע סלע יציב לחייו וכיצד הוא סופג את הסלע מכמה בחינות שמשפיעות על שבירת השגרה המדכאת והבנתו האישית לגבי עצם העובדה שהוא בשל לקצת יותר מבום, בום, בום... הקאה, מין אקראי וכבשים ולא חייב להיות בסדר הזה. הסלע הרומני הזה גם עוזר לאזן את ג'וני, כאשר חלה התדרדרות במצבו הבריאותי של האב וכאשר הסבתא חוזה בכל המתרחש מהצד בעין חשדנית וספקנית.

הסרט זכה להצלחה גדולה בפסטיבלים הבין לאומיים (סאנדנס וברלין) ואף הוקרן בפסטיבל ירושלים ובמספר הקרנות סינמטקים, בחסות TLVFest והוא סרט הביכורים של פרנסיס לי, שהיה שחקן בריטי שולי עד כה וכנראה שבקרוב יפסיק עם החלטורות וירוץ על בימוי במשרה מלאה. למרות חוסר הניסיון, הוא מקרין ביטחון ומיומנות בעבודתו על כסא הבמאי, שני השחקנים הראשיים שלו נפלאים ואמינים והדבר היחיד שהסרט סובל ממנו באמת הוא אובר הערכה, שוב, בגלל התמקדותו במערכת יחסים גברית, נושא שעדיין לא הבשיל להיות שגרתי בקולנוע של השנים האחרונות, אך בהחלט עושה כברת דרך רצינית בשביל להיות שם.



"כשגיבורים חוזרים" – כמה טוב שבאתם הביתה?


(בהצדעה! | צילום: IMDB)

טייק ראשון. מיילס טלר מופיע בסרט ששמו "רק האמיצים" (או בשמו באנגלית only the brave), אשר הגיע אלינו (לארץ הקודש) לטובה בסוף אוקטובר שנת 2017. כמעט חודש וקצת אחרי כן הוא נוחת בטייק שני, עם סרט בשם ״כשגיבורים חוזרים״ (או בשמו המקורי thank you for your service). טלר גיבור ואמיץ בתוך חודשיים מקומיים, בשתי דרמות קורעות לב וסוחטות דמעות ואנחנו רק מדברים על סוף שנה שעברה. מי יודע מה צופנת עבורינו השנה הקלנדרית הנוכחית ברומן המתמשך עם טלר, שאי אפשר שלא לאהוב אותו בכל סרט, בו הוא מופיע ובייחוד ב״כלבי מלחמה״ שנטחן ב-yes ללא הפוגה.

שלושה חיילים חוזרים מעיראק לחיים האמיתיים, נושאים איתם טראומות משדה הקרב וחוזרים למציאות חדשה ושונה. לא מעט סרטים עסקו, עוסקים ויעסקו, כנראה לנצח, בפוסט טראומה אצל לוחמים אשר שבים משדה הקרב וגם הפעם לא מדובר בתסריט שונה מדי מהדפוס הידוע והמוכר. פתיחת הסרט מציגה את אזור הלחימה, הטראומה המרכזית והשיבה הביתה של כל אחד מהשלושה וכיצד הוא מוצא במה להיאחז או נכון יותר, ממה להתנתק בבית, כאשר הוא כבר לא מוקף בעוינים שרוצים להרוג אותו.


(איזה מספר אתה בתור? | צילום: IMDB)

בעייתיות נוספת מעבר להלם שחוו בשדה הקרב, היא ההשתלבות בשוק עבודה, אבל הנושא המרכזי שממחיש הסרט הוא השוני בין שתי השדות - שדה הקרב והעולם האמיתי וכיצד המערכת מתייחסת לחיילים עם פוסט טראומה; יותר כמספרים ופחות כבני אדם. כמה (שוב) הביורוקרטיה מתסכלת וכיצד מפקדים פעילים לא סופרים את אלו שהשתחררו או את החיים ה״רגילים״ שלהם בהתייחס לחייהם בתור לוחמים וכמובן כיצד החייל (לשעבר) תופס את עצמו בין הדימוי הקודם (חייל, לוחם, גיבור) לזה הקיים (אזרח, בעל, אבא)?

איך אפשר לעשות את המעבר From hero to zero? שלושה חיילים מדגימים, כל אחד בדרכו שלו, על מה שווה להילחם באורח החיים החדש והלא מוכר, כאשר אינם מוקפים ביחידה תומכת ואחוות לוחמים. כל אחד מהסיפורים מרגש בפני עצמו וצועד בשביל שכמעט ידוע מראש וגם לקראת סוף הסרט ישנה השוואה מעניינת בין שני סוגי לוחמים, ששבו מהתופת כאשר מצד אחד ישנו חייל עם נטיות אובדניות, שחזר שלם ובריא בגופו, אך לא בנפשו ומהצד השני ישנו פליט משדה הקרב שחזר חצי בן אדם ומודה על כך שהוא חי.


(כוסית אחת לזכר הימים היפים במדים | צילום: IMDB)

מיילס טלר שוב מוכיח את הלגיטימיות שלו בתור כוכב הוליוודי צעיר שמסוגל לשאת סרט דרמה על כתפיו בלבד והצוות שמסייע לו מגלמים היטב את דמויות המשנה, כאשר בראשם ביולה קוהלה האנונימי למדי, שמגלם היטב את חברו הקרוב והמעורער של טלר בסרט. איתם משלימים קאסט לא רע - איימי שומר בתפקיד דרמטי ומפתיע וג'ו קול ("פיקי בליינדרז") הנפלא בתפקיד קטן, מדויק ומטריד, בסרט שהוא אולי לא חדשני או יוצא דופן, אבל בהחלט מספק את הסחורה בכל הנוגע לציפיות המוקדמות ממנו.