הרחק מהמסך הגדול: "גוונים של שחור"

צ'דוויק בוסמן עלה ועלה, הוכתר בתור גיבור התרבות החדש ודרכו לפסגה כבר מזמן מוארת באור יקרות. את המסלול בו בוסמן צועד ברגעים אלו ממש עזר לסלול, בזיעת אפיים ומאמץ רב האב הרוחני - דנזל וושינגטון. לדנזל יש בינתיים "קצת" יותר מועמדויות לפרס האוסקר, אבל הניחוש שלנו הוא שאם בוסמן ימשיך בעלייה המטאורית שלו, הוא יתחיל לדגדג את כפות רגלי פסלוני האוסקר של וושינגטון ממש בקרוב.
 
"מרשל" - הפנתר לא גר פה יותר
 
זה כבר מתחיל להיראות כמו דפוס חוזר בכל הנוגע לתפקידים של בוסמן, שהוא שחקן נפלא. בוסמן שוב נכנס לתפקיד של אפרו אמריקאי שפרץ דרך ושינה את כל מה שאנשים לבנים ידעו על שחורים לפני כן בתחום המקצועי במסגרתו הוא מככב בסרט. הוא פרץ לראשונה בתפקיד ג'קי רובינסון בסרט הנפלא "42" (2013), שם הוא גילם שחקן בייסבול שחור, שקרא תיגר על האתגר הצבעוני והפך להיות אחד מסמלי הספורט האמריקאי בכל הנוגע להשתלבות והובלה בבייסבול. הוא המשיך בתפקיד של ג'יימס בראון (Get On Up", 2014"), עליו אין צורך אמיתי להרחיב וגילם אותו באופן נפלא, כמו גם את רובינסון לפניו והנה עכשיו הוא שוב מחליק בשיא הטבעיות לתוך תפקיד של אפרו אמריקאי נוסף שסימל מהפך במאבקי השחורים להתקדם בארצות הברית לבנה מאוד וגזענית עוד הרבה יותר מכך.
 

(אז מה לבנבנה כמוך עושה בחור שחור שכזה? | צילום: IMDB)
 
הסרט הזה יורד מתחת לרדאר, לרגל תפקידו העצום והמפוצץ החדש של בוסמן במארוול החדש; "הפנתר השחור", אבל אין ספק שמדובר פנינה קולנועית נוספת, במסגרתה בוסמן יכול להציג את יכולותיו הדרמטיות בהזדמנות חדשה ולהמשיך להעמיק את חציבת הנישה החשובה שהוא בנה לעצמו במהלך חמשת השנים האחרונות, כאשר השיא הנוצץ במאבק השחורים לבלוט דווקא אינו תפקיד דרמטי, אבל נמצא ביקום ההולך ומשתלט על הוליווד והכוונה היא כמובן לסרטי הקומיקס, שם גנב את ההצגה בוסמן בתפקיד הפנתר השחור לפני כשנתיים וכמובן שגם גנב את ההצגה ההוליוודית לפני כחודשיים, זמן עליית הסרט האישי שלו בתור "הפנתר השחור".
 
ת'רגוד מרשל הוא עורך דין שחור, שמנהל מאבקים עבור עמיתיו האפרו אמריקאיים על מנת לזכותם בכל הנוגע לאי צדק של המערכת האמריקאית כנגד אנשים צבעוניים. רצה הגורל ולדרכו של מרשל מזדמנת פרשיית אונס, סטייל "אל תגע בזמיר" ואפילו עורך דין יהודי לבן נרתם כנגד רצונו למשימה. הסרט מציג את מאבקו של מרשל במערכת משפטית מוטה מראש, במדינה גזענית וכאשר כל התנאים לרעתו, הוא לא יאמר נואש. נשמע מוכר מדי ולעוס מדי? כן, נכון, אבל זה עדיין מצוין, מרתק ומרגש במידת מה, על אף העובדה שקשה לומר כי הסרט הזה פורץ מחוץ לגבולות שהוגדרו לו בדם, יזע ודמעות כמה עשורים אחורה.
 

