"הרוע שבפנים: המפתח האחרון": אפשר לסגור את הדלת

ג'יימס וואן כבר זנח את הפרויקט הזה בפרק השלישי שלו, הן מבחינת הבימוי והן מבחינת הכתיבה והשאיר את המלאכה לשותפו הצמוד, לי וונל. וונל, שכתב את התסריטים ביחד או בנפרד מ-וואן בשלושת הסרטים הקודמים, ממשיך וכותב גם את התסריט בסרט הנוכחי, במה שנראה כמו שחזור קונספטואלי בפעם המי יודע כמה. גם אם מדובר בפריקוול, זה עדיין מרגיש שאחרי שעבר הסרט השלישי גם הטעם הטוב, או שאריותיו, נמוגו והתפוגגו אל עבר האוויר הקר והמפחיד של הלילה.

כן, הסרט הזה עדיין מתפקד היטב בתור מה שהוא נולד לעשות מההתחלה: הוא מפחיד ומלחיץ, לפרקים. הוא לא ימוסס אתכם כמו הסרט הראשון, אבל הוא כבר שטאנץ וכאשר זה חוזר על עצמו, זה בדיוק כמו לאכול את אותה ארוחת הבוקר, צהריים או ערב במשך עשור. זה עדיין עושה את העבודה, אבל לא מייצר את הריגוש הקולינרי שאותו חשת בשלבים הראשוניים. את אפקט ההבהלה וההקפצה אפשר למצוא בעשרות סרטים הרבה פחות מתוחכמים, הרבה פחות מושקעים ומתוסרטים, אבל החלק הרביעי בסדרה, שהוא בעצם הפרק הראשון שלה, לא מנסה לייצר שום דבר חדש, כמו עוד עשרות פריקווליי אימה או סרטי טרילוגיה, שזוכים להצלחת הסרט הראשון בעיקר.


(איך ולאן מתקדמים הלאה מהפרויקט הזה? | באדיבות סרטי פורום פילם)

הנה מתחילים עם עוד ילדים שרואים רוחות ועוד בסביבה אמריקאית, אשר שומעת דיווח טלוויזיוני על מות לנין ועליית סטאלין לשלטון. האם מישהו הולך לפתח את הרעיון לאנשהו? האם רק רוצים לציין את רוח התקופה? מה שבטוח, תהיה כאן רוח! הבהלות קלאסיות רצות על הסט איך שהסרט יוצא לדרך. אתם יודעים כמעט בדיוק מה יגיע ומתי ועדיין הלב זינק, השקט הנפשי הופר ואחד מהצדדים התקיף את הדמות שבמרכז התמונה ואתם מרגישים כמעט חכמים אחרי מעשה, כי ידעתם שזה יגיע ועדיין זה הפחיד. וונל אחת - צופים, אפס.

תחילת הסרט מציגה את הפריקוול של הפריקוול, כאשר מובא סיפורה של אליס הצעירה, בבית אביה ומערכת היחסים העכורה איתו. אליס, למי שלא זוכר, היא הפראפסיכולוגית (מילה יפה בסרט עבור מגרשת שדים ורוחות) מכל שלושת סרטי "הרוע שבפנים" הקודמים. היא תמיד הגיעה בתור הבועטת הצידית (סייד קיקית - למי שאין מצב רוח למשחקי מילים) לעלילת הסרט, אבל הפעם זה הכל היא. אליס היא הכוכבת המרכזית וצריכה לספק מספיק עניין, כאשר היא במרכז העלילה ולא רק מגיעה לנקות את המרזבים של משפחה חסרת מזל, מנזקי הרוחות שבבית.


(זה נראה כמו הקטע, במסגרתו אתה אמור להאכיל אותי דובדבנים | באדיבות סרטי פורום פילם)

אליס חוזרת לעיר ילדותה, עקב פנייה מהאדם שגר שם ואיך אומרים בשיא הרצינות בסרטי דרמה: "אליס חוזרת הביתה בשביל להתמודד עם השדים שלה". רק שבמקרה שלה היא אשכרה חוזרת להתמודד עם שדים ורוחות, בלי בשר ודם כמובן, מקסימום רוח ואדים. אל אליס מתלווים צמד הרעים שמלווים אותה במרדפיה מזה שלושה סרטים - ספקס (וונל בכבודו ובעצמו) וטאקר (אנגוס סמפסון, בר גרדהארט מהעונה הראשונה של "פארגו" המשובחת), צלמי השטח שדואגים לתעד את כל הפעילויות העל טבעיות ולנסות להוות לה עוגן טכני וכמובן אתנחתא קומית מתמשכת, על מנת להקליל את ההתמודדות של הצופה עם אינספור קטעי ההבהלה.

הסרט לא מצליח לגרום אפילו לשביב של התעלות מעבר לבינוניות כי הוא בדיוק מה שאתם מצפים ממנו שיהיה - פריקוול סביר, עם מעט מאוד ערך מוסף לסדרה וסרט אשר מתפקד בתור סרט אימה די סתמי שנועד בעיקר לדאוג לפרנסה של השחקנים והצוות סביבם. חדשנות היא מהסרט הזה והלאה והוא באמת מקשה להותיר רושם כלשהו לאחר היציאה מהקולנוע, מעבר למספר קטעי הבהלה טובים לבריאות ולעירנות הכללית, בסרט שהוא די משמים.


(מדליקות משואה זו לזכר כל הרוחות של הבית הזה | באדיבות סרטי פורום פילם)

משפט על הסרט:
יש גם סרטי אימה רביעיים שעושים את העבודה קצת יותר טוב. כאן זה לא בדיוק המקרה. להבהיל ולמתוח הסרט יודע, אבל הכלים שחוקים ומשומשים. אם הסרט היה מתקיים או לא, זה כנראה לא היה מזיז לאף אחד.

משפט על הבמאי:
וונל נמצא בפרויקט "הרוע שבפנים" החל מהרגע הראשון שלו, אבל הוא כותב הפעם עבור במאי אחר; אדם רוביטל, שהוא כמעט חסר ניסיון הוליוודי וסרט הביכורים שלו לא זכה להצלחה גדולה, הוא הולך על בטוח ומשתמש היטב בכלים הקלאסיים לסרטי אימה, אבל אין לו אמירה מיוחדת לעת עתה בכל הנוגע לז'אנר.

משפט על השחקנים:
לין שיי, שאם תפשפשו בעברה, תזהו אותה בתור השכנה הזקנה (כבר אז היא הייתה זקנה למדי) של קמרון דיאז ב"משתגעים על מרי", בתפקיד סביר כמו כל הסרט. לי וונל ואנגוס סמפסון טובים בתור הפוגה קומית בעיקר והיחיד שנעים לראותו אחרי שנים ללא פעילות קולנועית הוא קירק אסבדו (אלווארז מ"אוז"), בהופעה קטנה למדי.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים דקות לערך, כן. זמן סביר להעביר את הרעיון ולתת לאליס ללכת על פי הרמזים של המתים לכיוון הגאולה שלהם ושלה. וגם שלכם.