(אתה צוחק? לא לימדו אותך איך לקשור שרוכים? | צילום: IMDB)
 
גם אם הסבירות שהסרט הזה יגיע לארץ נמוכה למדי, גם אם אין כמעט סבירות שמישהו יזכור משהו לבוסמן בשנתיים האחרונות מעבר לתפקידו בתור הפנתר השחור, הסרט הזה כבר מגיע לטקס פרסי האוסקר עם מועמדות בודדת על התחום המוזיקלי, כי כן, כנראה בסרטים עם אוריינטציה לגבי מאבקים לטובת השחורים בארצות הברית של שנות הארבעים, תהיה מוזיקה ומוזיקה טובה. מעבר למוזיקה הטובה, התסריט הממולח והביצוע הנפלא של בוסמן, עוזר לו ג'וש גאד למכור את שיתוף הפעולה הנהדר הזה בין שחור ללבן, בין מקופח בצבע למקופח בבחינה דתית ויש בין השניים כימיה טובה. אליהם מצטרפים גם קייט הדסון ודן סטיבנס ("לגיון") על מנת להשלים צוות נהדר, בסרט נהדר, שכנראה בכל מקרה יירד מתחת לרדאר.



"רומן ג'יי ישראל", אסקוויר - לא יגיע לישראל
 
אז כן, האוסקר כבר הרבה מאחורינו וכן, את מרבית הפוקוס "השחור" קיבל פנתר ולא רק בגלל המאבק, אלא בגלל הקומיקס, המארוול, המדינה המומצאת ובגלל הררי הציפיות שכל אלו רקמו ביחד. על כל אלו מנצח בוסמן, ההוא מ"מרשל", אבל מי שבסופו של דבר גירד מועמדות נוספת היה האיש עם צמד האוסקרים והמועמדות השמינית! בסך הכל לזכייה בפרס הנחשק - דנזל וושינגטון. וושינגטון העלה עוד קצת במשקל, הכרס לא זרה לו, השיער מפוזר ואקראי בכיוון הצמיחה והוא הרבה פחות תקיף ובטוח בעצמו, בכל הנוגע למילוי תפקידו בסרט, אבל איכשהו הוא גורם להכל להתחבר ולעבוד, בהתחשב ומדובר באחד הסרטים הביזאריים של השנה.


(לא דנזל, לא יפה לך ככה | צילום: IMDB)
 
ביתו של רומן ג'יי ישראל, אסקווייר (כפי שהוא מקפיד להוסיף בסוף כל פעם שהוא מציג את עצמו) מלא בסמלי תרבות ולוחמי תרבות שחורה (מוחמד עלי, למשל, עליו המצלמה מתעכבת לשניה, בכניסה לבית). ר.ג'.י (כן, כך נקרא לו בינתיים, בשביל שזה יהיה קצר ולא יותר מדי מוזר) סובל מרעשי בנייה מסביב והוא מסדר את כל התיקים, עליהם הוא אמון, דרך פתקיות, זוכר בעל פה המון תיקים ובעל זיכרון פנומנלי, באופן כללי. בשביל להוסיף להלך הרוח ההזוי הכללי הוא גם מתעקש, כאמור, להוסיף את שם התואר המשפטי "אסקווייר", שם תואר כבוד מיושן למדי, המסיים את שמו של עורך דין בעל רישוי רשמי ומקורו בתואר כבוד, אשר הוענק לאנשי החברה הגבוהה במערב אירופה (ע"ע "אסקווייר" ב-ויקיפדיה).
 
ר.ג'.י פותח את הסרט בכתב אישום נגד... עצמו. הוא נרעש משינויים דרסטיים שנעשו אצלו וזאת כחלק מהדרדרות במצבו הכללי, כתוצאה ממות שותפו, שהיה הפנים הייצוגיות של העסק, בעוד רומן היה אחראי על ניהול התיקים. רומן מוצא את עצמו נמשך אל מחוץ לנישה הרגילה שלו, צריך להתערות בחברה החיצונית ולא יודע בדיוק כיצד לעשות זאת; עם בגדים מרושלים, תסרוקת מוזרה למדי, ללא רכב, עם אוזניות משנות התשעים ואינטרקציה אנושית הלוקה בחסר. הוא מנסה עבודה חדשה, מנסה להתנדב במאבק אקטיביסטיים למען השחורים בארצות הברית, אבל הכל הולך לאט, קשה ומתסכל ביותר.
 

(אז מה אתה אומר? להסתפר? | צילום: IMDB)
 
הוא נתקל, כאשר הוא רוצה להתנדב, בדור שונה לגמרי ממה שהכיר, דור PC שהמחאות נבלעות בתוך תרבות תקינות פוליטית, כמו לדוגמא סיטואציה שנשים לא מוכנות שגברים יקומו עבורן מהכסא ויתנהגו באבירות, סימן לחולשה שלהן כביכול. וזהו רק אחד מהטוויסטים השליליים של הסחרחרה עליה עולים חייו, שבסך הכל נמצאים במקום לא טוב, בעודו מתעקש ללכת בדרכו שלו, עקשנות שגורמת לו להידפק לא פעם ולא פעמיים. באמצע הסרט מתחיל להיווצר טוויסט ושינוי כיוון עלילתי קצת מבולבל, שמנסה להראות את הכיוון אליו הולך הסרט, שעד אז בעיקר מציג את ר.ג'.י, חייו, והרקע למעשיו ואישיותו.
 
ר.ג'.י מתחבט במהלך כל הסרט בנוגע לכיווני חייו והאם הוא אדם שלא השתמש בידע שלו בצורה נכונה עד כה? האם היה עדיף לו לחיות כפי שחי עד עתה, כעורך דין שמעדיף לחיות בצללים ולכבד את לקוחותיו ביחס אישי, ישיר ואמיתי? או שמא היה צריך להצטרף לזירת הכרישים ששוחים סביבו במכוניות יוקרה וללא נקיפות מצפון רבות, בעודם מדקלמים משפטים סתומים וחסרי תוכן. האם אקטיביסט לא יכול לשרוד בעולם? האם נקודת ההנחה העצובה של רומן לגבי עצמו תעמוד למבחן במהלך הסרט באמצעות מעשה שהוא עושה, לאחרי שנים שחי בצל? לכל השאלות תשובות עם סיומו של הסרט, תשובות פילוסופיות, אותן הוא מחפש בכל מהלכו של הסרט.
 

(אז מה תקוע לי בין השיניים? | צילום: IMDB)
 
ר.ג'.י נאלץ להתעמת עם הקווים המנחים שלו והאמיתות שקבע עבורו במהלך כל חייו, משפט שבעצם מעיד על העימות המרכזי של ר.ג'.י בסרט, בינו לבין עצמו, כאשר ברקע הוא חוזה בעולם שלא היה לו את הזמן או הרצון להכיר. דנזל וושינגטון מתפקד נפלא, אמין ונפלא כפי שתפקד במרבית התפקידים בחייו. הוא לא גורע מילגרם של רצינות או אמינות מהתפקיד הנוכחי ועל אף שלא מעט ספקנים לא הבינו מה מקומו בטקס, הוא בהחלט מצדיק את המועמדות, לא פחות משאר המתחרים (ואולי קצת פחות מהזוכה המאושר בעצמו).

לצידו של דנזל מצטרפים לקאסט שמות גדולים של שחקנים תומכים ומצוינים כמו כרמן אג'וגו וקולין פארל שבהחלט מתפקדים היטב בצילו של הכוכב הראשי, ועם כל האמור ולמרות הקאסט הנהדר, העלילה המעניינת וגם הבמאי המסקרן (דן גילרוי - הבמאי של "חיית לילה" המשובח), בזירה המקומית נרשם פספוס נוסף של המפיצים הישראליים שמעדיפים לתת במה לסרטי אקשן סוג ז', בכיכובם של ברוס וויליס וכוכבי אקשן מזדקנים אחרים דוגמת וויליס, לחרוך את המסכים, אבל מוותרים על עוד הופעה נפלאה של דנזל, במועמדות השמינית שלו, בקלות רבה מדי להפצה המקומית.